<h1>שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפאריס</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין. בגמרא מוכח כי [ש]לחין הוא שדה של קרקע קשה ואין די לו במי גשמים אלא צריך להשקותו בידי אדם תדיר, אבל בית הבעל הוא שדה של קרקע לחה, ודי לו במי גשמים ואין צריך להשקותו בידי אדם, ותני תנא דשלחין שרי להשקותו בחול המועד, דכל היכא דתני במכלתי' מועד בעי למי' חול המועד, ואי בעי למי' יום טוב דוקא תני בהדיא בי"ט. ודוקא שדה בית השלחין שרי להשקות, דדרך בית השלחין כשהוא נזרע, כיון שהתחיל להשקותו אי לא משקי ליה בזמנה פסדי הזרעים שבו, והכא [עסקינן] בהתחילו להשקותו קודם הרגל מדתני סופא [ו' ע"ב] זרעים שלא שתו לפני (הרגל) המועד לא ישקם במועד, אלמא הא דשרינן ברישא מיירי בששתה לפני המועד, וכיון דפסדי אע"ג דהוי טורח מלאכה, משום פסידא שרו ליה רבנן טירחא זוטא, כדדרשי' בפר' אין דורשין בעריות [חגיגה י"ח ע"א], דמלאכת דבר האבד מותרת לעשות במועד. דתני התם ששת ימים [תאכל] מצות (תאכלו) וביום השביעי עצרת [דברים ט"ז] מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורין בעשיית מלאכה, ודריש ליה במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דשביעי בכלל היה בקרא אחרינא דכת' [שמות י"ב] שבעת ימים מצות תאכלו... אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה ת"ל השביעי עצרת שביעי עצור ואין ששה עצורין הא למדת שרבה הכת' ומעט אמור מעתה שלא מעט הכת'... איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת דבר שאינו אבד אסור (ושאינו) [ושהוא] אבד מותר. [והא דשרינן... להשקות בית השלחין הינו דוקא שדה שגדלין בו זרעים דפסדי אבל בית השלחין דאילן לא שרי להשקות דלא פסדי כדא[יתא בפ"ק] דרא[ש השנה] [י"ד ע"א] דאילנות (דרבנן) דרכן לגדל על רוב מים דאין... בסופא מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה כל השדה כולו]. ואע"ג דדרשי' איסור מלאכה בחול המועד... מקראי אפי' הכי לא מתסר אלא דרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו דאקס"ד דאוריתא היכן [מצינו] דמק[צת] מלאכות דאוריתא דלישתרי ד... הני דמתני דפרקי' ודפר' מי שהפך דשרו משום אונס הרי גבי מלאכת י"ט אלא במידי דהוי צורך אוכל נפש, אבל משום פסידא ומשום אונס לא שרי, וביד חכמים אין כח לעקור דבר מן התורה בקום ועבור אלא בשב ואל תעשה כדאמ' בכמה דוכתי בתלמוד. ועוד דתנן בפר' הקורא את המגלה עומד [כ"א ע"א], זה הכלל כל מקום שיש בו מוסף ואין י"ט קורין ארבעה, והאי כללא הוי לחולו של מועד ולראש חדש דתני נמי התם שקורין בהם ד', אלמא דמלאכת חול המועד לא מתסרא דאוריתא מדלא מקרי י"ט, ועוד מדכייל ליה בהדי ראש חדש דאינו אלא מנהג, כדאמרי' בירו' דפר' מקום שנהגו [ה"א] ודתענית [פ"א ה"ו], הני נשי דלא עבדי עיבידתא בריש ירחיא ובדנפוקי שבתא מנהגא, ועוד אמרי' לקמן [י"ב ע"ב] בהדיא בפר"ב גמ' ושולה פשתנו, בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כיון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו אם תמצי לומ' צרם אזן הבכור ומת קנסו בנו אחריו משום דעבד איסורא דאוריתא, משמ' דאיסור מלאכה דחול המועד לאו דאוריתא, וכן נמצא כת' בשם רבי' תם דאי[סור] מלאכה דחול המועד לאו דאוריתא. והא דקאמ' רב אשי בריש גמ' דפר' מי שהפך [י"א ע"ב] לא מיבעיא ימי אבלו דרבנן אלא אפי' חולו של מועד דאוריתא כו', התם הכי פירו' לא מיבעיא ימי אבלו דאין לו עיקר ושרש דאוריתא, אלא מפקי' ליה איסור מלאכה דאבלות בפר' ואלו מגלחין [ט"ו ע"ב] מקרא דדברי קבלה דכת' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור, אלא אפי' חולו של מועד שיש לו עיקר ושרש מקראי דאוריתא כדד[ר]שי' ליה מקראי דאוריתא בפרק אין דורשין [י"ח ע"א]... מיהו לפי האמת אינו אלא דרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. ובשביעית. בגמ' אוקי' איכא מאן דמוקי לה בשביעית בזמן הזה דרבנן הלכך התירו דבר האבד, דאלו בזמן שהשביעית נוהג מיחייב בהשקאה או משום חורש או משום זורע, ואיכא מאן דאמ' דאפי' בזמן שהשביעית נוהג לא מיחייב דאוריתא אלא אאבות ולא אתולדות, ולגבי שביעית לא שנא בית השלחין ולא שנא בית הבעל שרי, דהא (לא) טירחא לא אסירא בשביעית אלא עבודת קרקע דוקא, ולא נקט שלחי' אלא משום מועד לחודיה דאסי' ביה טירחא זוטא, אם לא בדבר האבד. בין ממעין שיצא בתחלה. שלא היה כאן מעין מעולם ואע"ג דאיכא למיחש הואיל וחדש הוא שמא יפלו אגפיו ויצטרך טורח גדול לתקנו, אפי' הכי שרי. בין ממעין שלא יצא בתחלה. שהוא ישן, ובגמ' מפ' אמאי נקט תרויהו. אבל לא ממי גשמים. שנתאספו ונתקבצו במורד השדה, ובגמ' מפר' טעמ'. ולא ממי קילון. הוא ביב עמוק ובו מי גשמים מכונסין, ומיתסר משום דאיכא טירחא יתירא לדלות ולהעלות המים מעומקו של בור, ודוקא במועד אסרינן כל הני דטירחא יתירא מיתסר במועד אפי' במקום פסידא, אבל בשביעית דלא מיתסר טירחא יתירא אפי' שלא במקום פסידא לא מתסרי כל הני, וכן משמע לישנא דמתני' דלא מפר' שביעית אלא גבי אין עושין את האמה לכתחלה, וכי תימא דשביעית דרישא קאי אכלהו א"כ לא ליתנייה כלל (אלא) [אפילו] גבי אמה, והכי אית' בהדי' בירו' דפר' [ה"א] דגרסי' התם אבל לא ממי קילון, אמ' ר' ביסנא לא שנו אלא במועד אבל בשביעית מותר, מה בין מועד לשביעית, שביעית על ידי שמותרת במלאכה התירו, מועד על ידי שזמנו קצור אסרו, ומשמ' דתרי טעמי נינהו, חדא משום דמלאכה של טורח אסורה, ועוד מפר' שזמנו קצור ויכול להמתין עד אחר המועד, וכן משמע בירושלמי דפ"ב דשביעית [ה"ז] דגר' התם, מה בין מועד לשביעית, שביעית על ידי שמותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא של טורח בין דבר שאינו של טורח, מועד על ידי שאסור במלאכה לא התירו [אלא] דבר האבד ובלבד שאינו של טורח, ואית דבעו מן הדא שביעית שזמנו מרו' מותרת, מועד שזמנו קצור אסרו. אין עושין עוגיאות לגפני'. משום טירחא יתירא, ובגמ' מפ' מאי עוגיאות.
אין עושין את הא' בתחלה. אמה הוא חריץ רחב אמה ועמוק אמה שעושין סבי' השד[ה] והמים הולכין בתוכו להשקות השדה, וממנו לחריץ שסביב שדה אחר ועל שם עומקו ורחבו הוא נקרא אמה, והיינו הא דקאמ' בסוף פר' בית כור [ק"ז ע"ב] מוכר מקבל עליו (שלא) לעשות חריץ של ששה טפחים, ובהרבה מקומות הוא נקרא ארית' דדלאי [ב"ק נ' ע"ב], וקא' תנא דאין עושין אותו במועד אם לא היה שם חריץ מתחלה משום טירחא יתירא. ובשביעית. נמי אסור כדמפ' בגמ' משום דנראה כחופר. אבל מתקנין את המקולקלת במועד דליכא טירחא יתיר'. ובשביעית דכיון שהישן נראה קצת אינו נראה כחופר. וחכמים אומ' עושין את האמה בתחלה. דלא חיישי' לנראה כחופר, אבל לא במועד משום טירחא יתירא. אבל מתקנין את המקולקלת אף במועד. דליכא טירחא, וכ"ש בשביעית. ומתקנין את קלקולי המים. בארות המים ששותין מהם רבים (אף) אם נתקלקלו (קודם) על ידי מצויי הזבלים והרפשים שסביבותם, וצריך לסוד ולשוף סדקי חומת האבנים שסביב הבור ולסתום החריצים שבהם יורדין מי הרפשים לבור, וכן אם נתקלקל מקור נביעתן מתקנין אותן כדי שיהו מקלחין יפה ואע"ג דאיכא טירחא יתירא בכל הני שרו משום צרכי רבים. וחוטטין אותן. לנקותן מן הצרורות והקסמין והעפרוריות שנפלו בתוכן. ומתקנין את הדרכים. שנתקלקלו מחמת רוב גשמים, או שעלו בהם קוצים ומכשולות. ואת הרחובות. שבעירות שמוכרין שם כל סחורה, ויש מפרשי' רחבות שאחורי הבתים ששם משחקים ילדות וילדים, ולא נהירא לי כלל שאין דומה שיהא זה נקרא צרכי רבים. ואת מקוואות המים. שנתמעטו ונתחסרו ממ' סאה, מרגילין לתוכן מים להשלימן. ועושין כל צרכי רבים. בגמ' מפ' לאיתויי מאי. ומציינין על הקברות. במקום שיש טומאת קבר של מת מציינין סביבו בסיד לבן סימן לעוברי הדרכים ולמוליכי טהרות שירחקו משם ולא יטמאו, כדאמ' בפר' מרובה [ס"ט ע"א] ושל קברות בסיד וממחה ושופך סימנא דחיור כי עצמות. ויוצאין על הכלאים. שלוחי ב"ד יוצאין בכרמים ובשדות לראות אם גדלו שם כלאים ויעקרו אותם, ועל יציאה ליכא ריבותא, דמילתא דפשיטא הוא ואפילו לדבר הרשות אין אסור ביציאתן, ובעקירת העשבים נמי ליכא רבותא דאפילו בשבת לא חשיבא מלאכה להתחייב עליה דמקלקל הוא, אלא הא אתא לאשמועינן דזמן יציאתן הוי במועד ואין צריך לצאת קודם, ולהכי פריך עלה בגמרא [ו' ע"ב] אלא על הכלאים במועד הוא דנפקינן מקמי הכי לא כו'.
גמרא, השתא יש לומר. כלומר איכא למידק עלה דמתניתין אמאי איצטריך תנא למיתני תרתי כיון דאשמעי' מעין שיצא בתחלה דשרי ואע"ג דאיכא למיחש לאינפולי, כ"ש מעיין שלא יצא בתחלה דליכא למיחש הכי, והכי הוה ליה למיתני משקין בית השלחין במועד ובשביעית אפי' ממעיין שיצא בתחלה, והא דלא משני זו ואין צריך לומר זו קתני, משום דשנויא דחיקא הוא וכל היכא דאיכא לשנויי משנינן. קמ"ל. דתנא תרויהו לאשמו' דבזה ובזה בית השלחין אין בית הבעל לא. ומתרגמי' ואת משלהי. אומ' מורי הר"ר יחיאל ב"ר יוסף מפריש ז"ל דהא דאמ' המוכר את הבית [ס"ח ע"א] מאי שלחין גינוניאתא דכת' [איוב ה'] ושולח מים על פני חוצות, דסמיך אהאי דרשא דהכא, ולא מייתי ההוא קרא התם אלא למי' דדרך הוא להשקותם תדיר, ומההוא קרא דהתם לא הוה סגי הכא, דהוה אמינא נהי דאורחא הוא להשקותה, מיהו לא הוה ידענא דמפסדא אי לא משקי ליה דלישתרי במועד, להכי אייתי קרא דהכא שהוא לשון עייף, כמו ארץ עיפה למים. ה"ג ומאי משמע דבית הבעל לישנא דמייתבותא הוא. ולא גרסי' דהאי בית הבעל דהוי משמע דהוה קאי אמתניתין, וליתא דבמתני' לא איירי בבעל כלל. דמייתבותא. כלומ' קרקע מיושבת שיש לה כל צרכה, ודי לה במי גשמים.
ומאן תנא כו'. משום דקים ליה דמתני' לאו ר' מאיר היא וקיימ' לן [עירובין צ"ו ע"ב] סתם משנה ר' מאיר, משום הכי שקיל וטרי כמאן מתוקמא. פסידא אין. הוא דשרי במקום טירחא זוטא. הרויח' לא. מדאסרינן בית הבעל שאם היו משקין אותו היה ממהר לבשל פירותיו וגם היו פירותיו מרובים יותר. ואפי' במקום פסידא. כגון בית השלחין. מטרח לא טרחינן. טירחא יתירא, מדקתני אבל לא ממי קילון. ומיהו היכא דליכא טירחא כלל שרי אפי' שלא במקום פסידא, מדתנן מושכין את המים מאילן לאילן. אבל לא ישקה את כל השדה. דאיכא טרח' קצת והוי מידי דהרויחא כדפרישית במתני', דאילנות לא פסדי, אלמא סבר הרויחא לא. אימור דשמעת ליה דשרי הרויחא דלא טרחא. כלל כגון המשכה מאילן לאילן, ואסר הרויחא דטרחא אף היכא דזוטר כגון להשקות כל השדה, דליכא בהא טרחא יתירא כיון דאיכא אמת המים או מעין בתוך השדה. במקום פסידא מי שמעת ליה דאסר. אפי' טרחא יתירא כגון מי קילון דמתני'. משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל. דטרחא זוטא אפי' במקום הרויחא שרי ר' מאיר, ולא חייש נמי לאנפולי. אלא בית השלחין שחרבה. מפר' לקמ' שחרבה מעינה, שהיתה רגילה לשתות ממנה, ויצא לה מעיין זה, וכיון שהיתה רגילה לשתות אי לא משקו לה פסדא, ובמקום פסידא שרו טרחא זוטא. לא כך ולא כך. אחד בית הבעל ואחד בית השלחין אין משקין ממנו, ואע"פ שחרבה מעיינה וכבר שתו לפני המועד, לא ישקם ממעין חדש זה, דחיישי' דילמא פסקי מיא מיניה, ולא דמי להא דשרי ר' אלעזר בן עזריא במתני' לתקן את המקולקלת במועד, דהתם היא אמה ישנה דלא פסקה. יתר על כן אמר ר' יהודה. לא מבעיא מעין שיצא בתחלה שאין משקין ממנה בית הבעל, אלא אפי' אמת המים שהיא קבועה וליכא למיחש בה דילמא פסקה, אפי' הכי אסור להפנותה משדה זו לגנתו ולחורבתו, משום דאיכא טירחא יתירא לעשות החריץ מתחלתו, ואע"ג דאי לא משקה לה איכא פסידא, דחורבתו (מה) הוא מקום בית שנפלה וזרעו ירק והארץ מתוך שלא נפלו בה גשמים כל הימים שהיה הבית קיים, הקרקע קשה ויבשה ועייפה למים תדיר, וגנה מקום זריעת ירק מעולם, וזו אף זו קתני, דאין מפנין מים לא לגנה ולא לחורבה משום טירחא יתירא. אלמא לר' יהודה פסידא אין הרויחא לא, מדא[סר] ברישא להשקות בית הבעל ממעין שיצא בתחלה ואפי' בית השלחין לא שרי' להשקות אלא בחרבה מעיינה שכבר שתו ואיכא פסידא, ואפי' במקום פסידא לא שרי טירחא יתירא מדלא שרי להפנות מים [לגינתו] ולחורבתו. אילימא שחרבה ממש. שחרב השדה מזרעוניו. למה לי דמשקה לה. מה צורך יש בהשקאתה. וממאי. דמתני' ר' יהודה היא הא מתניתי' אסרה אפי' בית הבעל אפי' ממעין שלא יצא בתחלה כדמוכחי' לעיל, ור' יהודה דילמא ממעין שלא יצא הוה שרי אפלו לבית הבעל, דהא לכאורה משמע דלא פליג אר' מאיר לאסור בית הבעל אלא במעין שיצא בתחלה, כדקאמ' אין משקין ממנו כו', דמשמע מאותו מעין דאיירת ביה.
<h2>דף ב:</h2>
אם כן מתני'. דתנא מעין שלא יצא בתחלה, ואוקימנא דתנא ייתורא למדק דאפ' בלא [יצא] בתחלה מתס' בית הבעל. הא אמאן תרמייה. הלכך יש לנו לדחוק קצת ולומר לר' יהודה דבית הבעל מתסר אפי' בלא יצא בתחלה כי היכי דנוקי' מתני' כותיה. וא"ת כיון דלא אשכחי' תנא בהדיא דסבר כמתניתי' אלא צריך לאוסופי על מלתיה דר' יהודה לאוקומי כמתני', הכי נמי לעיל לימא מתניתי' כותיה אתיא, אלא שנ' לר' אליעזר בן יעקב נמי סבר כמתניתין דלא שרי (טיח) טירחא יתירא אפי' במקום פסיד', דאם כן אמאי תרמייה. כי היכי דאמ' לר' יהודה, וי"ל דלא דמי דלר' יהודה אשכח' דאמר תרתי במילתיה כמו במתני', פסידא אין הרויחא לא, ואפי' במקום פסידא טירחא יתירא לא כדפרישית, וכיון דאיירי ר' יהודה בתרתי כמתניתי' איכא למימר דמדיוקא נמי סבר לה כמתניתי' אבל ר' אליעזר בן יעקב לא איירי בטירחא במקום פסידא כלל.
להודיעך כחו דר' מאיר. דמקל ואמ' דאפילו ממעין שיצא בתחלה דאיכא למיחש לאינפולי משקין ממנו אפי' בית הבעל דהוי הרויחא. וליכא לאקשויי לישמעי' כחו דר' יהודה דמחמיר הואיל ומיתוקמא מתני' כותיה, דאיכ' למימ' דכח דהתיר' עדיף ליה לאשמועי', והקש' רבי יב"ם וליפלגו בתרתי לאשמועינן ריבותא דתרויהו, דהכי נמי פריך בריש(א) ביצה [ב' ע"ב], ליתני תרנגולת וביצתה ב"ש אומ' תאכל וב"ה אומ' לא תאכל, וי"ל דעד כאן לא פריך התם אלא משום דכח דהלכתא אע"ג דהוי לאיסורא נמי עדיף דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אבל הכא לא שייך למיפרך הכי.
מנכש. שעוקר שרשי העשבים הרעים המכחישים יניקת העשבים הטובים. משום מאי מתרינן ביה. וקיימא לן במסכת שבת [קל"ח ע"א], שאדם שהוא עושה תולדת מלאכה של אב אחד אם לא יתרו בו העדים לומר לו הרי אתה עושה מלאכה זו ויזכירו לו שם האב, שאם [לא] יזכירו לו אותה מלאכה התולדה שהוא עושה לא יפרוש מן האסור, שאינו מבחין שתהא זו מלאכה להתחייב עליה מפני שאינה חשובה, והשתא מבעיא ליה על שתי תולדות הללו מאי הוי אב מלאכה שלהן. משום חורש. בפר' כלל גדול [ע"ד ע"א] חשיב חורש וזורע בתרי אבות מלאכות, ובפ' הזורק [צ"ו ע"ב] מפר' תלמוד' אמאי קרינן להני אבות ולהני תולד', וטעמא משום דכל מלאכות שבת ממשכן גמרי' להו, והך דהויא במש' חשיבא קרי ליה אב כו'. והאי נמי קא מרפי ארעא. ואזלינן בתר עיקר המלאכה הנעשית עכשו, והינו חרישה, דאלו הא דדמי לזריעה דהיינו צמוחי פירא, להכא הוא דהשתא לא מינכרא מילת'. האי נמי קא מצמח פירא. דאזלינן (בתר) אחר המלאכה שהיא עקר מחשבת האדם, וכוונת המנכש הוא לצמוחי פירא. משום חורש אין משום זורע לא. אלמא לא חשיבא מחשבת העושה כלל בהדי עיקר המלאכה הנעשת, עכשו. משום זורע אין משום חורש לא. אלמא לא חשיבי המלאכה הנעשת עכשו כלל בהדי עיקר מחשבת העושה. זומר וצריך לעצים חייב שתים. חותך זמורות הגפן הגרועות ואינו זורקן אלא מאספן שהוא צריך להם להסקה, וחייב משום זורע דלצמוחי פירא קעביד. משום קוצר, כיון שהוא מאספן, כמו קוצר שמאסף השבלים, ודוקא בצריך לעצים הוא דחייב משום קוצר, אבל אם אינו צריך לעצים לא מחייב משום קוצר דלא דמיא לקצירה, וכן נקט דוקא זומר שהוא דבר שגזעו מחלי' ושייך לחייבו משום נוטע. ומ"מ חזינן דמחייב משום קוצר שהיא עקר מלאכה הנעשת עכשו בהדי נוטע שהיא עקר מלאכת מחשבת העושה, וכן מחייב משום נוטע בהדי קוצר, דאי מתרי' ביה או משום נוטע או משום קוצר מחייב, הכא נמי הוה לן למי' דאי מתרי ביה או משום חורש או משום זורע דמחייב כיון דתרויהו שייכי ביה. קשיא. לתרויהו, דודאי חייב משום תרתי, והא דאמ' הכא חייב שתים לא שייך לאקשויי היכי מיחייב תרתי על עברה אחת הא כתו' [דברים כ"ה] כדי רשעתו, ודרשי' [כתובות ל"ב ע"ב] משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, דלאו מילתא היא, דלא שייך למימר שתי רשעיות אלא במיתה וממון או גבי ממון ומלקות, אבל שתי מלקיות או אפי' טפי, כלהו רשעה אחת חשיבי וכן כמה חטאות חשיבי רשעה אחת, תדע דאמ' [פסחים כ"ד ע"א] אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, ואמרינן בפרק בתרא דמכות [כ"א ע"ב], יש חורש תלם אחת וחייב עליו שמנה לאוין, וגבי חטאות אמ' רבה בפרק כלל גדול [ע"ד ע"ב] האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות, תנורא חייב שמונה חטאות, ואמ' אביי נמי התם האי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות, ואי חייטי לפומיה חייב שלש עשרה חטאות, וגבי חיוב מיתה נמי אמרינן בפר' הנשר' [סנהדרין פ"א ע"א] מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה משום דבתרי קטלי לא קטלינן ליה, אבל מ"מ נתחייב בשתיהן.
והמחפה בכלאים. שמכסה הזרעים בקרקע אחר הזריעה. אף המקיים. פ"ה כאן שראם ולא עקרם אלא הניחם ליגדל, ולפי זה צ"ל דסבר ר' עקיבא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולא נהירא דהא קיימא לן בפ"ק דמכות [ד' ע"ב] דר' עקיבא סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, דקאמ' התם מכלל דר' יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, מנא ליה, אמ' רשב"ג גמר מעדים זוממין כו', מה לעדים זוממין כו', עד דקאמ' מה לעדים זוממין שכן קנס, הא לא קשיא ר' יהודה לא סבר לה כר' עקיבא דאמ' קנסא הוא, אלמא לר' עקיבא דאמ' קנסא לא גמרי' מעדים זוממין אלא אמרי' אין לוקין עליו, לכך נראה יותר מה שפי' רש"י בריש (ב)פרק בתרא דמסכ' ע"ז [ס"ד ע"א] מקיים שעושה גדר וסייג סביב השדה כדי שיתקיימו דהשתא הוה ליה מעשה. בשלמא לדידי דאמינא (דחובש) [דמנכש] חייב משום זורע. דהוי תולדה דידיה משום הכי בכלאים לקי, דאסי' זריעה בכלאים, דכת' [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים, ויש בכלל לאו זה כל תולדות זורע. חרישה בכלאים מי אסירא. כלומר החורש לצורך זריעת כלאים מי מיחייב, הא בשעת חרישה ליכא כלאים כלל, ואפי' באתרא דזרעי ברישא והדר (כרכי) [כרבי] לא מחייב דאכתי הא השתא לא צמחי ולא אשכחנא קרא דאסר האי מילתא. משום מקיים. לעולם מנכש הוי תולדה דחורש והכא מיחייב בכלאים שמראה שהוא רוצה בקיומן. מה טעם קאמ'. וסופא לפרושי לריש' אתיא והכי קאמ' מה טעם מנכש ומחפה בכלאים לוקה משום מקיים, שר' עקיבא אומ' אף המקיים, כלומ' אין צריך זורע שלוקה דבהדיא כתיב בקרא בלאו, אלא אפי' מקיים לוקה הוא. ה"ג ת"ל כלאים שדך לא. דהכי כתי' רישיה דקרא [ויקרא י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, והיה יכול לכתוב ולא תזרע שדך כלאים, מדסמך שדך לאצל כלאים דרישיה דקרא למדרש שדך כלאים לא יהיה ולא תניחנו כך אם תמצאנו כלאים.
בשלמא מועד. דלא אסירא מלאכה דידיה אלא מדרבנן ומשום טירחא הוא, ניחא, דבמקום פסידא כו' כדדרשי' [חגיגה י"ח ע"א] דלא מסרו הכת' כו'. חרישה וזריעה בשביעית מי שרי. דכיון דמדאורי' מיתסרא עבודת קרקע בשביעית לא מצינו חלוק מלאכות באיסורא דאוריתא. ור' היא. דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן הלכך שרו רבנן בדרבנן. וזה דבר השמטה שמוט. והיה יכול לכתוב וזה הדבר שמוט, דהא קרא בשמטה משתעי ואתי דלעיל מיניה כת' [דברים ט"ו] מקץ שבע שנים תעשה שמטה. אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים. פרש"י בגיטין פרק השולח [ל"ו ע"א] וכן פ"ה כאן שמטת קרקע הוא איסור חרישה וזריעה, ושמטת כספים דמלוה ובעל חוב כדכת' [שם] שמוט כל בעל משה ידו. בזמן שאתה משמט קרקע. דהיינו קודם חורבן בית ראשון. אתה משמט כספים ומלוה. בזמן שאין אתה משמט קרקע. דהיינו אחר חורבן בית ראשון, ואפי' בזמן בית שני לא נהגו שמטין דאוריתא ואפי' חרישה וזריעה היתה מותרת בשביעית בבית שני דאוריתא, דסבירא ליה דבבית שני הואיל ולא היה בו יובל נוהג לא נהגו בו שמטין דאוריתא כדתניא בירו' דהשולח [ה"ג] מנין שאין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנ' [שם] וזה דבר השמיטה שמ' בשתי שמטות הכת' מדבר אחת שמטת היובל ואחת שמטת שביעית בזמן שאתה משמט יובל כו', ובבית שני לא נהגו יובל דבענן כל יושביה עליה וכי אסקונהו עזרא לאו כולהו סלוק כדאמ' נמי בכתובות בפ"ב [כ"ה ע"א] גבי חלה, והא דאמ' בערכין [ל"ב ע"ב] דבבית שני מנו יובלות לקדש שמטין, מדרבנן קאמ' כל זה פירש"י בגטין.
והקשה ר"ת דע"כ ליכא לפרושי האי מלתא דר' הכי, דבשלמא התם בהשולח איכא למימר דמייתי ליה תלמודא גבי מלוה וגבי פרוזביל אפי' אם נפרשנו בהאי פירו' שייך שפיר לאיתויי, אלא הכא דאיירינן גבי עבודת קרקע מה שייך לאיתויי אם נפרשנו בהאי פירושא, אדרבה הכא הוה שייך לאיתויי ההיא דרשא דירוש' שהיא עיקרית, ועו"ק דהתם נמי לא שייך לפרושי הכי דכיון דשמטת קרקע ושמטת כספים תרויהו מחד קרא נפקי מאיזה טעם פשוט לו יותר שאין שמטת קרקע נוהגת טפי משמטת כספים שהתנא בא להוכיח זה מזה, שאומ' בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, והלא שמטת קרקע אין יודעים אלא מיובל, ומיובל נלמוד שלא ינהג לא שמטת קרקע ולא שמטת כספים.
לכך פי' רבי' תם דודאי יובל נוהג בבית שני, דכדמוכח בפרק בתרא דערכין [ל"א ע"א] ובפ' מי שאחזו [ע"ד ע"ב] מייתי לה דתנן גבי בתי ערי חומה, בראשונה היה נטמן כל היום כדי שלא יהא זה גואל את ביתו, פי' שאינו יכול לגאול אלא בשנה ראשונה, התקין הלל שיהא זה חולט מעותיו ללשכה, אלמא בבית שני נהגו דיני בתי ערי חומה, ואמ' (בעכ) בערכין שילהי פר' המקדיש שדהו [כ"ט ע"א] אין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלמא ודאי נהגו יובלות בבית שני, ואע"ג דאמ' [שם ל"ב ע"ב] דאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, הכא הוי שפיר כל יושביה עליה כיון שהיה שם מקצת מכל שבט ושבט, ואפי' מעשרת השבטים היה בבבל ועלו עם עזרא כדאמ' [שם ל"ג ע"א] בא ירמיהו והחזירן פי' מקצת מכל שבט ושבט ובא צדקיהו ומלך עליהן. ובריתא דמייתי הכא דקאמ' בזמן שאתה (משמש) [משמט] קרקע כו' אומ' רבי' תם דהיינו ההיא דרש' דירוש', ויובל קרי שמטת קרקע מפני שהקרקעות חוזרות לבעליהן ביובל ולא בשמטה, ושביעית קרי שמטת כספים, מפני שהמלוות והכספים משמיטין בשביעית ואין משמיטין ביובל כדתניא בספרי בפר' ראה [קי"ב], ודריש ליה התם מקראי, (והק"א) [והכי קאמר] בזמן ששמטת קרקע דהיינו יובל נוהג והוא בזמן בית שני אתה משמט כספים דהיינו שביעית, אבל בזמן הזה אין יובל ושביעית נוהגין אלא מדרבנן, הלכך שרו רבנן בדרבנן.
וא"ת היכן מצינו שקורא לחזרת קרקעות שמטת קרקעות, אומ' רבי' תם דהכי נמי אשכחי' בערכין פ"ק [ג' ע"ב], ובסוף פרק ראוהו ב"ד בראש השנה [כ"ט ע"א] דקתני הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראל כו', והוינן בה כהנים לוים וישראל פשיט', כהנים איצטריכא ליה, סד"א הואיל ותנן שוה יובל לראש השנה לתקיעות ולברכות מאן דאיתי' במצות יובל איתיה במצות ראש השנה והני כהנים הואיל וליתנהו במצות יובל דתנן כהנים ולוים מוכרין וגואלין לעולם במצות ראש השנה נמי ליתנהו קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו, והשמטת קרקעות דהתם היינו החזרת קרקעות דבהא ודאי ליתנהו ביובל, דמוכרין לעולם וגואלין לעולם, ורש"י לא גרי' התם כולי האי, אלא קמ"ל, ולא גריס נהי דליתנהו כו', וקאמ' ודאי איתנ' בהשמטת קרקעות כישראל, והוא פי' לפי שטתו דמפרש שמטת קרקעות איסור חרישה וזריעה, ולפר"ת אין למחוק הגי' מן הספרים מיהו הא דקא' בהשמטת כספים מיהא איתנהו ליתא, דודאי כהנים ליתנהו בהשמטת כספים ביובל דהא אפי' לישראל נמי אין יובל משמט כספים כדדריש בספרי, אלא הכי גרסינן דליתנהו בהשמטת קרקעות, בשלוח עבדים מיהא איתנהו ביובל, וכיון דאיתנהו במצות יובל איתנהו נמי במצות ראש השנה. אפי' תימ' רבנן. דאמ' שביעית נוהג בזמן הזה דקדושה שניה קדושה (לעשר) לעתיד לבא. אבות אסר רחמנא. אין לפרש כל הנך דכתוב קרי אבות כדמפר' ברי' ב"ק [ב' ע"ב] גבי אבות נזיקין דהא קאמ' בסמוך אהני תולדות הוא דמיחייב, פי' אזמירה ואבצירה, אלמא אע"ג דכתיבי קרי להו תולדות, אלא נראה לפרש דקרי אבות אותם שהם (ע) מלאכות עיקרות כמו זריעה וקצירה.
<h2>דף ג.</h2>
תולדות לא אסר רחמנא. אותם שאינם מלאכות חשובות. זמירה בכלל (בצירה) זריעה. שדרכו של זומר לצמוחי פירא כמו זורע. בצירה. האי לישנא שייכא בגפנים כמו קצירה בשדה. אהני תולדות הוא דמיחייב. משום דאינהו נמי חשיבי. אאחרניאתא. כגון מנכש ומשקה מים לזרעים. לא מיחייב. דלא חשיבי, ומדרבנן בעלמא נינהו, הלכך במקום פסידא שרונהו רבנן. מנין לנכוש. שעוקר בידיו שרשי זרעים הרעים. עדור. שחופר הקרקע במעדר, שכן עושין בהרים במקום גבוה שאין השורים יכולין לנהוג שם המחרישה, שם הוא רגילות לחפור בידי אדם בדקר ובמעדר. אי נמי שעודר אחר (הם) הזריעה לכסות הזרעים, או אחר החרישה לכתת רגבי האדמה שהן גסות יותר מדאי. כסוח. הוא ענין מנכש, אלא שאינו עוקר השרשים, אלא חותך עשבים הרעים בכלי, לשון לא תזמור, [ויקרא כ"ה] דמתרגמי' לא תכסח, שגם הוא חותך הזמורות הגרועים. ת"ל שדך לא כרמך לא. מדהוה ליה למיכתב לא תזרע שדך לא תזמור כרמך. ולסמוך זריעה וזמירה אצל לא, וכתב שדך לא וכרמך לא וסמך שדך וכרמך אצל לא לרבותו לאיסור כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך. ור"ח פי' דהוה מצי למיכ[תב] לא תזרע לא תזמור וממילא ידענא דאין זריעה אלא בשדה ואין זמירה אלא בכרם, והוו להו שדך וכרמך מיותרים לרבות [כל] מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, וא"ת מאחר שסופינו לרבות כל מלאכות מייתור דשדך וכרמך, למה לי דכתב קרא זמירה וזריעה בפירוש, וי"ל משום דהני חשיבי אארעא ועוד שהוא רגילות לעשותם יותר מכל שאר מלאכות. מקרסמין. שחותך ענפים היבשים. מזרזין. אילן שענפיו מרובין חותך מהן מכאן ומכאן להקל משאו מעלו, ועל ידי כן מתעבה הקורה ומוסי' כח. מפסגין. אילן שענפיו מתפשטין אילך ואילך קושרין אותן מלמעלה ביחד כדי שיעלו ביושר למעלה לסבול היטיב משא כובד הפרי. ת"ל שדך לא כו'. ואם תאמר ותנא אמאי לא עריב ותאני הני תלת דהכא בהדי הני תלת דלעיל נכוש ועדור וכסוח, כיון דמחד קרא לא מפיק לכלהו, וי"ל דשמא תנא תלת תלת שמעינהו וגרסינהו כדאמ' בפ"ק דקדושין [ו' ע"א], עוי"ל דהני תלת דלעיל שייכי בקרקע, והני דהכא (ו)שייכי בענפים שבאילן, והני דבתר הכי דמייתי נמי לחיובא מהאי קרא שייכי בשרשי האילן ובצמרתו לבד ולהכי תני להו לחודיהו. מזבלין. אילן שהוא כחוש יותר מדאי נותן זבל וקרקע שמנה תחת עקרו. מפרקין. כשיש על שרשיו רוב עפר נוטלו מעליהן. מאבקין. כשמקצת שרשיו מגולין מביא אבק ועפר ממקום אחר לכסותן. מעשנין. כשיש תולעים באילן בענפיו ובעליו וממיתין אותו ומיבשין לחותו, עושין נקב גדול ברגל האילן ומעשנין שם באבוקות להמית התולעים. לא יקשקש תחת הזיתים. שחופר תחתיהם להיות הקרקע (נדור) [גדור] ויקבל המים כדי ללחלח שרשי האילן, ובזיתים נופל לשון קשקוש ובגפנים שייך לשון עדור, ואית דלא גרסי לא יעדר תחת הגפנים דהא הכא נסיב ליה תלמודא להתירא ואדרבה עדור כבר תנא ליה תנא לאיסורא בריש' דמילתי' בהדי נכוש וכסוח, ומיהו בהך אין למחקו מן הספרים, דלעיל מיירי בשדה הלבן שעודרין במקום גבוה ומשופע מקום שאין השוורים יכולין לנהוג המחרישה כדכת' [ישעיה ז'] (רק) [וכל] ההרים אשר במעדר יעדרון, והכא מיירי בעדור שתחת האילנות ואין זה עיקר מלאכה שאין האילנות צריכים לה כל כך. נקעים. שתחת האילנות. עוגיאות לגפנים. לקמן [ד' ע"ב] מפר' מאי נינהו. זרוע וזמור בכלל היו. שהיה לו לכתוב לא תעשה מלאכה בשדך ובכרמך אם (חיה) [היה] רוצה לאסור כל מלאכות שבשדה ושבכרם, והיו גם זרוע וזמור בכלל לאו זה. ולמה יצאו. לפורטם בקרא בהדיא. אלא להקיש אליהם ולומר לך כו'. דלא מיחייב אלא על עבודות חשובות כי הני. מיוחדין. (מגוררין) [מבוררין] ודומה לו ביומא [נ"ד ע"א] וידעו בייחוד ששם ארון נגנז, ל"א מיוחדין, דלא הוו שני כתובין הבאין כאחד לומר שאין מלמדין מהן, אלא ודאי מלמדין כדקאמ' שזה עבודת שדה וזה עבודת כרם. אף כל עבודה כו'. והני אכולהו שייכי בשדה ובכרם, נכוש עדור וכסוח שייכי בשדה, כרסום וזרוז ופיסוג שייכי באילן, דהיינו כרם דכת' [שופטים ט"ו] עד כרם זית, אבל קשקוש וכל הני דסוף הבריתא אינן עבודה לא בשדה דלא לאשבוחי קרקע עביד להו, ולא עבודה שבכרם, דהא בגוף האילן לא עביד ולא מידי, ועוגיאות לגפנים אע"ג דבמתניתי' אסרינן למעבדינהו במועד היינו משום טירחא יתירא דאסר במועד, ובשביעית לא מתסר. מיהו חזינן ברישא דבריתא דמיחייב על תולדות הרבה, ואת אמרת דלא מיחייב אלא על זריעה וקצירה וזמירה ובצירה. וא"ת כיון דס"ד השתא דמיחייב (אבל) [אכל] הני דבריתא מדאורית' משום דהוו עבודות חשובות בשדה ובכרם אמאי לא פריך וליטעמי' קצירה ובצירה דכתב רחמנא למה לי, הא לא גריעי, מכל הני עבודות, ונפקי נמי מכללא דזרוע וזימור, וי"ל דאשכח' כמה דוכתי בתלמוד דהוה מצי (לאקשורי) [לאקשויי] וליטעמיה ולא מקשי' ליה, עי"ל דלא הוה דרישנא לרבויי כל הני אי לאו ייתורא דקרא דכתב קצירה ובצירה, אלא הוה אמינא זרוע וזמור פרטי נינהו למימר דאהני לחודייהו מיחייב, אבל השתא דגלי קרא דזרוע וזימור לאו דוקא אלמא לאו פרטי נינהו, ולא כתבינהו רחמנא בהדיא אלא להקיש אליהן כו', (ועד כאן) [וע"כ] בצירה קרא יתירא, אפי' אם תימצי לומ' בקצירה דקרא איצטריך לאיסור קצירת הספחים מיהו בצירה ודאי קרא יתירא הוא לגלויי קרא כדפרישי'. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. דקרא לא אסר אלא אבות, וכל הני תולדות (דחרישה) נינהו. מלסקל. שלא להסיר האבנים מתוכה, ובפ"ב דשביעית [מ"ג] תני מסקלין עד ראש השנה. אברויי אילנא. לשון בריא וחזק, כשיש על שרשיו קרקע יותר מדאי חופרה ונוטלה ומסיר מעליו הצרורות, אי נמי כשנתגלו השרשים מביא צרורות דקים ומיני עפר שמינה לכסותם, ובזה האילן משביח וקרוי עבודת קרקע. סתומי פילי. שסותם גומות הקרקע שתחת האילן ו[מ]מלאן, ואין זה עבודת קרקע שאין הקרקע משבחת בכך, והאילן עצמו אינו משביח במלאכה זו אלא עומד במעלתו שלא יכחיש כחו.
החורש בשביעית. לכך נקט חרישה שהיא מלאכה חשובה ולא כתי' בקרא לאיסורא בשביעית. וחד אמ' אינו לוקה. תימא היכי קאמ' דלא לקי הא תנן בהדיא בפרק בתרא דמכות [כ"א ע"ב] יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה (חטאות) [לאוין], וקחשיב חורש בשביעית, וי"ל דלמסקנא דהתם ניחא דמוקי' לה כר' יוחנן במחפה בהדי דזרע משום זורע, וחשיב התם דחייב משום זורע בכלאים ומשום זורע בשביעית דתרויהו כתי' בהדיא בקרא, אבל משום חורש לא לקי לא בשביעית ולא בכלאים דחרישה לא כת' בחד מיניהו. ומיהו צ"ע דהוה מצי למימר הכא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמ' אינו לוקה מההיא דהתם מדמוקי' לה במחפה בתר זריעה ומשום זורע, אלמא לא מיחייב משום חורש, וכן נמי איתה בהדיא בירושל' דפ' כלל גדול [ה"ב] דר' יוחנן אית ליה אינו לוקה, ולפני' נכתבנו בע"ה, ובכמה מקומות בתלמוד אשכחנ' דהוה מצי למימר תסתיים ולא קמ"ל. כלל בעשה. כי הכא דכתו' ברישי' בקראי [ויקרא כ"ה] שבת שבתון יהיה לארץ כלל בעשה, לא תזרע ולא תזמר פרט בלא תעשה, שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל בעשה, וקאמ' ר' אבין דלא נתנה מדה זו לידרש אלא א"כ כתי' פרטי וכללי בחד לישנא. ה"ג דמאי דאמ' (אינו) לוקה לית ליה דר' אבין. דאמ' אין דנין, אלא סבירא לן דנין, ונדרוש כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש עבודה שבשדה ושבכרם ללאו כמו הפרט. ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דר' אבין. ואין דנין אותו בכלל ופרט וכלל, אלא כל קרא מיניהו לגופיה איצטריך ולא מרבינן מהני פרטי, שאר עבודות ללאו, ואין לוקין עליהם. לא דכולי עלמא לית להו דר' אבין מאן דאמר לוקה שפיר, ומאן דאמ' אינו לוקה אמ' לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה כו'. אאחרינייאתא לא מחייב. דהוו להו (שני) הני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דאס"ד נכתבו ללמד לשתוק קרא מזמירה והוה ידענא להו מזריעה וקצירה, ומיהו מאן דאמ' לוקה סבר דלא הוו שני כתובים באין כאחד, דחד בשדה וחד בכרם וצריכי. אי נמי איכא למימר דלטפויי (דנין אותו) לאוי הוא דכתיבי.
ואית ספרים דגר' כגי' ר"ח דמאי דאמ' לוקה אית ליה דר' אבין דאמ' אין דנין אותו בכלל ופרט, לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ועל הני דכת' הוא דלקי, אבל על אחריני לא לקי, אלא הוי כללא דמלתא באפי נפשיה ואיתרבו להו (שכל) מן הכלל לחודיה כל עבודות קרקע החשובות לאיסורא, ומאן דאמ' אינו לוקה לית ליה דר' אבין דאמ' אין דנין אלא סבירא ליה דנין אותו בכלל ופרט למעוטי כל עבודות דלא כתיבי, ודחינן לא, דכולי עלמא אית להו דר' אבין, מאן דאמ' לוקה שפיר, ומאן דאמ' אינו לוקה אמ' לך מכדי כו'. ולא נהירא דלמאן דאמ' לוקה נהי דאית ליה דר' אבין דאמ' אין דנין ואיתרבו להו שאר עבודות לאיסורא מתוך הכלל, מיהו היכי לקי עליהו כיון דבכללא גופיה ליכא לאו אלא עשה גרידא, ועוד קשיא למאן דאמ' אינו לוקה כיון דלית דר' אבין אמאי לא מייתי להו מלקות במדת כלל ופרט וכלל דהא איכא כללא בתרא דכת' שנת שבתון יהיה לארץ, ועוד קשיא דלקמן בשמ[עתין] קאמ' יכול ילקה על חריש' דאתיא מכלל ופרט, ומהדר אם כן כל הני פרטי למה לי, אלמא למאן דאמ' לוקי' היינו טעמא משום דדריש כלל ופרט, ומאן דא' אין לוקין היינו משום דסבר דקראי הוו שני כתובים הבאים כאחד וזהו (רבי') [כפירוש] ראשון, ועוד קש' דבירוש' משמע בהדיא דמאן דאמ' לוק' היינו משום דדיין הני קראי במדת כלל ופרט וכלל ולית ליה דר' אבין, דגרסי' התם בירוש' דפר' כלל גדול במסכת (שביעית) [שבת ה"ב] אמ' ר' אלעזר לוקין על ידי חרישה בשביעית, ור' יוחנן אמ' אין לוקין, מה טעם דר' אלעזר ושבתה הארץ שבת לי"י כלל שדך לא תזרע פרט, הזרע והזמיר בכלל הן, ולמה יצאו להקיש אליהן מה זרע וזמיר שהן עבודות השדה והאילן כו', מה עביד ליה ר' יוחנן שני דברים הן ושני דברים חולקין ואין מלמדין, ולית ליה לר' אלעזר חולקי', אית ליה לחלוק [אינן] חולקין ללמוד מלמדין, ולית ליה לר' יוחנן מלמדין, שניה היא כיון שכלל בעשה ופרט בלא תעשה אין עשה מלמד על לא תעשה, ולר' אלעזר עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה, משמע בהדיא דר' יוחנן דאמ' אין לוקין, היינו משום דלא דריש לקראי בכללי ופרטי אלא סבר דהוו להו שני כתובין הבאין כאחד, והיינו (כגיז') [כגירס'] ראשונה לגמרי. ה"ג למימר דאהני הוא דמיחייב. ולא גרסי' דאהני תולדות, דלא שייך הכא לאזכורי תולדות ואבות כלל. ולא והתניא כו'. כדפרישי' לה לעיל. ת"ל שדך לא כו'. אלמא דאהני נמי לקי. מדרבנן הוא דאסירי וקראי אסמכתא בעלמ' נינהו. ומילקא [לא] לקי.
<h2>דף ג:</h2>
כי אתא רב דימי אמ' יכול ילקי כו'. כלומ' אייתי מתני' בידיה דמתני' בהאי לישנא, יכול ילקה על תוספת, ושקיל וטרי תנא עלה דמילתא ולבסוף נסיב לה לפטורא, וקאמ' רב דימי מדנפשיה לא (ידע) ידענא מאי היא, כלו' לא ידעתי מאי קרי תנא תוספת, ומאי פטור' קא מסיק, ותלמוד' מהדר למיבעי מאי תוספת, ופליגי ר' אלעזר ור' יוחנן לפרושי הבריתא כולה מילתא. חרישה בשביעית, דלא כתיב בקרא אלא שהיא נוספת לאוסרה בלאו על הני עבודות דכתיבי בקרא. דאתיא מכלל ופרט כדלעיל. כל הני פרטי. כגון זמירה ובצירה למה לי דכתבינהו רחמנא דהני נמי נילף מזריעה וקצירה בכלל ופרט אלא למיגמר דאאחרניאתא לא לקי, כדקא' לעיל משום דהוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. וצ"ל דע"כ ר' אלעזר מפרש לה לבריתא אליבא דההוא תנא דתני לה, (ולית) [וליה] לא סבי' ליה, דאדרבה לדידיה אית ליה לוקי' על ידי חרישה בשביעי' כדאיתה בהדיא בירושלמי [שבת פ"ז ה"ב] וכמו שהוכחנו מההיא דפר' בתר' דמכות [כ"א ע"ב] דר' יוחנן אית ליה אין לוקין אלמא ר' אלעזר הוא דאמ' לוקין, ולמאי דמפרש ר' אלעזר לבריתא, הא דנקט יכול ילקה על חרישה, ה"ה דהוה מצי למינקט על כל הנך עבודות דלעיל, אלא לרבותא נקט חרישה דאע"ג דמדאוריתא מיתסרא מדכת' [שמות ל"ד] בחריש ובקציר תשבות, ודרשינן לה לקמן לר' עקיבא לתוספת שביעית. וכ"ש לשביעית עצמה, אפילו הכי לא לקי עלה, וכ"ש אהני עבודות דלא כתיבי כלל דלא לקי עליהו. יכול ילקה על תוספת שביעית. דאתיא לאיסורא מבחריש ובקציר. ותימ' מלקות מיהא מהיכא תיתי הא ליתיה בלאו אלא בעשה, וי"ל דהוה ס"ד למימר מדאהדרינהו קרא תשבת, ללאו אהדרי' למימר דלקי עלה כי היכי דלקי על זריע' וזמירה קצירה ובצירה משום דאהדרינהו קרא בלאו למימ' דלקי עליהו, דהא כבר איתנהו בכלל ושבתה הארץ [ויקרא כ"ה] ואומ' שבת שבתון יהיה לארץ, ואהדרינהו קרא בהדיא לחרישה וזריעה וקצירה וזמירה ובצירה לגלויי דלקי אכלהו. כדבע' למי' קמן. כדמסיק רב אשי כי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קים כו'.
ערב שביעית. כל זמן שיפה לפרי. שהחרישה מועלת לפרי הגדל באילן כל שנה ששית והיינו סמוך לעצרת, אבל (משום) [משם] והלאה לא מהניא לפרי אלא משביח הקרקע לצורך שנה הבאה. ובית הלל אומ' עד העצרת. ב"ה נקטי זמן ידוע לכל שלא יהא לכל אחד שעורו לפי השבחת פירי אילנותיו, דלב"ש לזה אסור ולזה מותר ואתי לידי תקלה. וצ"ל דלב"ה לרוב האילנות מועלת החרישה אף אחר עצרת, ומ"מ אסור להם לחרוש אחר עצרת מפני המיעוט שאינו יפה לפרי מעצרת ואילך, וב"ש מותר לאותם שהם מן הרוב לחרוש אחר עצרת כל זמן שיפה לפרי, אבל ליכא למימר דשעורא דב"ה נפיש דלרוב האילנות לא מהניא להו חרישא לפרי אף עד העצרת, ומיהו כיון דאיכא מיעוטא דמהני להו עד עצרת, תנן ב"ה זמן קבוע לכלהו, ולב"ש מתסרא לרוב האילנות לחרוש להם אף עד עצרת, הא ודאי ליכא למימר דהיכי שרי ב"ה לרוב האילנות לחרוש בשבילם עד עצרת כיון שידוע לנו שאותה חרישה אינה מועלת אלא לצורך שנה הבאה, וא"ת כיון דשעורא דב"ש נפיש אמאי לא תני הא פלוגתא דב"ש וב"ה במסכת עדיות בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, וי"ל משום דאיכא מיעוטא דאסירי לב"ש מקמי עצרת (ולב"ש) [ולב"ה] שרו משום הכי לא פסיקא ליה דתיהוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, וא"ת ולההוא מיעוטא היכי שרו ב"ה לחרוש עד עצרת כיון שאינו יפה לפירי, וי"ל דכיון דתוספת שביעית ה[י]תירה משלשים יום אינו אלא מתקנת ב"ש וב"ה לא חששו לההוא מיעוטא וניחא להו לתקן זמן קצוב וידוע, ולא יהא לכל אחד תורתו בידו. וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. כדפרי' דלא מקדמי ב"ש מעצרת אלא פורתא או מאחרי פורתא. שדה הלבן. שדה של תבואה קרי הכי, מפני שמתלבן בשעת בשולו. עד שתכלה הלחה. מן הקרקע שהיה בה לחות מחמת הגשמים, ועד ההיא שעתא מהניא חרישה לזרעים של שנה [ששית], ומכאן ואילך מיחזי כחורש לצורך שביעית. וזהו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות ומדלעות. והם שני מיני זרעים, ולכך לא קאמר לזרוע שאין זורעין אותם במפולת יד כמו שאר זרעים, אלא נוטעין כל גרעין במקומו לבדו, ולהכי קאמ' ליטע, ובמסכת כלאים [פ"א מ"ב] חשיב להו כלאים זה בזה ובקרא נמי כת' [במדבר י"א] את הקשואים ואת הדלועים, והקו' שפי' דמין אחד הם אלא שאלו (ב)קטנות ואלו גדולות, ליתי' כדפרישית, מההיא דכלאים, ומקרא. נתת לכל אחד תורתו בידו. שהרי מקשאות ומדלעות אין להם זמן קבוע, שיש ממהר ליטעם ויש (ממהר) מאחר לפי מה ששדהו לח או יבש. ונמצא לזה מותר ולזה אסור, ואתי לידי תקלה.
על שני פרקים הללו. של פסח ועצרת. והתירום. כל אותה תוספת שהוסיפו ב"ש וב"ה, והחזירו הדבר ליושנו. בחכמה. בתלמוד. ובמנין. ברוב התלמידים. וצ"ל דהני פשט איסורן בכל ישראל, דאי לא פשט מצו שפיר לבטלינהו, כדאיתא בפ"ב דע"ז [ל"ו ע"א] גבי שמנה של גוים, ובגטין בפרק השולח [ל"ו ע"ב] גבי פרוזביל. אשתומם כשעה חדא. קרא כתי' הכי בספר דניאל [ד'], אשתומם כמו נתבהל, כמו ישומו ישרים על זאת [איוב י"ז], שומו שמים [ירמיה ב']. כל הרוצה לבטל יבטל. אם יראו צורך שעה שיתקלקלו הקרקעות אם לא יחרשו אותם אחר זמנים הללו, יהא כח ביד ב"ד של אותן הדורות לבטל, ולכך עמדו ר"ג ובית דינו ובטלו, בירוש' [שביעית פ"א ה"א] מקשי' כיון שבטלו שני זמנים הללו, לא עקרו המשנה, בתמי', כלומ' היה להם לבטל ולעקור המשנה הראשונה ששונין בה איסור שני זמנים הללו, ומשני, שאם בקשו לחזור יחזורו, שאם יתקנו הקרקעות יחזרו לאיסורן הראשון לשני פרקים הללו, ולכך הניחו זה וזה, ואי[ת] דאמ' שאם יאמר אדם כך אני מקובל שאסור לחרוש מזמנים הללו ואילך אומר לו באיסור שני פרקים שמעת, ובענין זה אנו יכולים לפרושי בכולי תלמוד' היכא דאשכחנא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה (ממקומן) [ממקומה]. דידהו היא. כלומ' היכי מצו לאתנויי דהרוצה לבטל יבטל, וכי מכח גזירתם בא האיסור, הלא הלכה למש' מסיני הוא.
חוורתן. שם מקום. עשר נטיעות. דקלים ילדים קרי' נטיעות, שכן הוא מנהג בתחלה נוטעין אותן עשר עשר בתוך בית סאה, הוא שדה מרובע מנ' אמה על נ' אמה שראוי לזרוע בו סאה של שעורים, דילפי' [עירובין כ"ג] מחצר המשכן שהיה מאה על חמשים והיה ראוי לזריעת סאתים, וקים להו לרבנן דבית סאה ראוי כולו לעשר נטיעות לצורך יניקתם, וכשהן אילנות גדולים עוקרין אותן ונוטעין אותן שלש שלש בתוך בית סאה, וקאמ' ר' אסי דאע"ג דשדה אילנות (ד)גדולים אסור לחרוש מעצרת ואילך, מ"מ בנטיעות שהן רכות וקלות להתקלקל הלכה למשה מסיני שמותר לחרוש בשבילן עד ראש השנה, ודוקא עשר המפוזרות בתוך בית סאה, אבל אם היו בתוך הבית סאה יותר מעשר נטיעות הוו להו רצופין ועתידין ליעקר ולא מיקרי שדה האילן אלא יער, ואסור לחרוש השדה בשבילן, וכן אי הוו בציר מעשרה לבית סאה. ערבה. שמקיפין בה המזבח בחג פעם אחת בכל יום ובשביעי שבעה פעמים, כדתנן בפרק לולב וערבה [מ"ב ע"ב], וקאמ' ר' יוחנן התם עלה בגמ' [מ"ד ע"א] מנהג נביאים הוא, ומקשי ליה התם מדידיה אדידיה דהכא קאמ' ר' יוחנן הלכה למשה מסיני הוא, ומסיק שכחום וחזרום ויסדום, ובירושלמי פ"ק דשביעית [ה"ה] קאמ' ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו לדעת הראשונים, ללמוד שכל דבר שב"ד נותנין עליו נפשם סופן להתקיים הדבר בידם כמו שנאמ' למשה בסיני. ונסוך המים. נמי תנן התם בפ' לולב וערבה [מ"ח ע"א] שהיו מנסכין כל ז', או כל ח' לר' יהודה במים, וניסוך המים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוי הלכה למשה בסיני, והיינו דלא כהני תנאי דריש תענית [ב' ע"ב] [ד]דרשי קראי, ר' יהודה בן בתי' דריש נאמ' בשני ונסכיהם [במדבר כ"ט] בששי ונסכיה, בשביעי כמשפ' הרי מי"ם, ור' עקיבא דריש ונסכיה בשני ניסוכין הכת' מדבר, ר' נתן דריש הסך נסך שכר [שם כ"ח] בשני נסוכין דבר הכת'. כי גמי' הלכת'. לתוספת שביעית. ואתנו בדידהו. באותו איסור שגזרו מפסח ומעצרת עד ל' יום.
והני [ל'] יום הלכתא נינהו, ע"כ קראי נינ'. וא"כ אתיא הלכתא לאיסור מפסח ומעצרת ואין אדם יכול לבטל. בחריש ובקציר תשבת. בפרש' כי תשא כתי' [שמות ל"ד] ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת, וקאמ' ר' עקיבא דע"כ סופיה דקרא משתעי בשביעית, דאי בשבת מאי איריא חריש וקציר אפי' כל מלאכה נמי אסירא, אלא הק"א קרא ששת ימים תעבוד, ואפי' אותן ששת ימים שהתרתי לך בחריש ובקציר, תשבת בשביעית, ואינו צריך לחריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמ' [ויקרא כ"ה] ושבתה הארץ, ותנהו ענין לחריש של מוצאי ששית הנכנס לשביעית ל' יום לפני ראש השנה אסירא דההיא חרישה מהניא לשביעית. והא דקאמ' אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אומ' רבי' יצחק בר' שמואל דחריש כדי נסבה, דהא אצטריך לגופיה לומ' דאסירא מדאוריתא, אבל משאר עבודות דלא כתי' לא אסירי אלא מדרבנן כדאסיקנא לעיל, וליכא יתירא אלא קציר לחודיה, ונדרש לתוספת, וכיון דאוקימנא קציר לתוספת א"כ גם (קציר) [חריש] דכתי' גבי, לתוספת אתא דכותיה, וליכא למימר דאצטריך לעשה יתירא דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולאו מוקמי' בלאו יתירא. שהרי כבר נאמר [שם] שדך לא תזרע כו'. נ"ל דמן הדין היה לו לומר שהרי כבר נאמר ושבתה הארץ שיש בכלל פסוק זה איסור חרישה דאילו קרא דקא נסיב אין בכללו איסור חרישה, אלא מקרא [הרגיל] והשגור יותר נסיב ליה תנא, ואההוא קרא דושבתה הארץ סמיך, כך נראה לי.
<h2>דף ד.</h2>
וקציר של שביעית. כגון ספחין או אם עבר וזרע בשביעית, אפי' בשמינית אתה נוהג בה מנהג שביעית, שחייבת בביעור ואין סוחרין בה. אי נמי מיירי שלקטו מן ההפקר כדתניא התם [תו"כ בהר פ"א ג'] מן המשומר אי אתה קוצר אבל אתה קוצר מן המופקר, ואפי' הכי נוהגין בה מנהג (שמינית) [שביעית] ואע"ג דתניא מן המשומר אי אתה קוצר, לא תקשי להא דתניא במנחות [פ"ד ע"א] גבי עומר שומרי ספחים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, והא לא משתרי לגבוה אלא מן המותר להדיוט כדדרשינן [חולין צ' ע"ב] ממשקה ישראל מן המותר לישראל, לאו שומרין ממש קאמ' שלא היו שומרין אלא מבהמות וחיות, ומ"מ בני אדם היו נבדלין משם מעצמם כיון שיודעים שהוקצה לצורך העומר. ר' ישמעאל אומר. לעולם בשבת משתעי קרא, דגבי שבת כתי', והא דכת' חריש וקציר, לאשמועי' דוקא קציר שהוא דומיא דחריש קאמי' לך תשבת, ולמדרש מה חריש רשות, שאין לך חריש של מצוה, אף קציר רשות. יצא קצירת העומר שהוא מצוה. שאע"פ שמצא (קשור) [קצור] מצוה לקצור, דבענן קצירה לשמה, אבל אם מצא חרוש אינה מצוה לחרוש. כך פיר"ש במנחות. ומשמ' לפי' דלא פסיל אותו שמצא (קצ) קצור אלא למצוה, וקשיא דאטו משום דליעבדו מצוה מן המובחר קיימינן ודחינן שבת, ועוד קשיא אמאי לא הוו קצרי ליה מקודם י"ט (משמו) [לשמו], והא הויא מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת, וקיימ' בפרק ר' אליעזר אם לא הביא [שבת ק"ל ע"א] דכל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, לכך נראה לומר דר' ישמעאל סבר לה כמאן דאמ' התם שלהי פרק ר' ישמעאל [מנחות ע"ב ע"א], ביום פסול, ואינו כשר אלא א"כ נקצר בליל ששה עשר ולכך אם אירע י"ו בשבת צריך לקוצרו בליל שבת. ולפי' זה דאמ' דסבר ר' ישמעאל נקצר ביום פסול ואנן מסקינן לקמן בשמעתין כר' ישמעאל מדמוקמינן הלכתא לר' ישמעאל, וכן נמנו וגמרו דר"ג ובית דינו כותיה אתיא, א"כ מינה נשמע דספירת העומר אינה אלא בלילה ולא מהניא ביום מידי, דספירה וקצירה שוין הן, ובה"ג בהלכות עצרת שכתב היכא דאינשי איניש לברוכי מאורתא מברך למחר, ר"ת הגיה עליהם דליתה כדפרישי', וכן כתב בהלכות (גדולות) מנחות היכא דלא מנא עומר בליליא קמייתא לא לימני בשאר לילוותא, והאי טע' שבע שבתות תמימות [ויקרא כ"ג] בענן וליכא, אומ' רבי יצחק בר' שמואל דלית', דהא לא אשכחנא בשום דוכתא דספירת ימים יהו מעכבות זו את זו ואם שכח למנות בלילה אחד, לא יניח בשביל כך למנות בשאר לילות. כי גמירי הלכתא למשרי ילדה. כגון נטיעות שחורשין בשבילן עד ראש השנה. קראי למיסר זקנה. מל' יום לפני ראש השנה. וכיון דהלכתא למשרי (נ) ילדה. כלומ' אי ס"ד קראי והלכתא תרויהו לר' עקיבא, היכי דריש קראי בשביעית, וכיון דגמר הלכתא א"כ לדידיה קראי למה לי, ואדרבה הוה ליה למדרש קרא בשבת כר' ישמעאל דהא לשביעית לא אצטריך ולמיסר זקנה, דממילא ידענא ליה מדאצטרי' הלכתא למישרי ילדה. אלא הלכת'. אצטריך לר' ישמעאל למשרי ילדה וממילא ידענא למיסר זקנה, ולר' ישמעאל אצטרי' שפיר הלכת' למשרי ילדה ולמ[יסר] זקנה דהא לא מוקי' קרא בשביעית כלל. וקראי לר' עקיבא. אצט' למיסר זקינה, דר' עקיבא לית ליה הך הלכתא דעשר נטיעות, דהא גבי נסוך המים נמי לית ליה לר' עקיבא הלכת' כדפרישית, וממילא שרי ר' עקיבא ילדה, דקסבר אוקומי אילנא בעלמ' הוא. דאוריתא קאמרי בטל. מכח דרשות המקראות הוכיח שמותר לחרוש עד ראש השנה בין לילדה בין לזקנה, שאין לאיסור שביעית תוספת. משבת בראשית. יום השביעי קרי (ב) שבת בראשית. מאן דאמ' הלכתא. דהיינו ר' יש'. ומאן דאמ' קרא. היינו ר' עקיבא. דומיא דנסוך המים. דהא הלכתא כהדדי גמר להו עשר נטיעות ערבה ונסוך המים, מה נסוך המים בזמן הבית דוקא, אף עשר נטיעות כן, ולכך נשנו בהדדי לגלויי זו על זו, וא"ת כיון דלא גמירי הלכתא אלא בזמן הבית וקרא ליכא לאסור תוספת למה הוצרכו ר"ג ובית דינו לימנות ולהתירה הא ממילא אחר חורבן שריא וקיימא. ונר' לי דבאותן הימים לא היה הדבר ידוע לכל שלא נשנית הלכה אלא בזמן הבית, והיו כמה מן החכמים שבאותו הדור סבורים דהלכה נשנית בכל ענין בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית, לכך הוצרכו ר"ג ובית דינו לימנות ולהודיע שלא נשנית הלכה אלא בזמן הבית.
בשלמא מי קילון איכא טירחא יתירא. לדלות המים מעומקו של בור אחר שנטל קצתן שלמעלה. אלא מי גשמים מאי טירחא איכא. דמשמע ליה דאסר תנא דמתני' אפלו אם נפלו הגשמים בבקעה גדולה שאין בה מקום עמוק וליכא בהו טירחא יתירא, וע"כ מיירי דאיכא טובא (מאי) מיא דליכא למיח' בהו לדלמא פסקי, דאי פסקי פשיטא דמיתסר כדלק' בשמ' דלמא אתי לאיתויי ממקום רחוק ולא אשמעי' תנא מידי. גזירה מי גשמים אטו מי קילון. דאי שרית הני אתי למישרי הני, דכלהו מי גשמים נינהו. לידי מי קילון אתו. שדרכם להתכנס ולהתאסף במורד השדה במקום עמוק, וכיון שנטלו מקצתן העמידן על עומקו והוו להו מי קילון. נהרות המושכין מן האגמים. הם נגרים קטנים והם אמה דמתני' והמים באין (מהם) [בהם] מן האגמים שהן מי גשמים ואינן מים חיים אך יש בהן רוב מים, ונהרות המושכין מהן לא פסקי ולכך מותר להשקות מהן, וטירחא יתירא ליכא בהו שאין בהן עומק. מר אית ליה (לר') [דר'] זירא. רב אשי דלא אסר מי גשמים אלא בהנך דאתו לבסוף לידי מי קילון, א"כ בהני נהרות דלא אתו לידי מי קילון שלא יבואו לידי עומק שרו. ומר לית ליה דר' זירא. ר' יוחנן דגזר מי גשמים אפי' היכא דלא פסקי וליכא בהו טירחא, אטו מי קילון, לית ליה דר' זירא דהכי נמי שייך למיגזר באותן נהרות אע"ג דלא פסקי וליכא בהו טירחא, כיון שהם עצמם מי גשמים, הם כמו מי קילון. אבל לא ממי גשמים. והני נהרות נמי מי גשמים נינהו. הני אגמי דבבל. שיש בהם רוב מים מפני שהיא יושבת בעמק. כי מיא דלא פסקי דמו. שאינם פוסקין מנביעתן דלא אתי לדלות מהם ממקום עמוק ולא שייך בהו טיר', דלא פסקי נמי ולא אתי לאיתויי ממקום רחוק, וכי קתני מתני' אבל לא ממי גשמים במיא דאתו לבסוף לידי מי קילון, דהוי טירח', והיינו כרב אשי. והשת' דחזי' דכולהו אימוראי מסקי' כרב אשי אלמא הלכת' כותיה, ועוד (ההוא) [דהוא] בתראה, וא"כ מי גשמים דלא אתו לבסוף לידי מי קילון כגון שאין עומק בשדה אם יש בהן רוב [מים] דליכא למיחש בהו לדילמא פסקי שרי להשקות מהן.
הפסיקות. הם בורות מרובעים שאינם עמוקים. והבריכות. גם הם דומים לפסיקות אלא שהם מתוקנות בבנין יפה, ודרכן של פסיקות ובריכות למלותן ממים שאובין ומביאין (בכסף) [בכתף] או במשואות של בהמות, והא ודאי שאסור למלאתן במועד לצורך השקאות שדות דאיכא טירחא יתירא, ואפי' אם נתמלאו מים מערב יום טוב דליכא בהו טירחא אלא בהשקאה, ועוד כי מאחר שמלאן מערב יום טוב אלמא גלי מילתא בדעתיה להשקות מהם קודם הרגל, אפי' הכי אסור להשקות מהם במועד, דכיון דליכא בהו רוב מים חיישי' דילמא פסקי ואתי לאיתויי ממקום רחוק. ואם היתה אמת המים הבאה מן המעין עוברת ביניהם מותר. דתו לא פסקי, שרובה של אותה שדה יכולה לשתות מאותה אמת המים קודם שתפסוק, דודאי מיעוט השדה ודאי יוכל להשקות מן הפסיקות והבריכות ולא אתי למיטרח ואיתויי ממקום רחוק. אע"פ שאין רובה של אותה שדה כו'. שרי ולא גזרי' דילמא אתי לאיתויי ממקום רחוק, דחייש לטירחא (יתירא) דידי', ומ[י]מר אמ' כיון דאמת המים נובעת תדיר וממלאה הפסיקות והבריכות, מה שאוכל להשקות היום אשקה, והשאר אניח יומים או שלש עד שיתמלאו הפסיקות והבריכות ואשקה בם הנשאר בפעם אחרת בלא טורח. שניטפה משדה בית השלחין זו. שני שדות יש בשפוע ההר זו למעלה מזו ויש בריכה בכל אחת, והעליונה מתמלאת ממעין שעליה, והיא מטפטפת בתוך בריכה התחתונה וממלאה אותה, ומותר להשקות מאותה בריכה התחתונה בית השלחין שבתוכה ולא חיישי' דלמא פסקי ואתי לאיתויי. והא עביד' דפסקא. בריכה תחתונה ואתי למיטרח ואיתויי. ועדין היא מטפטפת. כלומ' לא שרי תנא לאשקויי מתחתונה אלא כל זמן שהעליונה מטפטפת דודאי לא פסקי, אבל אם פסקה העליונה מלטפטף אסור להשקות מן התחתונה אע"פ שעדין יש בתוכה הרבה מים, ואביי מוסיף דוקא שלא פסק' מעין הראשונה הממלא את העליונה, אז מותר להשקות מבריכה תחתונה, אבל אם פסק' מעין הראשון, אע"פ שהעליונה עדין מטפטפת לתוך התחתונה אין משקין ממנה דחיישי' דילמא פסקא.
שתי ערוגות. של ירק הן, זו למעלה מזו, ובתחתונה יש מעיין או בריכה דלא פסקא, לא ישקה את העליונה דאיכא טירחא (ה)יתירא. ה"ג מדלין לירקות. (א) כששואבין מים ממקום עמוק קרוי דלוי. כדי לאוכלן. שעל ידי השקאה זו יהיו לחות ורכות וטובות למאכל והוא רוצה לאוכלן בי"ט, ולכך שרי ואע"ג דאיכא טירחא. ואם ליפותן. כדי שיגדלו הירקות, אסור, דהוי טירחא יתירא. דקא דלי דוולא בחולי דמועדא. וממקום עמוק היה, ואיכא טירחא יתירא. לישמתיה. דקעבר אדרבנן שאסרו טירחא יתירא, ושייך ביה שמתא כדאמר בפרק מקום שנהגו [נ"ב ע"א] מנדין על י"ט שני של גליות ואע"ג דבקיאינן בקביעא דירחא. והתניא מדלין לירקות כדי לאוכלן. והאי נמי דילמא לאוכלן קעביד ושרי.
<h2>דף ד:</h2>
מאי מדלין שלופי. שהירקות סמוכות יותר מדאי, והוא שולף ונוטל אחת אחת מבנתים, כדי להרויחן, וקאמ' אם מתכוין כדי לאכול אותן שהוא נוטל, אע"ג שמתכוין נמי כדי שיגדלו האחרונות הנותרות, שהרי אינו נוטלן כסדר אפי' הכי מותר, ד[כ]ל לאכילה, שרי אפי' היא (מלח) מלאכה גמורה, ואם ליפותן שאינו רוצה לאכול אותן שהוא לוקט, אלא לגמרי הוא מתכוין להרויח הנותרות, אסור. דהוי כמנכש, ושייך לשון מדלין בהאי גוונא כדתניא המדל בגפנים. שהאשכולות סמוכות זו לזו יותר מדאי, ואין להן מקום להיות עבים וגסים ולכך הוא נוטל מביניהם להרויחן, ובכל ימות השנה מיירי ולא במועד. כך הוא מדל בשל עניים. בסוף כרמו, במקום שדעתו להניח שם פאה לעניים. ואינו רשאי בשל עניים. שרוצים הם בהרבה ענבים ויהיו בינוניים, יותר ממעט שיהיו יפים וגסים. ה"ג והתניא מדלין מים לירקות. והא ודאי לאו שלופי הוא, מדקתני מים בהדיא. אי תניא תניא. והדרי בי.
בנכי. חריץ שעושין סביב שרשי הגפן ומגפן לגפן להתכנס שם המים להשקות העיקרין, ולשון עוגיאות עוגל סביב, כמו עג עוגה וישב בה, דחבקוק [תענית כ"ג ע"א], והאי לישנא דבנכי היה ידוע וגלוי להם [ב]בבל יותר מליש' דעוגיאות. בדידין שבעיקרי זיתים וגפנים. אלמא הוא חריץ שסביב עקר האילן. לבי בר ציתאי. שם אדם, שרא להו למעבד בנכי, ואי היינו עוגיאות, היכי שרא להו והתנן אין עושין עוגיאות. הא בחדתי. מתני' דאסרה היינו לעשותו (כתחלה) [בתחילה] דאיכא טירחא יתירא, והא דשרא רב יהודא היינו בעתיקי שנתקלקלו והתיר לתקנם, ודמי להא דתנן אין עושין האמה בתחלה אבל מתקנין את המקולקלת.
אלא שביעית מאי טעמ' לא. הא עבודת קרקע לא הויא, וטרחא לא (מלתא) מתסר בשביעית. שנראה כעודר. שחופר בקרקע במקום חרישה. שמכשיר אגפי' לזריעה. מתוך שנט' הקרקע באמה וזורק' לצדדין בשפתי האמה והיא שם קרקע נדודה ונוחה לזריעה. דקאתו מיא אבתריה. בעוד שהוא הולך ומעמיק והמים באין אחריו, והכל יודעים (שאינן) [שאינו] עודר, ולא טעו בהא אינשי, ודמי לההיא דפ"ק דביצה [ט' ע"א]. גבי הולכת סולם, דא[סרינן] ליה משום דהרואה אומ' להטיח גגו הוא צריך, והיכא דשובכו מוכיח עליו שרי. דשקיל ושדי לבראי. מה שהוא נוטל הוא זורק למרחוק הרבה ומתוך כך היא מתפזרת [אילך] ואילך, ותו לא חזיא לזריעה, ומיהו משום נראה כעודר איכא כיון דלא אתו מיא אבתריה. בדוכתיה מנח ליה. ואינו זורקו למרחוק, ועל כן זה אינו נראה כעודר. מתני לה. בהדיא דטעמ' דר' אליעזר בן עזריה מפני שנראה כעודר. עושה אדם את זבלו אוצר. שקובע מקום בסוף שדהו ואוסף ומכנס שם זבלו של כל השנה, והרואה שמוליך זבלו בעגלות ובמשואות יודע דלאו לזבל קרקעותיו הוא מתכוין אלא לעשותו אוצר. ור' מאיר אוסר. מפני שהוה מזבל מקומו. עד שיעמיק ג'. ואז מוכח' מילת' דלאו לזבל הוא מתכוין שהרי כשירצה לחרוש ולזרוע שם יצטרך תחלה להביא עפר שאינו מזובל [מ]מקום אחר כדי למלאות אותו עומק ולהשוותו לשאר השדה. או שיגביה ג'. שמסדר עצים או אבנים בגובה ג' טפחים להפסיק בין הזבל לקרקע ומניח זבלו על אותו גובה. היה לו דבר מועט. שכבר התחיל מקודם שביעית לעשות שם קצת אוצר. מוסיף עליו והולך. כל השנה, שאין זה מזבל שדהו שכבר היה מזובל מאותו דבר מועט, וא"ת וליחוש דילמא חזי איניש דמוסיף עליו יאמר שלא היה זבל מתחלה, דהכי נמי אמרי' בביצה [שם] הרואה אומ' להטיח גגו הוא צריך, בירוש' [עי' שביעית פ"ג ה"א] מקשי' לה, ומשני יודעים הם בני עירו שהיה לו התחלת מקום אוצר מקודם שביעית, וללעז האחרים שאינם יודעים אין לחוש. ור' אלעזר בן עזריה אוסר. אהיכא דהיה לו דבר מועט אתא לאיפלוגי, דקסבר אכתי מזבל הוא אותו מקום יותר ממה שהיה תחלה, ועוד שאין הכל יודעים שהיה שם זבל מקודם שביעית. עד שיעמיק ג' או יגביה ג' או שיתן על גבי הסלע. קרקע קשה שאינה ראויה לזריעה ואינה עשויה לזבל, ולר' מאיר לא מהני, דגזר סלע אטו קרקע אחר. אלמא לר' אלעזר ב"ע שרי להעמיק ולא חייש לנראה כעודר. כגון שהעמיק קודם לכן. מקודם שביעית חפר והעמיק מקום לאצר שם זבלו. זבלו מוכיח עליו. שהחפירה בשביל הזבל נעשית ולא מיחזי כעודר, כי בעוד שהוא חופר מצד אחד הוא מביא זבל ומניח מצד אחד שחפר כבר, אבל גבי אמה (לצ) ליכא למימר מימיו מוכיחין עליהם דהא אוקי' עליו דלא אתו מיא אבתריה.
מאי מקולקלת. כלומ' בכמה קרי לה מקולקלת, דאי נתמלאת לגמרי הויא לה כבנין מתחלה ואסיר. שאם היתה עמוקה טפח. שנתקלקלה ונתמלאת עד שאינה עמוק' אלא טפח, יכול להעמיקה ולהעמידה על ו' טפחים, שזהו שעורה בעומק וברוחב כדפרי' במתני'. פשיטא לי חצי טפח על ג' טפחים. אם לא היתה עמוקה אלא חצי טפח והוא רוצה להעמיקה עד ג' טפחי' דהיינו נמי לפי חשבון טפח על ו', דאסור, דחצי טפח שהיתה מתחלה כיון דליכא ביה היכירא ולאו כלום (וה) הוא ודמי לעושה אותה בתחלה, וכן נמי אם היתה עמוקה ב' טפחים והוא רוצה להעמיקה ולהעמידה על י"ב טפחים דהיינו נמי לפי החשבון, הא נמי אסיר, דאיכא טירחא יתירא להעלות העפר מעמק החפירה ולהוציאה לחוץ. והכא חמשה קא מעמיק. דכיון דהוי כפי העומק שהתירו חכמים אין לחלק בין טירחא זוטא לטירחא רבה.
הרמך. שם מקום. לסחופי. לנקות הנהר מן העפר והצרורות שנפלו ונתאספו בעומקו ומעכבין את משיכתו. סכותא. שם מקום. למיכרי נהרא טמימא. מתוך חריפותו ומימיו שרבו עליו הביא עפר וצרורות ונטמם ונחתם דרך קילוחו הראשון והתחיל לקלח במקום אחר, והוא התיר לחפור במקומו הראשון כדי להסיבו לדרכו, ואית דגרסי נהרא טמינא, והיא היא. סתמום פלשתים [בראשית כ"ו] מתרגמי' טמונון פלישתאי. וא"ת מדקאמ' למיכרי נהרא טמימא אלמא סתום היה לגמרי ולא היה נכר מקום קלוחו, ועל כן קשיא מאי שנא מאמה המקולקלת דבענן שהיתה מתחלה עמוקה טפח להכר שהיתה שם כבר אמה, וי"ל דגבי אמה שדרך כל אדם לעשות אמה סביב שדהו, או שעושה אותה בתחלה או שהוא מתקן את המקולקלת, איכא למיחש שאם לא היתה עמוקה טפח אתי למימ' בתחלה הוא עושה אותה, אבל גבי נהר הכל יודעין שאין עושין נהר בתחלה, ועוד שרואין קלוחו שפנה לצד אחר לא חיישי' למידי, עי"ל דהכא צרכי רבים היה כדמשני בסמוך אליכא דרב אשי, והא דלא קמפרש ליה תלמודא הכא כי היכי דמפר' ליה לקמן, משום דהתם איכא טירחא טפי, ואצטריך ליה למימר דאפי' הכי לצורך רבים שרי. לאקדוחי. לנקבו, ואיכא טירחא יתירא, ודומה לו במסכ' ראש השנה בפר' ראוהו ב"ד [כ"ז ע"ב] קדחו ותקע בו יצא. נהר בורגין. שם מקום.
<h2>דף ה.</h2>
חטיטה אין. הוא דשרי מתני' לצורך הרבים, אבל חפירה לא שרי לחפור הבור בתחלה ואפי' לצורך הרבים, משום דהוי טירחא יתירא. שאין רבים צריכין להם. שיש להם מים הרבה מצד אחר, והא דקתני מתני' שברשות הרבים לאו משום דרבים צריכין להם תני האי לישנא, אלא של רבים הם. מאי לאו שרבים צריכין להם. מדקתני בהך מתניתא של רבים משמע טפי שרבים צריכין להם ומסתפקי' מהם, מלישנא דמתני' דתני קלקולי המים שברשות הרבים. דכותה גבי יחיד. כלומ' כי היכי דמוקמת סופא (כ) דשל רבים בשאין רבים צריכין להם, הכי נמי תוקי' הא דתני רישא דשל יחיד דחוטטין בשאין יחיד צריך לו. (מנסין) [כונסין] מים לתוכן. אם נתקלקל החריץ והמקור שדרך עליו היו באין המים לתוך הבור, מותר לתקנו או לעשותו בתחלה כדי שיתכנסו הרבה מים לתוכו דהוי טירחא זוטא. ולא שפין את סדקיהן. אם נפל הסיד והטיח שבין האבנים אין מתקנין אותו בסיד ובטיח חדש כדי שיכיל מימיו ולא יאבד טיפה, אלמא קשיא חטיטה אחטיטה, דלעיל תני דבשל יחיד חוטטין והכי תני לא חוטטין, אלא ע"כ ההיא דלעיל מירי בשהיחיד צריך לו והכא מיירי שאין צריך לו. חפירה מי אסיר. אי רבים צריכין להם דקתני ואין חופרין של רבים. ולא סדין אותן בסיד. האי הוי טפי משפין דאלו שפין אינו מתקן אלא הסדקין לבדן וסדין הוא מתקן את כל הבור. ושל רבי' חופרין אותן. ולכל הפחות בשרבים צריכין להם מתוקמא וקא שרי אפי' חפירה. אלא קשיא הך קמייתא. דאסר חפירא בשל רבים ושריא (ושמא) חטיטה בשל יחיד, דהיכי מיתוקמא אי בצריכין להם אפי' חפירה שריא לרבים, ואי באין צריכין אפי' חטיטה אסירא ליחיד. ואין חופרין של רבים. בשאין צריכין, אבל חטיטה אף בשאין צריכין שריא בשל רבים. מתני' נמי דייקא. כר' יעקב [אמ' ר' יוחנן] דבשל רבים כשהן צריכין להם אפי' חפירה שריא. לאו לאיתויי חפירה. צ"ע אמאי לא קאמ' לא לאיתויי דסדין אותן בסיד.
לקווץ את הדרכים. ליטול את הקוצים מן הדרכים ולסלקם שלא יזיקו את הרבים. איסטרטיאות. כמו סרטיא ופלטיא גדולה בפ"ק דשבת [ו' ע"א]. ולמוד את המקואות. לדעת אם יש בהם מ' סאה, דשמא נתמעטו מתוך חום ויובש הקיץ, והוא ימדוד בתוך המים אם יש בהם אמה על אמה ברום ג' אמות, ואם הוא קצר ורחב מודד לפי מדה זו, או חופר גומא בצד המקוה שהיא אמה על אמה ברום ג' אמות וממשיך מי המקוה לתוכה, ואם תתמלא ממי המקוה בידוע שיש שם מ' סאה, אבל על ידי כלי אי איפשר למדוד דהויא שאיבה. מרגילין לתוכו. שמפנה אמת המים (לתוכן) [לתוכו] על ידי חריץ, עד שיהא שלם, אי נמי אפי' בשאובים ובכתפים ועל ידי המשכה, ששופך מים בקרקע סמוך למקוה והן מתמצות ויורדות לתוכו, שהמשיכה טהורה, כדאיתא בפ"ק דתמורה [י"ב ע"א].
דמים שנשפכו שם. שהוזק בהם אדם ומת או שהיו (אוב) אויבים רודפים אותם, ולא היה יכול לברוח מפני המכשולות (והאויבים) [והקוצים] שבדרכים, ועמדו עליו האויבים והרגוהו. מעלה עליהם הכת'. לב"ד של אותה העיר. והיה עליך דמים. [דברים י"ט] בפרשת רוצחין הוא, ולעיל מיניה כת' ולא ישפך דם נקי בקרב הארץ. (והכי נמי דרשי' האי קרא דהכא לענין מעקה) [וה"נ דרשינן להאי ענין דהכא, קרא דמעקה], ודמי נמי להאי מכשול. הא בהדיא קתני לה. במתניתין דקתני מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים.
וראה עצם אדם. ובנה אצלו ציון. בספר יחזקאל [ל"ט] גבי מלחמת גוג ומגוג כת' קרא שהיה הנביא מתנבא ש[י]עשו ישראל ציונין על עצמות הפגרים המושלכין בארצם. ולא הוי אלא רמז לציון בעלמא, דהא לאו דוקא הוא, שהרי ע"כ לא בא להזהיר אותם לעשות ציונין על כל העצמות שימצאו משום הרחקת טומאה, דהא עצם יחידי אינו מטמא באהל אלא אם כן יש שם שדרה או גולגולת, או רוב מנינו או רוב בנינו כדלקמ', ומשום טומאת היסט אין צריך ציון אלא מכסהו בקרקע ודיו, כדאמרי' לקמן אין מצינין אלא על דבר שהוא מטמא באהל. והקשה רבי' אלחנן, לר' שמעון דאמ' בפ' הבא על יבמתו [ס"א ע"א] קברי גוים אין מטמאין באהל, תיקשי ליה קרא למה להם לציין, וי"ל משום דשמ' הוה התם פושעי ישראל דמשתלמי בהדי גוים ומקטלי בהדיהו, דהכי נמי בעי תלמודא לשנויי נמי התם גבי מלחמת מדין אי לא משום דכת' [במדבר ל"א] לא נפקד ממנו איש, ורבי' יב"ם [תירץ] דקרא לא אתא מפני ציון טומאה אלא כדי לנקות ארץ ישראל. ערל לב. היינו פירושו דבן נכר, שהוא משומד ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ערל בשר. שמתו אחיו מחמת מילה, וחשו עליו למולו. מקמי דניתי יחזק' מאן אמרה. שיהא ערל בשר פסול לעבודה. אלא גמרא גמירי לה. הלכה למשה מסיני, קבלה רב מפי רב. טומאה קוראה ואומרת לו פרוש. ודריש ליה לקרא הכי, וטמא, כמו וטומאה, טמא יקרא, יהא קורא טמא טמא יש כאן, סורו סורו, אל תקרבו לכאן, והוא הציון. לפני עור לא תתן מכשול. שלא תניח מלעשות ציון שלא יכשלו שם בני אדם שאינם יודעים מקום הטומאה, והם העיורים בדבר. פנו דרך. (לענותו) [לפנותו] ולנקותו מן הטומאה. והזרתם. הפרישם, כמו [ויקרא כ"ב] וינזרו מקדשי בני ישראל. משמרת למשמרתי. אזהרה לאזהרתי שהזהרתי אתכם על הטומאה, ועשו עליה ציון כי היכי דליפרשו מינה. ל"א למשמרתי כמו לתרומ' כדכת' [במדבר י"ח] משמרת תרומותי, ועשו לה משמרת שלא יהו גורמין לשורפה, שתעשו ציונין על הטמאות, שלא יעבור אדם שם נושא תרומתו. ושם דרך. שמשים הדרך וקובעו שעושה הציונין על הטומאה כדי שלא יצא אדם מן הדרך, וכל הני אמוראי לא פליגי, אלא כל חד וחד קאמ' טעמ' דמסתבר ליה. השם אורחותיו. ששוקל דרכיו, כמו [משלי ד'] פלס מעגל דרכיך [וכל דרכיך יכונו], מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. בשבתא דריגלא. אותן שבתות שהיו דורשין בהלכות הרגל, כדאמ' [פסחים ו' ע"א] שואלין ודורשין בהלכות הרגל קודם הרגל ל' יום, ואז היו מתאספין רוב העם לשמוע הדרשה וקורא להם שבתא דריגלא. התלמיד לא היה רוצה להקשות לרבו באותן שבתות שלא לביישו ברבים, ואחר כך אם היה יכול לכוין שמועתו בינו לבין עצמו מוטב, ואם לאו נוח לו שלא לקיים שמועתו ולא ילבין פני רבו ברבים, ובספרי ובתנחו' [תצוה ח'] דריש להאי קרא במדליק נרות לרבים במבואות האפלים שזוכה ומקבל פני שכינה, לפיכך זכה קיש ויצא ממנו שאול.
<h2>דף ה:</h2>
אין מציינין כו'. אית דמפרשי דאסור לציין קאמ', דאי מצייני ליה מחזקי לה טומאה התם, וחיישינן דלמא עבר איניש עלה ולא חזי ליה לציון ובתר הכי חזי ליה וסבר דאיכא טומאה ואתי למשרף עלה תרומה וקדשים, ולא נהי' דהא בתר הכי תני נמי ואין מציינין על הודאות, משמ' ואפ' על מת שלם, והתם לא שייך לפרושי הכי, אלא נראה לפרש דאין צריך לציין קאמ', כדמפרשי' לקמי' דאין צריך לציין אלא על דבר שהוא מטמא באהל. לא על כזית מן המת. לקמן מפר' טעמ'. ולא על עצם כשעורה. דהלכת' גמירי לה שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ולא על דבר שאינו מטמא באהל. כגון שרץ ונבלה ושאר טמאות, וכגון שדרה וגלגולת שחסרו, ואע"ג שמטמאין בהסט, והוה לן למיחש שמא כשילך שם אדם יסיטנו ברגליו, מ"מ אין צריך ציון, דאי (דמי) [רמי] אארעא הא חזי ליה ופריש, ואי תותי ארעא הוא כיון שאינו מטמא באהל ליכא למיחש למידי. אבל מציינין. כל ציון הוא סביב הטומאה מארבע רוחותיה. על השדרה ועל הגלגלת. ואע"ג דליכא בהו בשר, ובנזיר פרק כהן גדול [נ"ב ע"א] מיבעיא לן שדרה וגולגולת תנן תרויהו בהדי הדדי, או דילמא, שדרה או גולגולת תנן כל חד וחד באפי נפשיה מטמא באהל ולא איפשי' התם. על רוב בנינו (ולא) ועל רוב מנינו. בבכורות [מ"ה ע"א] מפר' רוב בנינו הוא רוב גובה גופו של אדם, כגון עצמותיו הגדולים, ומפר' שתי שוקים וירך אחד, רוב מנינו הוא רוב מנין האיברים מרמ"ח איברים שבאדם כגון ידים ורגלים שיש בהם הרבה איברים דקים, וכל הני עצמות דאמרי' דמטמאי באהל, אפי' אי הוו מנפל קטן ואין בהם חצי קב עצמות מטמאי, ומיהו לא תנא הכא כל מילי דמטמאי באהל, דהאיכא מלא תרוד רקב וחצי קב עצמות. ואין מציינין על הודאות. דהיכא דאיכא ודאי טומאה מידע ידעי לה ופרשי מינה ואין צריך ציון. אבל מציינין על הספיקות. דכיון דספק טומאה היא לית לה קלא ולא ידעי לה, ואי לא דחזו לציון לא פרשי מינה. סככות ופרעות. לקמן מפ' מאי נינהו. ואין מעמידין ציון על הטומאה. דזימנין דלא חזי איניש לציון עד דמקרב ומטי עליה ומאהיל ואיכא הפסד טהרות. ואין מרחיקין הציון הרבה ממקום הטומאה שלא להפסיד ארץ ישראל. דמחזיק טומאה בכלה, ואסור לחרוש ולזרוע שם יותר כדמפרשי' לקמ'. בכזית מצומצם. כלומ' מכוון שאין בו יותר, ואע"ג דהשתא כל זמן שהוא שלם מטמא באהל, מיהו כל שעתא ושעתא מיחסר חסר ואזיל, ומשום הכי אין מציינין עליו. דמוטב שישרפו עליו תרומה לפי שעה. כלומר יומים או שלש כל זמן שלא יתחסר, אם יטעה אדם ויאהיל עליו. ואל ישרפו עליו תרומה לעולם. שאם יציינו עליו לא יצא מחזקת טומאה לעולם, דזימנין דאזיל איניש התם ולא חזי ליה לציון ובתר הכי חזי ליה וקסבר נטמאת תרומתי, ושריף לה, והיא לא נטמאה דהא כבר חסרה לה טומאה. וא"ת כיון דלא עביד לה ציון ליחוש דילמא מאהיל איניש עלה קודם שתחסר ולא ידע דאיכא טומאה ואתי למיכל תרומה וקדשים בטומאה, ואומ' מורי הר"ר יחיאל ז"ל דכיון דבזמן מועט היא מתחסרת ליכא למיחש להא, דקלא אית לה לטומאה ומזדהרי בה אינשי, ואפי' אי איכא איניש (דטפי) [דטעי] ואזיל התם, אי איפשר דלא שמע וידע הדבר קודם שיאכלנה ופריש ולא אכיל לה אלא מישרף שריף לה, ולהכי קאמ' מוטב ישרפו עליה תרומה לפי שעה כו'.
אילן המסך על הארץ. שענפיו רבות והם נוטות ומסוככות על הארץ. ולא מיירי באילן מאכל שאין אדם (רשע) [רשאי] לקבור שם מפני שאוסרו בהנאה כדמפרשי' לקמ', אלא מיירי באילן סרק שאין צריך לחרוש תחתיו לעולם. אבנים פרועות היוצאות מן הגדר. אבנים גדולות ויוצאות חוץ לעובי הגדר ובולטות על אם הדרך, פרעות לשון ראשו לא יפרע [ויקרא כ"א] דמתרגמי' לא ירבי, ומיירי שאותן סככות ופרעות סמוכות לבית הקברות או שהם על דרך הקבר, ומשום הכי מספי' מחזקי' בהו טומאה, דזימנין דמיתרמי בין השמשות בשעתא דאזלי נשי לבית הקברות לקבור נפליהן, ומקרי דקברי התם, דמשום בעתותא דליליא לא מרחקי למיזל עד בית הקברות, וכן פר"ש בשילהי דם הנדה [נ"ז ע"א] דבספק טומאה מיירי. וצ"ל דהני סככות ופרעות הוו בבקעה דהויא רשות היחיד לטומאה, דאי הוו ברשות הרבים, מספיקי' לא מחזקי' בהו טומאה, דהא אמרי' ספק טומאה ברשות הרבים טהור, אבל אי הוו ברשות היחיד ניחא, דאע"ג דהוי ספק (דאורייתא) ספקא, ספק איכא טומאה ספק ליכא טומאה, ואם תימצי לומ' איכא בהו טומאה א[י]מר לא האהיל תחת אותו נוף או תחת אותו אבן דאיכא טומאה תותיהו, ומ"מ האדם טמא, דהא אמרינן [טהרות פ"ו מ"ד] כל שאתה מרבה ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחי' (דמי) [טמא]. ויש מפרש דהני סככות ופרעות מיירו בדאיכא ודאי טומאה תחת אחד מן הענפים או תחת אבן מן האבנים ולא ידעי' תותי הי מיניהו היא, הילכך מטמינן להו מספק. והשתא ניחא דהוו דומיא דבית הפרס דמייתי בהדיהו, ומוקמי' ליה בשמעתי' בשדה שאבד בו קבר דאיכא טומאה ודאית אלא דלא ידעי' היכא.
ה"ג בית הפרס כדתנן. ובית הפרס מי מטמא באהל והאמ' רב יהודה אמ' שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ורב יהודה בר אמי משמיה דעולא אמ' בית הפרס שנדש טהור. אמ' רב פפא לא קשיא התם בשדה שנחרש בו קבר כדתנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס וכמה הוא עושה בית הפרס (והולך רב יהודה בר אמי משמי' דעולא אמ' בית הפרס שנדש טהור, אמ' רב פפא לא קשיא התם בשדה שנחרש בו קבר כדתנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס וכמה הוא עושה בית הפרס) מלא מענה מאה אמה והכא בשדה שאבד בו קבר, ושדה שאבד בו קבר בית הפרס קרי ליה וכו'. והכי פי' דכולה. בית הפרס כדתנן. כלומ' כמו שמפו' במשנה, ולא גרסי' הכא החורש את הקבר כו', דמדקא משני בתר(א) הכי, התם בשדה שנחרש בו קבר, מכלל דעד השתא לא אסיק אדעתיה דמיירי בנחרש בו קבר, ועוד דאי ברישא... מוקי' לה סתמא דתלמודא בנחרש בו קבר, א"כ [השת]א [דהדר] ביה ואוקמ' באבד בו קבר הוה ליה למי' אלא. מנפח אדם בית הפרס והולך. מיירי באדם ההולך לשחוט את פסחו ופגע בבית הפרס וצריך לו לעבור לתוכו מנפח לפניו והולך וסגי ליה בהכי, דכיון שנחרש השדה כדמוקמי' הא מילתא לבסוף א"כ אית לן למימר שהמחריש' שברה העצמות עד שנכתתו שלא נשאר בהם כדי טומאת אהל ביחד, ומשום הכי סגי ליה בנפוח, דהא ליכא למיחש אלא שמא יגע בו ברגלו בדרסו עליו או יסיטנו ויזיזנו ממקומו, ואי חזי ליה דרמי אארעא פריש מיניה ואזיל לאדך גיסא, ואי תותי ארעא הוא מכוסה מעט בעפר כי מנפח חזי ליה ואכתי פריש מיניה, ואם הוא בעומק תחת הקרקע הא לא מסיט ליה ולא יגע ביה, ואי עבר עליה לא מיטמי מאהלו. שנדש טהור. דכיון שנחרש תחלה ואחר כך נדש ברגלי אדם ובהמה שהלכו בו מותר להלך עליו, דמספי' אזלינן ביה לקולא ואמרי' דלא נשאר בו עצם כשעורה, והני אמו' לא פליגי, אלא דרב יהודה אמ' שמואל מפר' שיש בו בדיקה בנפוח, ורב יהודה בר אמי משמיה דעולא אמ' דאם נדש שאינו צריך בדיקה כלל. והא דפרישנא הא מילתא בהולך לשחוט את פסחו, הכי נמי מוקמי' לה בפסחים פר' האשה [צ"ב ע"ב] ובסוף פר' בת' דחגיגה [כ"ה ע"ב], דקאמ' התם לא שאנו אלא לעושי פסח אבל לא לאוכלי תרומה, דגבי פסח לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. וקש' דבברכות בפרק מי שמתו [י"ט ע"ב] אמרינן להא מילתא אף בדבר שאין בו כרת, וכן בבכורות פ' עד כמה [כ"ט ע"א], אמרי' מוליך את חברו להעיד לו עדות ואם היה כהן מטמאהו מטומאתו ומוקי' לה בבית הפרס דרבנן, וכן בערובין פרק בכל מערבין [כ"ו ע"ב] תנן מערבין לנזיר ביין ולכהן בבית הפרס, ומפרש עלה בגמרא [ל' ע"ב] דאמ' רב יהודה אמ' שמואל מנפח אדם בית הפרס כו', (ומפרש) ובפ"ק דע"ז [י"ג ע"א] תניא, ובפרק מי שהוציאוהו גוים [עירובין מ"ז ע"א] מייתי לה, הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידן אם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם וכשם שהוא מטמא בחוץ לארץ כך הוא מטמא בבית הקברות, ומוקי' לה בבית הפרס דרבנן, ומטמא ללמד תורה ולישא אשה, ומדלא אזכר התם נפוח פרס משמע דבלאו הכי שרי, וי"ל דכל הני שרי לילך שם, אבל מ"מ הוא טמ' אחרי כן, וכן משמע לישנא דבכורות דקתני ואם היה כהן מטמאהו מטומאתו, אבל גבי עושי פסח שרי לה לילך שם על ידי נפוח והוא טהור אחרי כן מדשרי ליה לעשות פסחו, והכי נמי איתה בשאלתות דרב אחאי מה בין עושי פסח לשאר מצות זה הולך וטמא וזה הולך וטהור, אלמא חזינן הכא דבית הפרס אינו מטמא באהל. התם. דקאמ' דאינו מטמא באהל מיירי. בשדה שנחרש בו קבר. וההוא ודאי לא מטמא באהל כדפרי'. ה"ג בכמה הוא עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה. ואית ספרים דגרסי חצי מענה מאה אמה, ולא נהירא (דסבירא לן) דבהדיא גרסי' (בפ"ק) [בפי"ז מ"א] דאהלות מלא מענה המחרישה מאה אמה. והכא. בשמעתי' דתני דבית הפרס צריך ציון אלמא מטמא באהל, מיירי בשדה שאבד בו קבר, וההוא ודאי מטמא באהל דכל היכא דאיכא קבר בעיניה הוא. ואיכא למימר דהאי שדה שאבד בו קבר הוא טמא מספיק' דאוריתא, והא דאמ' בכולי תלמודא בבית הפרס דרבנן, מיירי בנחרש בו קבר, מדמייתי עלה בכל דוכתא מילתיה דרב יהודה וההיא אוקימ' בנחרש בו קבר. ואיכא למימר דשדה שאבד בו קבר אינו טמא אלא מספיקא דרבנן, מדכייל ליה תנא דשמעתי' בהדי סככות ופרעות, ובבריתא דסמוך דתני בה שלש בית הפרס הן וחשב אבד בו בהדי נחרש בו קבר, אלמא משמע דכולהו בחדא מחיתא מחתינהו, וכן נראה עיקר.
ושדה שאבד בו קבר בית הפרס קרי ליה. דבשלמא נחרש בו קבר אשכח' האי תנא דאהלות דקרי ליה בית הפרס, אלא אבד בו קבר היכא אשכחנא תנא דקרי ליה בית הפרס. אין והתניא. בניחותא, דתני שלש בית הפרס וחשיב אבד בו קבר. וא"ת בשלמא נחרש בו קבר נקרא בית הפרס על שם שנשברו ונפרסו העצמות, אלא שדה שאבד בו קבר אמאי קרי ליה תנא [בית הפרס וי"ל דשדה שאבד בו] קבר שיש עליו ספק טומאה נקרא בית הפרס, אגב שדה שנחרש בו קבר שיש עליו ספק טומאה שהוא נקרא בית הפרס, ורבי' אלחנן פי' דכל שדה שנמנעו פרסות בני אדם לילך בתוכו נקרא בית הפרס.
ושדה בוכים. מקום קבוע שבוכין ומספידין שם המתים. מאי שדה בוכין. כלומ' וכי יש שדה (מר) מיוחד לכך. שדה שמפטירין בה מתים. עיר שאין בה [בית] הקברות ומוליכין מיתיהן לעיר שיש בה בית הקברות והיה שם שדה חוץ לעיר הקבר שהיו באין אנשי עיר הקבר לקראת המטה עד אותו שדה והיו מניחין שם המטה ובוכין ומספידין שם אלו ואלו, ואחר כך היו אנשי עיר שמת בה מוסרין אותו לכתפי אנשי עיר הקבר והיו נפטרין מן המת וחוזרין משם לעירם ולמקומם, ואנשי עיר הקבר נושאין את המת משם וקוברין אותו בקברו. וטעמא מאי. אחזקו רבנן ספק טומאה באותו שדה. משום יאוש בעלים נגעו בה. בעלים הראשונים שהיו נפטרין משם לבתיהם, מכיון שמסרוהו לכתפי אנשי עיר הקבר היו מתיאשים ממנו ואינו מוטל עליהם מכאן ואילך, ולפעמים שהיתה הלילה באה עליהם והיו אלו ממהרים לחזור לבתיהם ואלו היו ממהרים לקברו, ומתוך חופזם מפני פחד הלילה הנחלקת עליהם לא היו נותנים לב עליו כל כך, ולפעמים שהיה אבר אחד נופל מן המת והיו שוכחין אותו אבר שם, ואדם היה בא אחרי כן ומוצאו וקוברו שם, או שמא עדיין הוא שם טמון בתוך עשבי השדה והעובר שם מאהיל עליו, וכן פעמים שמביאין שלשה מתים או ארבעה ביחד, ונפל קטן ביניהם, והם טרודים לשאת הגדולים ומתוך מהירותם שוכחים שם הנפל, ואדם אחר בא אחריהם שם וקוברו במקומו, והיינו דקאמ' יאוש בעלים נגעו בה. וא"ת א"כ הוה ליה שדה שאבד בו קבר והא תנא ליה, וי"ל דאבד בו קבר מיירי בודאי נקבר שם מת אכן אין ידוע מקומו, אבל הכא מספק מטמאינן ליה משום דהוי מילתא דשכיחא. ורבי' שמואל ב"ר מאיר גור' שדה (בוכין) [כוכין] לשו' כוך ומערה, שדה מיוחד לעשות כוכין כל סביבו והוא נקרא מערת הקבר, והוא ששנינו בבבא בתרא בפ' המוכר פירות [ק"א ע"א] עושה תוכה של מערה שש על שמונה, ועושה כוכין כל סביבותיה בכותלי המערה יוצאין להלן בתוך השדה, ולפעמים שהיה עושה בתוכה של מערה (כזויותיה) [בזויותיה] קברים כאותן שלנו והיה קובר שם מתו עד שיהא לו פנאי לעשות לו כוך וקבר חצוב בבנין אבנים נאה לפי כבודו ופעמים היה שוכחו שם ולא היה מסלקו משם לעולם, והיינו נמי דקאמ' משום יאוש בעלים שהיו מתיאשים מלהוציאו משם לעולם, (והיינו נמי דקאמ' משום יאוש בעלים) ובלשון זה משמע בתוספ' דאהילות פר' החורש את הקבר [פי"ז הי"ב], דתני התם הוא שדה כוכין כל שחופר בארץ ומסלק הכוכין לצדדין, אלמא איכא אתרא דמיקרי שדה כוכין.
ושדה שנחרש בו קבר לא בעיא ציון. דאמר' דכיון דאינו מטמ' באהל לא בעי ביה ציון. והתניא כו'. דאשכח' שדה שנחרש בו קבר שהוא מצויין. ואינו יודע מה טיבה. אם נחרש בו קבר ויכול ליכנס שם בנפיחה, או שמא אבד בו קבר ומטמא באהל ואינו יכול ליכנס בו כלל. יש בה אילנות. של מאכל נטועים. בידוע שנחרש בו קבר. ומשום הכי נטעו אילנות, דאלו בשדה שיש בה קבר שלם אין אדם רשאי ליטעה דהא תנן בהדיא בפרק י"ח דאהלות [מ"ג] אינה נטעת כל נטע ואינה נזרעת כל זרע שהוא אסור בהנאה, ואפי' אמת המים העוברת בתוך בית הקברות אמרי' דאין שותין הימנה, ואין לומ' דשדה שאבד בו קבר הוא, והאילנות היו נטועין קודם לכן, דהא אין דרך בני אדם לקבור מתים במקום שיש אילני מאכל נטועים, ואפי' אי משתלי איניש וקבר התם היה להם לעוקרם, דהא תנן [שם] אין מקיימין אותן, ועוד דאין אלנות מתקיימין אלא על ידי חרישה, ולחרוש לכתחלה במקום שיודע שיש קבר ודאי מיתסר. אין שם אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולכך אינו נחרש ומטמא באהל. ר' יהודה אומ' עד שיהא שם זקן או תלמיד. דלא סמכינן לא אהא לטהר בנפיחה ולא אהא לשרוף עליו תרומה. לפי שאין הכל בקיאין בדבר. אלא אם כן יש שם זקן או תלמיד שאמר אני ציינתי אותו בשביל שנחרש בו קבר או שיאמר אני מקובל שכך הוא, דזקן או תלמיד מתוך שיש להם להתעסק בדברים כדמפ' לקמן רמו אנפשייהו ומזכרי. כי תניא ההיא בשדה שאבד בו קבר. מתחלה ולכך ציינוהו אבל אינו יודע אם נחרש אחרי כן אם לאו, וקאמ' דאם יש בה אילנות ודאי מתוך ששכח הראשון וחרשו בא השני ונטעו ואינו מטמא באהל, ולעולם אימא לך דנחרש מעקרו לא בעי ביה ציון. וליחוש דילמא אילנות מגואי. כלומ' היאך אנו סומכין על האילנות לטהר כל השדה, והלא פעמים שהאילנות אינם אלא באמצע השדה, במקום שאין שם טומאה ולכך חרשוהו ונטעוהו, אבל הטומאה היא מאבראי במקום שאין שם אילנות והיה לנו לו' שאותו שנטע האילנות היה בקי ויודע מקום הטומאה היכן היא ולכך אינו ננטע שם.
<h2>דף ו.</h2>
במסובכין. על פני כל השדה. מסובכין כמו בסבך בקרניו [בראשית כ"ב] כלומר שנסבכין ונאחזין זה בזה עד שמכסין כל השדה. ואי בעי' אימ'. לעולם שאין מסבכין אלא שעומדין על הגבולין כדאוקימ' להו, ואפילו הכי ליכא למיחש דילמא איכא טומאה גואי דכיון דהציונין עומדין על מצר השדה, והאילנות אצלם כל סביבות השדה, ואם כן אם היתה טומאה ודאית באמצע השדה לא היו מרחיקין הציונין ממקום הטומאה, דהא תניא אין מרחיקין ציון כו', הילכך אית לן למי' שהטומאה סמוכה לציון תחת האילנות וא"כ בידוע שנחרש הקבר תחלה ומותר לילך שם על ידי נפיחה. ש"מ האי צורבא מרבנן דאייתי' במתא כו'. מדקאמ' ר' יהודה דאתלמיד סמכינן, אלמא אין עושין שום דבר גדול בעיר אלא על פיו, ומשום הכי רמי אנפשיה ומדכר, ועליו מוטל לתת לב לכל צרכי (פני) [בני] העיר שלא יבאו לידי מכשול. אבן אחת מצויינת תחתיה טמא. דודאי כיון דמצויינת היא לשם מצבה הוטלה שם, ואע"ג דגבי שדה אמרי' דצריך להרחיק הציון קצת מן הטומאה משום חששא דדילמא איכא איניש דלא חזי ליה לציון עד דמטי עילויה ומאהיל, הכא גבי אבן ליכא למיחש להא, דמתוך גובהה של אבן חזי ליה ציון שעליה ולא משתלי להאהיל עלה ולכך אין צריך להרחיק. שתים מצויינות תחתיהן טמא. ואם לאו. שאין סיד ביניהם ודאי ליכא טומאה ביניהם וטהור, ופריך וכשאין סיד ביניהם אמרת דביניהם טהור, ואע"ג דליכא ביניהם חרישה כלל. אם יש חורש ביניהם טהור. אלמא דאף היכא דליכא סיד נמי לא מטהרינן אלא היכא דאיכא חרש, משום דאיכא למימר כיון שציין (על) האבנים מכאן ומכאן לא חשש לתת סיד בנתים. כשהסיד שפוך על ראשן. של אבנים. ומרודה לכאן ולכאן. שהוא נראה שעיקר הסיד היה נשפך על (ראש והאבנים) [ראשי האבנים] והוא מרוקע ודק בנתים, ולהכי אי איכא חורש טהור דאיכא למימ' מחמת חורש הוא (דלא) דאיקלפו האבנים בצדדין והוא הסיד שנראה ביניהם שנפל מן האבנים על ידי דוחק נגיעת המחרישה ולא נתן שם לשם ציון. ואם לאו. שאין שם חורש א"כ לא נפל מקלפת האבנים ואיכא למימר לשם ציון נתן שם וטמא, ומלתיה דרב יהודה מיירי דליכא סיד ביניהם כלל ולכך אע"ג דליכא חורש טהור. מצר אחד מצויין. (מארבע רוחות. ארבעה. שהשדה מצויין על ארבעת מצרין). לבדו, שהסיד על גביו. הוא טמא. תחתיו. וכל השדה כולה טהורה. שאם היה טמא היה מצויין מארבע רוחות. ארבעה. שהשדה מצויין על ארבעת מצריו. הן טהורין. המצרים, דהא אין מעמידין ציון במקום טומאה. וא"ת כיון דגביהי מצרים קצת מניחין שפיר הציון על הטומאה דשפיר חזי להו מקמי דמטי עליהו כדפרי' גבי אבנים, וי"ל כיון דהמצרים מן השדה נינהו לא פלוג רבנן בין האי גיסא דשדה להאי גיסא דשדה, וסמכי' שפיר אהך חזקה דאין מעמידין ציון כו'. וכל השדה טמאה. כיון שהוא מצויין מד' רוחותיו, וליכא למימר שאין טמא אלא מקצתו, דהא אין מרחיקין ציון ממקום כו'.
מקמי הכי לא נפקינן. מדקתני מתני' ויוצאין על הכלאים, וע"כ לא אתא תנא לאשמועי' שריותא כדפר' במתני', אלא אתא לאשמועי' דזמן קבוע להם שמתחילין לצאת עליהם, לפי שעכשיו הוא שעת הנץ הזרעים ונכר היכן כלאים נשרשים. באחד באדר משמיעין על השקלים. בפר' בני העיר [כ"ט ע"א] דריש ליה מדכתי' [במדבר כ"ח] זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה, אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, ובניסן משתעי קרא. דילפינן [ר"ה ז' ע"א] לחדשי השנה דכת' הכא, מדכת' בניסן, [שמות י"ב] ראשון הוא לכם לחדשי השנה וכיון דבראש חדש ניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה צריכין להשמיע מאחד באדר, כדאמ' [מגילה שם], שואלין ודורשין בהלכות הרגל קודם לרגל שלשים יום, ואפילו לרבן גמליאל דאמ' שתי שבתות הכא נמי כיון דבט"ו באדר שולחנות יושבים במדינה מקדמינן להשמיע מראש חדש. ועל הכלאים. משמיעים שיזהרו שלא יזרעו כלאים ויצטרכו לעקרם. קורין את המגלה בכרכים. המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, מדדרשי' בפ"ק דמגלה [ב' ע"א] מדכת' [אסתר ט'] זמניהם, זמנו של זה לא כזמנו של זה. והא דלא תנא כפרים ועיירות בי"ד משום דלא הוי זמנם קבוע לגמרי מתקנת חכמים, כדאית' התם, מגלה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו', משום הכי לא פסיקא ליה. ולי נראה דמשום דעיקר תקנת קריאת המגלה היתה בשושן והיא היתה מן המוקפות, לא חשש להאריך ונקט מקום שעקר התקנה היתה שם. ומתקנין את הדרכים. שנתקלקלו בימות הגשמים כדי שיהו ישראל עולים לרגל, ובפ"ק דסנהדרין [י"א ע"א] נמי אמרי' שעושין אותן סעד לשנה שעברה כשאין להן פנאי לתקן הדרכים שנתקלקלו. ואת מקואות המים. שנתמלאו טיט ועפר על ידי זחילת רבוי המים שהיו בימות הגשמים, ועכשיו נתמעטו הנהרות והמעיינות ונפחתו המקואות שאין בהם ארבעים סאה וצריך לנקותם ולמדדם כדי שיהו שלמין בפרוס הפסח שהיו בישראל רוב טמאים יותר מכל השנה וצריכים ליטהר לאכול פסחיהם בטהרה. ומציינין על הקברות. שלא יטמאו הולכי דרכים בעלותם לרגל. ויוצאין על הכלאים. שלוחי ב"ד יוצאין לעקור את הכלאים, אלמא מקמי חולו של מועד נמי נפקינן. וא"ת אמאי לא פריך נמי מכל הני דתני הכא דבט"ו באדר מציינין על הקברות ומודדין את המקואות ומתקנין את הדרכים, וכל הני תני במתני' דעבדינן להו בחולו של מועד, וי"ל דכל הני לית להו זמן קבוע, ואע"ג דמט"ו באדר צריך לב"ד לתת לב עליהם, מיהו אם נתקלקלו אחרי כן או שלא הספיקו לעשותם קודם חולו של מועד דהא ליכא איסורא אם נשתהו עליהם עד הפסח, ואתא תנא דמתני' [לאשמועינן] דכל הני מלאכות שרו בחולו של מועד אע"ג דאיכא בהו טירחא, אבל גבי כלאים ליכא למימר הכי, דהא זמן זריעות הוא בפרק אחד ומיד שהכלאים נכרים אסור לקיימם כלל, ואם זמן הכרתן הוא מט"ו באדר יוצאין עליהם מיד, וא"כ היכי קבע תנא זמן יציאתן בחולו של מועד. כאן בבכיר כאן באפל. זרעים וירקות המתבכרים להשריש ולצאת כגון זרעים שזורעין בתשרי ובמרחשון, ויש כמו כן ירקות שזורעין מראש חדש אדר והן נשרשות ויוצאות ונצן נכר מט"ו באדר, אבל זרעים וירקות האפלים כגון שעורים ושבולת שועל ושי[פון] ומיני קטנית וכמה ירקות שזורעין אותן מראש חדש אדר ואין נצן נכר עד חולו של מועד. כאן בזרעים כאן בירקות. כל דבר שזרעו עקר [אכילתו] קרי זרעים, ודברים שהעשב שלו הוא עקר אכילתו קרי ירקות, וזרעים שדרכם לזרעם מתחלת החורף (ה) יוצאין עליהם מט"ו באדר, אבל ירקות שאין דרכם לזורעם עד אדר יוצאין עליהם בחולו של מועד, והאי קמא לא שני ליה בין ירקות לזרעים אלא תלי טעמי' בדבר המתעכב לצאת (ולצמוכ) ולצמוח כדפרי'. לא שנו. מה שתקנו חכמים (הכי) [הני] שני זמנים לצאת על הכלאים ט"ו באדר וחולו של מועד, אלמא מקמי הכי אין צריך לצאת עליהם, היינו דוקא היכא שאין נצן נכר קודם הזמנים הללו, אבל אם היה נצן נכר קודם הזמנים [הללו] יוצאים עליהם לאלתר, ולא הוקבעו זמנים הללו לומר שאין עובר עליהם עד הזמן, אלא אורחא דמילתא נקט דמקמי הכי אין רגילים לצמוח כדי שיהו נכרים, וכל הני זרעים וירקות לא מתסרי דאוריתא, דמדאוריתא לא מתסר רק כלאי הכרם, אבל חכמים גזרו ואסרו אף כלאי זרעים משום קנסא, כדתניא לקמן בסמוך התקינו שיהו מפקירין כל השדה.
ומאי שנא בחולו של מועד דנפקינן. השתא בעי דכיון דאוקימנא מתני' דזמן קבוע הוא לצאת, אמאי קבעו זמן יציאתן בחולו של מועד, ליקבעו להן לפני המועד יומים או שלש, או אחר המועד, דבשלמא אי מפרשי' יוצאין דמתניתין התירו לו לצאת, דומיא דכל הני אחריני דמתני' הוה ניחא, אלא כיון (דאמרי') דאמרת דזמן קבוע הוא לדבר זה מפני מ... מה קבעו חולו של מועד ממש. משום שכר פועלים. שימצאו פועלים בשכר מועט. דמוזלי גבן. מפני שאינם יכולין לעסוק במלאכות אחרות. מתרומת הלשכה יהבינן להו. (מה נפקי) [מדנפקי] (חולו של מועד) במועד כי היכי דלוזלי גבן, אלמא יהבינן אגריהו ממעות הלשכה, מתרומה ישנה, כל מה שהיה נשאר בלשכה מראש חדש ניסן ואילך קריא ליה מותר הלשכה, מפני שאין לוקחין מהם מעתה קרבנות אלא מתרומה חדשה כד' לעיל, ולב ב"ד היה מתנה עליהם בכל שנה לומר שכל מה שיותר להם שלא יצטרכו לקרבנות צבור שיעשו ב"ד מהם מה שירצו, כדאמרי' בספ"ק דשבועות [י"א ע"א] גבי תמידין שלא הוצרכו לצבור, לב ב"ד (ש)מתנה עליהם, אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יחול דמיהן, ובפרק בתרא דכתובות [ק"ו ע"א] חשיב כמה דברים שהיו עושין מאותו מותר, חומות העיר ומגדלותיה היו מתקנין ממותר הלשכה, מפטמי קטרת היו נוטלין שכרן ממותר הלשכה, (מפטמי קטרת היו נוטלין שכרן ממותר הלשכה), וכן מלמדי כהנים הלכות עבודה וכמה דברים אחרים (שהיו עושין מאותו מותר, חומת העיר ומגדלותיה היו מתקנין ממותר הלשכה, מפטמי קטרת היו נוטלין שכרן ממותר הלשכה, וכן מלמדי כהנים הלכות עבודה וכמה דברים אחרים שהיו צרכי צבור. עד כמה נפקינן. כלומ' כמה יהא שם כלאים שיצטרכו לצאת לעקרם. כאותה ששנינו. בריש פ"ב דכלאים. כל סאה שיש בו רובע זרע. רובע הוא לוג, שהוא רובע הקב, והוא אחד מעשרים וארבעה בסאה.
<h2>דף ו:</h2>
ימעט. ימעטנו קודם שיזרענו, והכא נמי אם יש שם כשעור זה צריך למעטו ולעקרו, ופריך ימעט, אלמא סגי ליה במיעוט. שיהו מפקירים כל השדה. אלמא אף הבית סאה אסורה. כאן קודם תקנה. סגי ליה במעוט. לאחר תקנה. יפסיד הכל. כדתניא. שתקנה היתה שם. היו בעלי בתים שמחים. ולא היו נזהרים מלזרוע עוד כלאים. שמתקנין להם שדותיהם. שהיה מועיל להם במקום נכוש, ובכמה ספרים גרסי שמנכשין להם שדותיהם.
מושכין את המים מאילן לאילן. אפי' לצרכי יחיד דליכא טירחא בהא, ולא דמי להא דאסרי' לעשות עוגיאות לגפנים [לעיל ב' ע"א], דהתם צריך כלי לעשות חריץ להביא המים מגפן לגפן ואיכא טירחא, אבל הכא כבר נעשו החריצים אלא שצריך לנקותן מן הקיסמין והצרורות, ואפי' ביד או ברגל יכול הוא לתקנו בלא טורח, וכן משמע לישנא דתנא מושכין. אבל לא ישקה את כל השדה. דהאי הרויחא, דאילנות לא פסדי. זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד. דלא פסדי אי משהי להשקותם עד אחר המועד. וחכמים מתירין בזה ובזה. להשקות שדה האילן כולו, ולהשקות אפי' זרעים שלא שתו דאפי' הרויח' שרו רבנן, ונראה דרבנן דהכא היינו ר' מאיר דבבריתא בגמר'.
אם היתה שדה מטוננת מותר. אזרעים שלא (שהו) [שתו] דמתני' קאי דקא' ר' אליעזר בן יעקב דלא ישקם במועד, וקאמ' רב יהודה דאם היא שדה מטוננת כלומ' לחה לשון טינא, שהזרעים הורגלו להיות לחין, ועכשיו זה זמן מרובה שלא ירדו עליה גשמים. מודי ר' אליעזר בן יעקב (דלא ישקם במועד וקאמ' רב יהודה דאם היא שדה מטוננת) שמותר להשקותם במועד, דהוו כזרעים ששתו, דאי לא משקי להו פסדי. תניא נמי הכי. דר' אליעזר בן יעקב נמי שרי במטוננת. לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו כו'. ומאן האי תנא דמפליג בין שתו ללא שתו ר' אליעזר בן יעקב ואפי' הכי שרי במטוננת. שדה גריד. יבש, לשון (חומ) חמרא גריד לבא [עי' ברכות ל"ה ע"ב], כלומ' אין משקין שדה [יבש], הוא שדה בית הבעל שלא ירדו עליה גשמים זה זמן מרובה, שעל ידי שהוא יבש אינו מתקלקל בקל. וחכמים מתירין בזה ובזה. בזרעים שלא שתו ובשדה גריד, דאפי' הרוי' שרו רבנן. והני רבנן דבריתא דהכא היינו נמי רבנן דמתני'. ש"מ. מדרבנן דשרו בשדה גריד. האי תרביצה. שדה הלבן אחר הקצירה היו נשארים בו ספחים שלא נתבשלו כל צרכם והיה דרכם להשקותם תדיר כדי שימהרו ליגדל ולהתבשל קודם שיבא עליהם החורף וימות הגשמים, וקרי להאי שדה תרביצה. שרי לתרבוצי. הרבצה היא השקאה מועטת, כמו אשה חכמה מרבצת את ביתה [שבת צ"ה ע"א], ולשון משקין הוא השקאה מרובה, וקאמ' דהשקאה מועטת התירו בהאי שדה אבל לא בהשקאה מרובה. שדה גריד מאי טעמא שרו רבנן. משום דאפלא. כלומר אין זו מלאכה גמורה דבלאו הכי לא פסדא, אלא שאין ממהרין להתבשל כל כך. (אפי') [אפלא]. לשון כי אפילות הנה [שמות ט']. וקא משוי לה חרפא. כי משקי לה ממהרת ומבכרת פירותיה. הכא נמי כו'. מתוך דברי רבינא דדייק ממלתייהו דרבנן שמעינן דהלכתא כותייהו, ואע"ג דקיימא לן [יבמות מ"ט ע"ב] משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, אפי' הכי הכא קיימ' לן כרבנן וכל מילי דהרויחא שרי היכא דליכא טירחא יתירא. ורבי' אברהם בר' דוד [פי'] תרביצא הוא גן שאחורי הבתים, כי ההוא דפ"ק דבבא בתרא [ז' ע"א] חד מטייה אספליד' וחד מטייה תרביצא, וזורעין בו ירקות נחמדות לריח ולמראה, ודי לו בהשקאה מועטת כעין הרבצה בעלמא, מפני שצל הכתלים מגין עליו מן השרב והשמש, ואם היו משקין אותו יום אחד כל צרכו מספיק לו לכמה ימים, ועל שם שאין משקין אותו בשום פעם השקאה מרובה כי אם הרבצה בעלמא הוא נקרא תרביצא. וקאמ' רבינא דשרי לתרבוצי בחולא דמועדא, ודייק מדברי ר' אליעזר בן יעקב, ומדמי האי תרביצה לזרעים ששתו קודם המועד ולשדה מטוננת דשרו לר' אליעזר בן יעקב מפני שצריך תדיר והאי נמי צריכא להרביצו תדיר, ואם יאחר להרביצו עד לאחר המועד יתקלקל, ותלמודא אקשי עליה שדה גריד מאי טעמא לא לר' אליעזר בן יעקב משום דאפלא וקא משוי לה, (חר) חרפא ואין כאן דבר האבד אלא הרויח', האי נמי אפלא כו', דאדרבה טפי דמי לשדה גריד, משום טעמא דפרישי' שאם ישקוהו כל צרכו לפני הרגל אין צריך להרביצו עד אחר הרגל, אלא הרויח' ליהוי אם ירביצוהו תדיר, ולא פריק לה רבי' להאי קושיא, ולית הלכתא כותיה. ולפרו' זה הלכ' כר' אליעזר בן יעקב דכל הרויח' אסי' כי איכא טירחא כלל, ולא שרינן אלא פסידא כי ליכא טירחא יתירא, ואי ליכא טירחא כלל, כגון המשכת מים מאילן לאילן אפי' הרוי' שרי, וכן נכון לפר' כדי לקיים דהלכה כר' אליעזר, דקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב [קב ונקי] (ובטלה) [ובכולה] מכילתי' נמי מוכח דלא שרינן שום מלאכה משום הרויח' אפי' כי ליכא טירח' יתירא אלא בדבר האבד לחוד, וכן פסק ברב אלפס וזה לשו', ומסתברא דהלכה כר' אליעזר בן יעקב ואע"פ שהוא יחיד במקום רבים דהא שמעתיה דרב יהודה כותיה אזלא דקאמ' ואם היתה שדה מטוננת מותר, והא דדייק מינה רבינא וקאמ' ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא, הא אקשינן עליה שדה גריד מאי טעמא לא משום דאפלא לשוויי חרפא, הכא נמי אפלא לשוויי חרפא, ולא פריק, עד כאן לשונו.
מרביצין שדה לבן בשביעית. משקין אותן השקאה מועטת, ומיירי כדי שיצאו ירקות בשביעית כדמפ' בסמוך. אבל לא במועד. ומיירי בלא שתו לפני המועד, כדמוקי לה כר' אליעזר בן יעקב ומיהו גבי שביעי' אין לחלק (אלא) בין שתו ללא שתו דאף הרויח' שרי בשביעית כדמפ' בריש פירקין. והתניא בין במועד בין בשביעית. שריא הרבצה, ומוקי' לה כרבנן דשרו אפי' השקאה גמורה ואפי' בלא שתו לפני המועד. כדי שיצאו ירקות בשביעית. ואוכלם בקדושת שביעית קודם זמן הביעור, והשקאה אינה עבודת קרקע בשביעית כדאמ' ברי' פרקי' [ג' ע"א] יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא בקעים מים ולא יעשה עוגיאות כו', ומייתי לה תנא להתירא. כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעי'. כלומ' שתועיל השקאה זו אף למוצאי שביעית, וכיון דהויא לצורך שנה שמינית ואי בעי הוה מצי עביד לה למלאכה זו אחר השביעית, להכי (מת) מיתסרא בשביעית.
מתני', צדין את האישות. ובגמ' מפר' מאי נינהו אישות. בשדה האילן ובשדה הלבן. זו ואף זו קתני, דהויא ריבותא טפי בשדה (בשדה האילן ובשדה הלבן, זו ואף זו קתני דהויא רבותא טפי בשדה) הלבן מבשדה האילן, משום דלא הויא פסידא מרובה כמו בשדה האילן, תדע דהא רבנן דשרו בשדה האילן ואסרי בשדה הלבן כדרכו. [כדרכו] מפר' בגמ' היכי דמי כדרכו. בשדה האילן כדרכו. שמפסידין האילנות ביותר שאוכלין השרשים תחת הקרקע ולהפסד מרובה חששו, אבל בשדה הלבן ליכא הפסד מרובה כל כך ולכך לא שרו ליה רבנן אלא שלא כדרכו. וכתב רבי' יב"ם בשם רבי' יב"א דהא דאסרי רבנן כדרכו בשדה הלבן קאי אפי' אשביעית, ומתסר משום דדמי למסקל, שנוטל מה שמזיק לשדה ולתבואה, כמו מסקל האבנים דמתסר כדאמ' בריש פרקי' [ג' ע"א] ונטשתה מלסקל. אבל מורי הר"ר יחיאל ז"ל פי' דלא דמי למסקל, דהתם סלוק האבנים משביח הקרקע עם התבואה ודמי שפיר לעבודת הקרקע אבל הכא אינו משביח הקרקע, דאדרבה עיקר הקרקע משביח מהם, שמנדנדות אותה, ואינו מתקן אלא התבואה, ולכך נראה לו דרבנן לא אסרי אלא במועד, ומשום טירחא, אבל בשביעית טירחא שרי, ועבודת הקרקע לא הוי.
גמרא, בריא שאין לה עינים. היא תנשמת שבשרצים, טלפא בל'. מאי קראה. דאישות היא בריה שאינו רואה. [תהלים נ"ח] כמו שבלול. גבי רשעים משתעי קרא, ומדמה אותם לשבלול, לימצא בל'. תמס יהלוך. שהוא מתמסמס והולך, שכל שעה שהולך ליחה נופלת ממנו, ומדמי להו נמי לנפל, ולאשת הוא אישות דמתני', ולשון חכמים לחוד, תדע דנפל ואשת תרי מילי נינהו, ושתי בריות שאינם רואות הן, מדכת' קרא בל חזו שמש, לשו' רבים, והכי קא' קרא, כמו הנפל, והאשת, שאינם רואים שמש, ואין להם (דברון) זכרון, כן הרשעים שמם וזכרונם מתמעט והולך וסופם שלא יהיה להם זכרון. מביא עפר מחור זה. וקצת מהנמלים עמו. והן חונקין זה את זה. מתוך שאין מכירין אלו את אלו ואשמעי' דטירחא כי האי נמי שרי. בתרי עיברי נהרא. אז ודאי אין מכירין אלו את אלו שלא יכלו לעבור הנהר. דליכא גישרא. גשר הוא בנין אבנים או עצים, אבל אי איכא גישרא אתו הני לגבי הני ומכירין אלו את אלו ואין חונקין זה את זה. גימלא. דף רחב או קורה המגעת מעבר אל (עבד) [עבר].
<h2>דף ז.</h2>
ועד כמה. יהו קרובים אלו לאלו שיהו מכירין זה את זה, כי ליכא נהרא ביניהו. עד פרסה. הם מכירים זה את זה, כי לא קיימי אתרי עיברי נהרא, וליכ' למימר דתרויהו בענן נהר והרחקה פרסה, דא"כ הוה ליה למימ' והוא דאיכא פרסה כדקא' והוא דליכא גישרא. חופר גומא. אצל חור שלהם, כדי שיצאו אל הגומא שיראו אותה גדולה ורחבה והם נאחזים במצודה. ומכה בקרדום. על השפוד כדי שיכנס הרבה בקרקע, ולאו דוקא נקט שפוד, אלא כל דבר שהוא חדוד ודק בראשו קרי שפוד. ומדדה את האדמה. שמנדנד ראש השפוד העליון אילך ואילך להרחיב הגומא, דכמה דאפשר לשנויי משנינן. ה"ג כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בסמוכה לעיר אבל בסמוכה לאילנות אפי' כדרכו שמא (יש) יצאו משדה לבן ויחריבו את האילנות. וקאי ארבנן דמתני' דלא שרו בשדה הלבן כדרכו וקאמ' דמ"מ התירו בסמוך לאילנות.
מתני', ומקרין את הפרצה. בגמ' מפר' כיצד מקרין. ובשביעית בונה כדרכו. דאין מלאכה אפי' של טורח אסורה בשביעית אלא עבודת קרקע, ולכאורה הוה משמע דתנא שביעית מילתא דלא צריכא, ומיהו איכא למימר דתנא שביעית לאשמועי' דבכותל גנה איירי וכדדייק רב אשי עלה בגמ', ואע"ג דקעביד נטירותא לפירי. גמרא, הוצא. הוצין של דקל. דפנא. הוצין של עץ שקורין לורייר, וגדל בו פרי שקו' באייש. צר בצרור. מסדר אבנים דרך בנין זו על גב זו בלא טיח טיט בנתים, והאי מתנית' לא שמיע ליה לרב יוסף דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג עלה להחמיר, אי נמי איכא למימ' דמר אמ' חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי, האי מיירי בבנין אבנים, והאי מיירי בבנין של עץ. לא שנו. הא דתנן מקרין את הפרצה במועד אבל בונה כדרכו לא. אלא כותל גנה. שהיא אחורי הבתים ואין רגילין להשתמש שם תדיר מפני הזרעים שיש בה, לפיכך אין כלים מצויין שם, וסגי לה בנטירה זוטרתי עד אחר המועד. אבל בכותל חצר. שלפני הבתים, ורוב תשמישי הבית עשוין שם, וכלי' מצויין בתוכה, לפיכך נתנו לו חכמים רשות לבנות כדרכו, שלא יגנבו כליו, ועוד מפני שהחצר הוא דרך פתיחת ביתו וכניסה ויציאה של הבית דרך חצר היא ויש לחוש לגנבים שלא יכנסו בביתו דרך פתי' אותה פרצה. כותל הגוחה. נוטה ומשפע לצד רשות הרבים ורוצה ליפול. סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. וקס"ד מפני סכנת גנבים קאמ' וקתני דבונה כדרכו, ותקשי למתני' דאסרא, אלא ש"מ דמתני' מיירי בגנה, ובריתא דשריא מיירי בכותל חצר והיינו סייעתא דרב חסדא. לא. כלומ' מיהא לא תסייעי' דאידי ואידי מיירו בין בגנה בין בחצר דאין לחלק ביניהם. ובריתא לאו מפני סכנת גנבים שרי' אלא מפני סכנת נפשות שלא תפול על (פני) [בני] רשות הרבים העוברים אצלה תדיר, תדע, מדקתני סותר, דאי מפני הגנבים לא היה מותר לסתור. וכי תימא. כיון דלא חיישינן אלא לסכנת נפילה. לסתור ולא לבני. ומ[ד]שרינן נמי לבנות אלמא חיישינן לגנבים כרב חסדא ואכתי הוויא סייעת'. מימנע ולא סתר. אי לא שרית ליה לחזור ולבנותה, מתחלה נמי לא היה רוצה לסותרה, והכל התירו מפני סכנת נפילה, והכי נמי פריך בירושלמי [ה"ד] לסתור ולא ליבני ר' חנינא ור' יוחנן דאמרי התירו סופן משום תחלתן. וא"ת אמאי לא חשיב להא בפ"ק דביצה [י"א ע"ב] בהדי הני תלת מילי דהתירו סופן משום תחלתן דחשיב להו בשמעת' דמסלקין את התריסין, וי"ל דלא חשיב התם אלא מילי דשייכי ביום טוב, אבל הך דהכא שייכא בחול המועד דוקא. איכא דאמרי ת"ש. דדייקי לאותובי תיובתא. מפני הסכנה אין. אלמא לא חיישי' אלא שלא תפול על בני אדם, אבל מפני גנבים לא חיישינן, ומשני התם. מפני הסכנה, שרו ליה לסתור ולבנות, וכדמסיק דממנע ולא סתר, אבל מפני הגנבים לא התירו לו אלא לבנות אם כבר נפלה, אבל גוחה במקום דליכא למיחש [ל]נפילה אלא מפני גנבים לא התירו לו לסותרה כדי לבנותה חזקה ובריאה. מתניתין נמי דייקא. בגנה איירינן ולא בחצר כרב חסדא. אילימא דחצר צרי' למי'. דבשביעית בונה כדרכו, פשיטא דמלאכת בנין שריא בשביעית. אלא לאו דגנה. ולהכי איצטריך לאשמועינן דאע"ג דעביד נטירו' לפירי דמיחברי, ודמי לעבודת קרקע, אי נמי הוה ליה מן המשומר, וכת' [שמות כ"ג] ואכלו אביוני עמך, דבענן מן המופקר, אפי' הכי שרי, אלמ' מתניתין בכותל גנה מתניא. מהכא שמעינן דכותל חצר שנפל בונהו כדרכו במועד כרב חסדא, דהא רב אשי דבת' הוא דייק ממתני' כותיה, ומינה נשמע (ככ"ש) [דכ"ש] כותל בית דמשתריא לבנות כדרכו, דהא איכא למיחש ביה טפי מפני הגנבים, ואם הוא כותל הגוחה לרשות הרבים סותרו ובונהו כדרכו מפני סכנת נפשות, וכותל גנה שנפל, מתקנו או כמתניתא צר בצרור ואינו טח בטיט, או כרב יוסף בהוצא ודפנא, ובשביעית כל בנין שרי כדרכו.
מתני', ר' מאיר אומ' רואין את הנגעים להקל כו'. (כתחלה) [בתחילה] נכון להזכיר לנו דיני הנגעים, אותן החלוקים הצריכים בשמועתינו, נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן [ויקרא י"ג], ואם הוא יום או שעה שאין רואין בהן את הנגעים, כגון הני דמפ' בגמ' דשמעתי', ובסנהדרין בפ' אחד דיני ממו' [ל"ד ע"ב]. כמו יום המעונן או שחרית או ערבית או שבתות וימים טובים או חתן כל ז' ימי המשתה שלו, כל כמה דלא חזי ליה כהן לאו טמא הוא, דטומאה וטהרה תלויה בפי כהן כדדרשי' ליה בת"כ [תזריע נגעים א' ט'] מדכת' וטמאו הכהן וטהרו הכהן [שם], ואם הוא ראוי לראותו רואהו, ואם מצא בו סימני טומאה בנגעים שבמקום בשר, וכן בשחין ובמכוה, ובנגעים שבמקום שער נמי איכא שער צהוב, ואם מצא בו סימנים הללו הכהן מטמאו ומחליטו מיד, ואם לא מצא בו סימני טומאה מסגירו שבוע ראשון, ונקרא אז מצורע מוסגר, והוא משולח חוץ לשלש מחנות, כדתנן בפ"ק דמגלה [ח' ע"ב] אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, ואמ' עולא בגמרא הא לענין שלוח וטומאה זה וזה שוין, ומפיק ליה התם מקראי, ותוך ימי הסגרו הוא אסור בתשמיש המטה, דכת' גבי מצורע שנרפא בשבעה ימי ספרו, [שם י"ד] וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, וקרא בכל אותן היושבים ז' ימים מיירי, כגון ימי הסגרו, וימי ספרו, דלא ממעט קרא אלא ימי החלטו שאינו תלוי בימים אלא ברפואה כדמפ' בגמ' אליבא דר'. ביום השביעי להסגרו הכהן חוזר לראותו, אם מצא בו סימני הטומאה או שפשה הנגע אינו צריך להסגירו אלא מחליטו מיד, ואם לא מצא בו סימני טומאה ולא פשה הנגע, מסגירו הכהן שבעת ימים שנית, ובסוף הסגר שני חוזר הכהן לראותו עוד, ואם לא מצא בו סימני טומאה מטהרו לגמרי ואינו מסגירו יותר, כי הסגר שלישי לא מצינו בכל הכתובים, ואם מצא בו סימני טומאה מחליטו.
<h2>דף ז:</h2>
מצער ליה שאסר ליה בצותא דאשתו, ואע"ג דיהיב ליה צותא דעלמא, מיהו בצותא (דעלמ') דאשתו ניחא ליה. אמר מר אמ' ר' נראין כו'. והתניא איפכא. דאמ' ר' נראין דברי ר' (יוסי) מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר. תנאי היא. דפליגי במילתיה דר'. מר סבר צותא וכו'. תנא קמא סבר דסבירא ליה לר' דכל איניש בצותא דאשתו עדיפא ליה, לכך קאמ' נראין דברי ר' מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט כדפרי' טעמא, ותנא בתרא דתני איפכא סבר דסבירא ליה לר' דכל איניש בצות' דעלמא עדיפא ליה, ולכך קאמ' נראין דברי ר' מאיר במוחלט דחזי ליה, דאי טמא א"ל לא מצער ליה, דכדקאי קאי, ואי טהור א"ל שמח, ואע"ג דאסר ליה בצות' דאשתו לא איכפת ליה כיון דיהיב ליה ציות' דעלמ', שמתירו לבוא אל המחנה, ודברי ר' יוסי במוסגר דאין רואין, דילמא חזי טמא ואסר ליה בצות' דעלמא, שאינו רשאי לשתוק וצריך ליה להחליטו ולשלחו חוץ לשלש מחנות, (עד) עד כאן סגנון שטת פ"ה.
ולא נהירא דמשמע לפי' דבעי למימר דמצורע מו[סגר] אית ליה צות' דעלמ', ואינו משלח חוץ לשלש מחנות, והא ודאי לית' כדפרי' במתני', דהא תנן בפ"ק דמגלה [ח' ע"ב] אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, וקאמרי' עלה בגמ' הא לעני' שלוח וטומאה זה וזה שוין.
ומיהו קושיא זו לא תקשי לפי לשו' אחר שפי' בהרבה פי', שכתב אחרי כן פשפש ר' שמועה זו ודרש' (כשאלה) [כשמלה], שפי' דמוסגר לית ליה צות' דאשתו ולא צות' דעלמ', אלא בדבר זה הוא נקל יותר ממוחלט, שהוא מסופק תלוי ועומד שמא יטהרנו הכהן לגמרי בסוף הסגרו, כי לא ימצא בו סימני טומ', אבל המוחלט כבר אבד סברו וכלתה תקותו לצער ואע"ג דאית ליה צות' דאשתו אינו שמח אלא צעור וכעוס הוא עד שירפא, ואינו יודע הזמן, וכשהוא מתרפא ויוצא מהחלטו לימי ספרו הוא שמח מאחר שנרפא, והכי קאמ' הכא, תנא קמ' אליבא דר' סבר צות' דאשתו עדיפא ליה, להכי קאמ' נראין דברי ר' מאי' במוסגר דרואין, דהא מוסגר לית ליה לא צותא דאשתו ולא צותא דעלמא, הלכך בין א"ל טמא בין א"ל טהור לא מצער ליה, דאי א"ל טהור שמח שמטהרו לגמרי ויהיב ליה צות' דאשתו וצות' דעלמא, וכי אמ' ליה טמא לא מצער ליה דכדקאי קאי, מיהו [מוחלט] כשא"ל טהור מצער ליה דאסר ליה בצות' דאשתו דהוה ליה מעיקרא, ותנא בתרא דתני איפכא סבר לה דצותא דעלמא עדיפא ליה, הלכך למוחלט רואין כר' מאיר, דאי א"ל טמא לא מצער ליה דכדקאי קאי, ואי א"ל טהור שמח כיון דיהיב ליה צותא דעלמא, אבל למוסגר אין רואין כר' יוסי, דילמא טמא ומצער ליה בי"ט במאי דאבד סברו וכלתה תקותו לצער שהוא יודע שאין לו תקנה להתירו בצות' דעלמא עד שירפא ואינו יודע מתי, כך פ"ה בשניה.
אבל קשיא למו' הר"ר יחיאל ז"ל על שני הפי' האלה, שפי' הקו' בתחלת דבריו במלתיה דרבה דאמ' בהסגר ראשון כ"ע לא פליגי דחזי ליה, ופ"ה טעמ', דאי טהור א"ל שמח, ואי נמי מסגירו שנית הא מעקרא נמי בהסגר הוה קאי, ואמאי לא חייש ר' יוסי דלמא חזי ביה סימני טומאה ואינו יכול לשתוק אלא יצטרך להחליטו ומצער ליה, דהא איכא קרא ומתני' דאם מצא בו סימני טומא' בסוף שבוע ראשון דהוי מוחלט גמור, קרא דהא לא כת' הסגר שני אלא בלא פשה בראשון, כדכת' [ויקרא י"ג] וראהו הכהן ביום השביעי והנה (כהה) הנגע [עמד בעיניו] ולא פשה והסגירו הכהן שבעת ימים שנית, משמע הא אם פשה טמא ומחליטו לאלתר, ומתני' נמי מוכח' הכי, דתנן בפ"ק דנגעים [מ"ג], מארבע מראות נגעים ולמעלה מצטרפין זה עם זה לפטור העומד בסוף שבוע שני, או שנולד פשיון בסוף שבוע ראשון ושני להחליטו.
לכך נראה לו למורי הר"ר יחיאל ז"ל לפר' כל השיטה בסגנון אחר ישר והגון. אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר. היינו בתחלת הסגר שני דהוא סוף הסגר (שני) [ראשון] והיינו (ד) טעמי' דר', דכיון דלא איתחזק עדיין בטומא' ודאית, דהא כל מה שהסגירו הכהן כבר ז' ימים ראשונים והיה טמא טומאה חמורה כל אותן ז' ימים כטומאת המוחלט, לא היה אלא ספק, שלא היה יודע הכהן אם טומאתו ברורה וסימניו ודאים אם לאו, תדע שהרי בסוף הסגרו אם לא פשה הנגע ולא נולדו בו סימני טומאה מטהרו לגמרי ונמצא שכל מה שהיה טמא בימי הסגרו היה שלא כדין הילכך סבירא ליה לר' דמצי (שתיקו) [שתיק] ואפי' אי חזי טמא, וקרא (הכת') [דכתיב] [שם] לטהרו או לטמאו לא קאי אמוסגר כלל, דהא מרחק מיניה טובא, דכי כת' קרא לטהרו או לטמאו אחר פרשת נגעי אדם ובגדים כתי' בסוף פרש' תזריע, והפר' שאחריו היא זאת תהיה תורת המצ' ביום טהרתו, אלמא מעיקר' במצורע מוחלט הוה קאי, והש[תא] משתעי בדיני המצורע שנרפא, וכיון דכי כת' קרא לטהרו או לטמאו במוחלט, לא קאי אמוסגר דמרחק מיניה, הלכך במוס' בין בסוף הסגר ראשון בין בסוף הסגר שני מצי שתיק כר' מאי'. ודברי ר' יוסי דאמ' אין רואין, במוחלט, לאחר שנטמא בכל חומר טומאת המצורע, וסבור (שנרא' ואינה) [שנרפא ורוצה] להראות לכהן לדעת אם נרפא, בהא ודאי סבירא ליה לר' דאין רואין דכיון דאיתחזק בטומאה ודאית לא מצי שתיק דהא קרא דכתב לטהרו או לטמאו בהאי ענינא הוא לגלויי דלא מצי שתיק, ושמא יצטרך להחמיר עליו ולצערו, אבל... ר' מאיר ור' יוסי פליגי בין במוסגר בין במוחלט דר' מאיר לא דריש לטהרו או לטמאו להאי מילתא כלל, אלא כפשטי' לידע באיזה ענין (יה) יטהרנו או יטמאנו, אבל בכלהו (לא) מצי שתיק אף במוחלט, ור' יוסי סבר דקרא דכת' לטהרו או לטמאו מדריש לענין דלא מצי שתיק, וקאי אכל הני דחזו לטהרה או לטומאה. אמ' רבה בהסגר ראשון. בתחל' (אמ' רבה) הסגר ראשון כ"ע לא פליגי דאפי' ר' יוסי מודה התם דמצי שתיק, דהתם ודאי לא קאי קרא, דכיון דלא נטמא כלל עדיין ואפי' מספק מאי לטהרו שייך למימר ביה. כי פליגי בסוף הסגר ראשון. דהוא תחלת הסגר שני, התם קאמ' ר' יוסי דלא מצי שתיק, דכיון שנטמא כבר מיהא מספק שייך למימר לטהרו לגמרי או לטמאו לגמרי, והיינו דקא' ר' מאיר רואין להקל דקסבר בכהן תלא רחמנא ורשאי הוא לשתוק ואי טהור חזי כו', ור' יוסי סבר אינו רשאי לשתוק דהא לטהרו או לטמאו כתיבי, והיינו דקאמ' שאם אתה נזקק להקל תזקק להחמיר. אמ' מר אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר כו'. והתנא איפכא. דאמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוחלט, והתם לאו מטעם שתיקה שייך למימר דהא ודאי קרא גבי מוחלט כתי', ואי דריש ר' לטהרו או לטמאו כר' יוסי פשיטא דבמוחלט לא מצי שתיק. תרי תנאי ואליבא דר'. דפליגי לפי סברתם, מר סבר צותא דאשתו (ף) עדיף ליה היינו תנא דבריתא קמייתא, ולכך תני נראין דברי ר' מאיר במוסגר דרואין ואע"ג דלא מצי שתיק, דאי מטהר ליה משמחו שמטהרו לגמרי ויהיב ליה צותא דאשתו וצותא דעלמא, ואפי' אם מחליטו לא מצער ליה (כגון) [כיון] דיהיב ליה צותא דאשתו דלא הוה ליה מעיקרא, ונראין דברי ר' יוסי דאין רואין במוחלט, דאם אינו מטהרו הרי הוא על עמדו ואינו משמחו, ואם הוא מטהרו איכא צערא, דאסר ליה בצות' דאשתו כל ימי ספרו, ואע"ג שיבא לידי טהרה גמורה לסוף ז' (כל) ימי ספרו, לא חשיבא ליה שמחה עד אחר המועד, אבל בתוך המועד מיהא צער הוא לו, ודמי לההיא דלקמ' בפירקי' [ט' ע"ב] דקאמ' ר' יהודה אשה לא תסוד במועד אלא אם כן היא יכולה לקפלו במועד, אבל אם אינה יכולה לקפלו עד אחר המועד (א)לא תסוד, דאע"ג דאחר המועד תהיה שמחה, במועד מיהא הוה לה בצער. ולתנא בתרא דתני איפכא סבר דסבירא ליה לר' צות' דעלמא עדיף ליה, ולכך קא' נראין דברי ר' מאיר במוחלט דרואין, ואע"ג דאין כהן רשאי לשתוק מ"מ חזי ליה, דאי א"ל טמא לא מצער ליה דכדקאי קאי, ומעיקרא נמי טמא הוה, ואי מטהרו הרי משמחו במועד, דיהיב ליה צותא דעלמ' דבימי ספרו הוא מותר לבא אל המחנה, ומאי דאסר ליה בצותא דאשתו לא חשיב ליה צער כיון שעד עתה היה מותר בה, ואחר ז' נמי יהא מותר בה, ונראין דברי ר' יוסי דאמ' אין רואין במוסגר, דדילמ' חזי ליה טמא ויצטרך להחליטו ויתיאש מצות' דעלמ' לגמרי ויצטער, ועוד דמחמיר גביה בפרי' ופרימה, זו היא שטת מורי הר"ר יחיאל ז"ל.
למימרא דמוחלט שרי בתשמיש המטה. בתמי', כלומ' לפי שטתנו נהגנו לומר דמוחלט מותר באשתו, ומנא לן למימר הכי, והא כיון דבימי הסגרו ובימי ספרו דקילי אסיר בתשמיש המטה, מן הדין היה לנו לומר דכ"ש מוחלט דחמיר. אין. דודאי מוחלט שרי. והתניא. בניחותא. שיהא כמנודה וכאבל. המובדלין מכמה דברים משאר אנשים. ואסור בתשמיש המטה. והא דנקט תשמיש המטה בהדיא, ולא נקט נמי כמה דברים שהוא דומה בהם למנודה ולאבל, כגון כל הני מילי דמפ' לקמ' בריש פרק' ואלו מגלחין [ט"ו ע"א] כגון שאילת שלום ועטיפת הראש ועוד מילי אחריני טובא, היינו משום דעקר קרא באיסור תש', כדמפר' דאין אהלו אלא אשתו. שובו לכם לאהליכם. האי קרא במשנה תורה כת' (אלא) אחר מתן תורה שא"ל הקב"ה למשה לך אמ[ו]ר להם לישראל שובו לכם לאהליכם, לפי שקודם מתן תורה הזהירם ואמ' להם [שמות י"ט] אל תגשו אל אשה, (ועש) ועכשו היה צריך להתירן, שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ה"ג שבעת ימים אלו ימי ספרו ולא ימי חלוטו. וסופי' דקרא דאייתי בריש מילתיה [ויקרא י"ד] וישב מחוץ לאהלו נקט למדר' דוקא בימי ספרו אסור באשתו ולא בימי חלוטו, ודריש למעוטי ימי חלוטו מדכת' שבעת ימים, דמשמע מי שטהרתו תלויה בימים, לאפוקי ימי חלוטו שאין טהרתו תלויה בימים אלא ברפואה, ואית ספרים דגר' שבעת ימים (יכ) יספרו לו, והאי קרא ביחזקאל [מ"ד] כתי', ונראה שתלמי' טועים שבשו הספרים מתוך ההיא דלקמ' ריש פרקי' ואלו מגלחין [ט"ו ע"ב] דמייתי התם ההוא קרא דיחזקאל ודריש ליה, אבל הכא לא שייך לאיתויי לה, דאדרבה דריש ההוא קרא דמצורע בימי ספרו דאייתי כבר בריש' דמלתי' כדפרי'. ר' יוסי ב"ר יהודה אומ' כו'. לאו היינו ר' יוסי דלעיל דריש שמעתי', דההוא ר' יוסי סתם הוא ר' יוסי בן חלפתא. וק"ו לימי חלוטו. דהא בימי חלוטו חמיר טפי מכמה דברים מפריעה ופרימה ומלטמא בביאה ומשלוח חוץ לשלש מחנות מה שאין כן בימי ספרו, וסבירא ליה דקרא דנקט איסור תשמיש גבי ימי ספרו אף בימי ספרו קאמ', וכ"ש בימי חלוטו, ור' לית ליה האי ק"ו, דאדרבה ממעט ימי חלוטו מעיקר דרשא דקרא.
יותם לא היה לו לעזיהו אלא בימי חלוטו. כלומר (ל) עוזיה לא הוליד את יותם בנו אלא כשהיה מצורע מוחלט, אלמא הותר לאשתו בימי חלוטו, תדע דעוזיה הוליד יותם בימי חלוטו, שהרי עוזיה מלך נ"ב שנה כדכת' [מ"ב ט"ו] בשנת עשרים ושבע [שנה] לירבעם (בן יאש) מלך ישראל מלך עזריה בן אמציה מלך יהודה, וכת' [שם] בן שש עשרה שנה היה במלכו וחמשים ושתים שנה מלך בירושלם, ויותם היה בן כ"ה שנה כשמלך, כדכת' [שם] בשנת שתים לפקח בן רמליהו מלך יותם בן עוזיהו מלך יהודה, בן עשרים וחמש שנה היה במלכו ושש עשרה שנה מלך בירושלם, ועוזיה הוא עזריה, ועוזיה נתנגע בשנת כ"ד למלכותו, ועל כן היה מנוגע כ"ח שנים. ויש להשיב שיש להוכיח מכח המקראות הכתובים בספר מלכים, כי כתוב אחד אומ' בשנת עשרים ושבע [שנה] לירבעם מלך ישראל מלך עזריה בן אמציה מלך יהודה, וע"כ אי אפשר דהאי קרא כפשטיה שקדמה מלכות ירבעם בן יואש למלכות עוזיה בן אמציה כ"ז שנה, דהא בתר הכי כת' [שם] בשנת שלשים ושמנה [שנה] לעזריה מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם ומסתמ' זכריהו מלך אחר מיתת ירבעם אביו מיד, כדכ' [שם י"ד] וישכב ירבעם עם אבותיו ויקבר עם מלכי ישראל וימלך זכריה בנו תחתיו, ואם כשמת ירבעם ועמד זכריה בנו למלכות עברו ממלכותו של עוזיה ל"ח שנה נמצא שלא קדמה מלכות ירבעם למלכותו של עוזיה אלא ג' שנים, שהרי ירבעם לא מלך אלא מ"א שנים, כדכת' [שם] בשנת חמש עשרה שנה לאמציה בן יהואש מלך יהודה מלך ירבעם בן יואש (על) [מלך] ישראל בשמרון ארבעים ואחת שנה, מצינו שתי מקראות הללו מכחישים זה את זה, מפסוק ראשון משמ' שקדמה מלכות ירבעם למלכות עוזיה אלא ג' שנים, ול"ח שנה מלכו כאחת, ואין לו' דודאי קדמה מלכות ירבעם למלכות עוזיה כ"ז שנה ולא מלכו כאחת אלא ט"ו שנים, אבל מ"מ אמת הוא שלא עמד זכריה בן ירבעם למלך עד שנת ל"ח לעוזיה, שלא מלך אחר מיתת אביו מיד, [א"כ] היתה מלכות ישראל בטלה כ"ג שנים, אי אפשר לומר כן, דלפי זה שנאמר שלא מלכו ירבעם ועוזיה [כאחת] אלא ט"ו שנים, אם כן מלך עזריה אחת מיתת ירבעם ל"ז שנים, ויותם שלא היה אלא בן כ"ה שנים כשמת אביו לא נולד בימי ירבעם, אלא אחר מיתת ירבעם י"ג שנים נולד יותם, ואי איפשר לומר כן, דע"כ ירבעם ויותם ראו זה את זה, שהיה ירבעם מלך על ישראל, ויותם שופט על יהודה, דכת' [דה"א ה'] בימי יותם בן עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש, ותניא בסדר עולם אי אפשר לומר כן שיותם היה מלך בימי ירבעם מפני שמת עוזיה אביו בחיי ירבעם, דאדרבה עוזיה במלכותו קבר חמשה מלכים מישראל, ירבעם וזכריה, ושלום ומנחם ופקחיה בנו, כדכתי' קראי בהדיא בספר מלכים [ב' י"ד—ט"ו], ועוד שהוכחנו שעוזיה מלך אחרי שעמד זכריהו למלך ט"ו שנים וא"כ היאך היה שירבעם ויותם עמדו במלכות כאחת, אלא ודאי כך היה, שירבעם ויותם ראו זה את זה, ויותם היה בן עשר שנים כשמת ירבעם, והיה שופט, ועוזיה אביו היה מלך כדכת' [שם ט"ו] וינגע י"י את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ, הרי שהוכחנו שירבעם לא עמד במלכות קודם לעוזיה אלא ג' שנים, וא"כ היאך נעמיד מקרא זה דכת' בשנת עשרים ושבע לירבעם מלך עוזיה, ע"כ רוצה לומר בשנת עשרים ושבע לירבעם נתנגע עוזיה, ומלך משם והלאה מלכות חדשה ומנוגעת, והינו דכת' מלך עוזיהו מלכות אחרת וכיון שנתנגע עוזיה בשנת כ"ז למלכות ירבעם, א"כ נתנגע בשנת כ"ד למלכותו והוא מלך בין הכל נ"ב שנים, א"כ מלך מלכות מנוגעת כ"ח שנים, ויותם בנו שלא היה אלא בן כ"ה שנים כשמת אביו ע"כ הולידו אביו בימי חלוטו.
במאי קמיפלגי. האי קראי דייקי כמר וכמר, ומאי טעמיהו דפליגי אהדדי. למימרא דבכהן תלא רחמנא. בתמי', דאי בעי חזי ואי בעי לא חזי, מדקאמ' ר' יוסי במתניתין דאין רואין לא להקל ולא להחמיר, ואפי' לר' מאיר נמי מודה דאי ידע דלהחמיר הוא דלא חזי ליה. ונראה דהא דנקט כהן, לאו משום דלא יהא ישראל כשר לראות נגעים, אלא משום דטומאה וטהרה תלויה בפי כהן, והכי נמי דרשינן בת"כ [תזריע נגעים א' ט'], כיון דכתי' והובא אל הכהן וכו' לא יהא ישראל כשר לראות הנגעים, כשהוא אומר או אל אחד, הא למדת שאפי' ישראל כשר לראות הנגעים, אם כן מה ת"ל הכהן לימד שטומאה וטהרה תלויה בפי כהן, הא כיצד אם היה כהן שוטה מביא ישראל חכם ורואה עמו, וישראל אומ' לו אמור טמא והוא או' טמא אמור טהור והוא אומר טהור. השתא דדר' בת"כ או אל אחד לרבות שאפי' ישראל כשר לראות הנגעים, והא דדרשינן בפרק אחד דיני ממונות [ל"ד ע"ב] או אל אחד, מלמד שאפי' יחיד רואה את הנגעים, איכא למימר דתרתי ש"מ שאפי' ישראל יחיד רואה, וכ"ש כהן יחיד אם הוא חכם, וכי היכי דא' הכא דכהן דנקט לאו דוקא, הכי נמי צ"ל בפר"ק דשבועות [ו' ע"א] דתני גבי נגעים כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים, איכא למי' דהא דתנא כהן אורחא דמי' נקט וה"ה לישראל כדפרי'. אין. דבכהן תליא מילתא דזימנין דלא חזי. והתניא. בניחו'. יש יום שאתה רואה כו'. לקמ' מפר' מאי משמע. נותנין לו שבעת ימי המשתה. הם ז' ימי חופה שהחתן שמח ועושה משתאות עם שושביניו ואוהביו וכל אותן ז' ימים לא יהא כהן רואה את נגעו כיון שלא ראהו מקודם לכן, כדי שלא יערבב שמחתן, אלא יהא עומד בטהרתו, ולאיצטליתו. הם בגדיו (החמורים) [החמודים] חליפות שמלות [בראשית מ"ה] מתרגמינן איצטלוון דלבושין. ולכסותו. אף לשאר בגדיו. וכן ברגל. כלומר לכל אדם אין רואין נגעו בימי הרגל שלא לערבב שמחתו. ולכאורה משמע דתניא זו ואין צריך לומר זו, דהא ברגל דהוא מועד דרבים ליכא רבותא כמו בחתן דהוי מועד דיחיד, ומיהו איכא למי' דלא זו אף זו קתני, דמועד דחתן עדיף משום עשה דפריה ורביה, דאמ' נמי (בפ"ק) [בפ"ד] דמגלה [כ"ז ע"א] דלא שרי למכור ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ולא לדבר אחר ואפי' הוי צורך מצוה. והשתא ניחא הא דמייתי בריש כתובות [ד' ע"א] בסייעתא [לר' יוחנ]ן דאמ' אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג מההיא בריתא דקתני הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, דהכי מייתי, מדחזינן חתן דמועד דיליה חמי' אסור בתשמיש המטה ונוהג דברים שבצנעה (ב"ש) [כ"ש] דכל אבל במועד נוהג דברים שבצנעה. אינו צריך. האי קרא למי' דיכול כהן להמתין לראות הנגעים במועד ובחתן דהוו דברים של מצוה. הרי הוא אומ'. בנגעי בתים. אם ממתין לדבר הרשות. כדאמ' [נגעים פי"ב מ"ה] התורה חסה על ממונם של ישראל שאמרה להמתין שלא יבא הכהן לראות נגע הבית עד שיפנה כלי ביתו ולא יטמא כלי חרס שאין להם טהרה במקוה. א"כ ק"ו לדבר מצוה דממתינין, ור' לא מייתי האי קרא, קרא נמי נקט למדרש, וסבר מלת' דאת' בק"ו טרח וכתב לה קרא. משמעות דורשין איכא ביניהו. מר דריש האי קרא ומר דריש האי קרא, ומיהו בין למר ובין למר ממתינין בין לדבר הרשות בין לדבר מצוה, דגמרי' דבר הרשות מנגעי בתים, ודבר מצוה, לר' גמרי' מדכתי' וביום, ולר' יוסי בר' יהודה גמרי' לה מק"ו מדבר הרשות. דבר הרשות איכא ביניהו. אם ממתינין לאדם שיש לו להתעסק בדבר הרשות, לר' יוסי בר' יהודה ממתינין לו, דגמרי' לה מנגעי בתים, ולר' אין ממתינין לו אלא לדבר מצוה. והיינו דקא יהיב תלמוד' טעמ' למילתיה ומהדר, ור' (מאיר) [מאי] טעמ' לא גמר מנגעי בתים, קסבר מהתם לא גמרי' קולא בנגעי אדם ובגדים, דבנגעי בתים לאו היינו ריבותא אם ממתינין להם אף לדבר הרשות, דאדרבה חדוש הוא הא דמטמינן להו כלל משום נגע.
<h2>דף ח.</h2>
דהא עצים ואבנים לא מטמאי. בעלמ' (בשוה) [בשום] טומאה אחרת. לא במת ולא בשרץ ונב[ילה] והכא מטמאי, הלכך לאו רבותא הוא אם ממתינין להם בקל, אבל בנגעי אדם ובגדים, שהם דברים המטמאין בכל טמאות אין ממתינין להם אלא לדבר מצוה. ור' יוסי בר' יהודה. כיון דגמר אפי' דבר הרשות בנגעי אדם ובגדים מנגעי בתים, למה לי דכת' רחמנא וביום, הא אתיא שפיר דבר מצוה בק"ו מדברי הרשות. הני מילי טומאה דלאו דגופיה. אם היינו צריכין ללמוד כולה מילתא מנגעי בתים, הייתי אומ' דממתינין בין ל[דבר מצוה] בין לדבר הרשות במקום שאין הטומאה יוצאה מגופו דומיא דנגעי בתים דלא חמירא כולי האי, וגמרי' שפיר מהתם דממתי' לאיצטליתו ולכסותו שאין הטומאה יוצאה מגופו, אבל היכא דחמירא טומאה שיוצאה מגופו, כגון בנגעי אדם, אימא דאין ממתינין כלל לא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה, קמ"ל וביום, לומר דאף בנגעי אדם ממתינין בין לדבר הרשות בין לדבר מצוה דבא זה ולימד על זה, ולא אמרי' נגעי בתים חדוש, דהא בנגעי בגדים נמי איכא חידוש כגון שתי וערב דמטמו משום נגע ולא מטמו בשאר טמאות דעלמא, הלכך אמרי' כלהו נגעים חדא נינהו וגמרינן להו מהדדי. מאי משמע. כלומ' היכי דריש מהאי דיש יום שאין אתה רואה, דהא האי קרא לגופיה איצט' למימ' בזמן שיראה בו הכהן בשר חי יטמאנו. כולי קרא. כל תיבת וביום יתירא הוא. דאם כן. דאיצטריך לגופיה כדקאמר'. נכתוב קרא ובהראות. והוה משמ' שפיר ובזמן הראות. מב' ליה ביום ולא בלילה. וכיון דגלי קרא אף בנגעי אדם דטומאה יוצאה דאין רואין בלילה, כ"ש בנגעי בגדים ובתים. נפקא ליה מלכל מראה עיני הכהן. ולילה לאו כל מראה עיני הכהן הוא. ההוא מיבעי ליה למעוטי סומא באחת מעיניו. דהכי דרשינן בת"כ [תזריע נגעים ד' ד'] לכל מראה עיני הכהן פרט לכהן שחשך מאור עיניו. כנגע נראה לי בבית. לי קרא יתירא הוא למידרש ולא לאורי, והיינו למעוטי לילה. והקשה הר"ר יוסף תינח בנגעי בתים ממעטי' שפיר לילה מכנגע נראה לי, (אלו) [אבל] בנגעי אדם ובגדים דמטמו בכל טמאות, אימ' דאצטרי' וביום למעוטי לילה, ואומ' מורי הר"ר יחיאל ז"ל דכיון דמהכא ילפי' למעוטי לילה בבתים, מהשתא [דרשינן] קרא גם בנגעי אדם מדכת' ביה לכל מראה עיני הכהן, כדאית' בת"כ [שם פרשתא ב' פרק ב' ה"ב] לכל מראה עיני הכהן מה כהן לכל מראה עיני כהן ולא למקצת מראה כהן פרט לשחשך מאור עיניו, אף יום לכל מראה היום ולא למקצת מראה היום פרט לשחשך מראה היום, מכאן אמ' אין רואין נגעים לא שחרית ולא צהרים ולא בין [הערבים] ולא ביום המעונן, וכ"ש דממעטינן לילה, וכי הדר ליה רבא ואמר אין הכי נמי, הכי פירוש' אין הכי נמי דעקר קר' אצטריכא למעוטי סומא, ולא מימעיט לילה מיניה דההיא דרש' דת"כ אינה עקר דרש', אלא סמוכה אמסקנא דהכא דממעטינן לילה וסומא, ומהשתא נמעט נמי חשך מקצת מאור היום כי היכי דממעטינן חשך מקצת מאור עיני כהן. אבל טומאה דבגופיה. דחמירא אימא לא נטרינן להו עד צפרא ונטמאנו אף בלילה לאור הנר. והקשה מורי הר"ר יחיאל ז"ל דהא רבא הוא דאית ליה הך סברא לעיל, וא"כ מהיכא תיתי ליה למעוטי לילה בטומאת גופו, ונראה לו דכיון דגלי קרא לעיל דלא מחלקינן בין טומאה דמגופו לטומאה דלאו מגופו, מהשתא אין לחלק ביניהן כלל.
מתני', ועוד אמ' ר' מאיר כו'. משום דא"ר מאיר חדא קולא בחול המועד, דאמ' לעיל רואין את הנגעים להקל, וקאמ' נמי קולא אחריתי קתני ועוד, ואע"ג דאפסקוה רבנן, כיון דבמילתיה אפסקוה לא חשיבא הפסקה, כדמסיק תלמו' בפרק עושין פסין [כ"ג ע"א]. מלקט אדם עצמות אביו ואמו. כך היה דרכן שהיו קוברין מתיהן משפחות, ולפעמים שלא היו יכולין להוליך המת עם קברי אבותיו, או מחמת חירום ותגר שהיה בדרך, או שמא שהיה רחוק משם יותר מדאי, או שמא לא היו לו קרובים שם שיטרחו להוליכו, והיו קוברים אותו במקום עראי, עד שיתעכל הבשר, ואחר כך היו מלקטין העצמות ומוליכין אותן לקברן בקברי אבותיו, והכי נמי [איתא] בירוש' דמכילתא [פ"א ה"ה] בראשונה היו קוברין אותו במהמורות נתאכל הבשר היו (ל) מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונים, אותו היום היה מתאבל למחר היה שמח, לומ' שנינוחו אבותיו מן הדין, מהמורות, הם (חמ) חפורות קרקע, כמו יפילם במהמורות בל יקומו [תהלים ק"מ], וקאמ' ר' מאיר דמותר ללוקטן במועד. מפני ששמחה הוא לו. בגמ' מפרש מאי הוי ליה שמחה. ר' יוסי אומ' אבל הוא לו. כי בראותו עצמות אבותיו נזכר על מיתתן ונאנח ומצטער, הלכך א[סור לו] ללוקטן שלא יערב שמחת הרגל. ולא יעורר על מתו. יעורר ניציאייר בלע"ז. קודם לרגל שלשים יום. כן היה דרכם כי אחר ז' או אחר ל' שעברו אחר קבורת המת היו מתאספים כל קרובי המת ואוהביו ובאים על קברו ואו' שם קינות ומספדים ודרשות לכבודו, ועדין עושין כן בכמה מקומו[ת] וקורין לה השכבה, ומוציאין על זה האבלים יציאות רבות, וקאמ' הכא דאסור לעשות כן ל' יום קודם הרגל, והכי פי' דמתני', לא יעורר על מתו שמת זמן מרובה קודם הרגל, לא יעורר עליו לספדו קודם הרגל ל' יום, ובגמ' מפר' טעמ', ואמאי קבעו זמן של שלשים יום, ואי' דמפ' למתני' לא יעורר על מתו ולא יספדנו דתרי מילי נינהו, והק"א לא יעורר על מתו שמת לו זמן מרובה קודם לרגל לא יעורר עליו לקבץ אוהביו על קברו ל' יום קודם הרגל, וכן אם מת לו [עכשיו] קו' שיקברוהו, ולא נהי' דגרסי' בהדיא בירו' [שם] עלה דמתני' הדה דתימר בישן אבל בחדש מותר אי זהו חדש תוך שלשים יום ישן לאחר שלשים יום.
גמרא, ורמינהי. אדר' מאיר מהדר לאקשויי, דקס"ד דהא דאמ' ר' מאיר מפני ששמחה הוא לו, דקאי אליקוט עצמות דהוי ליה שמחה בכל זמן שילקטם ומשום (היה) הכי שרי ללוקטם במועד ולהכי פריך ליה מיהא דתניא. המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל כל היום. דרבנן גזור עליה דין אבל (א) כל אותו היום משום כבוד אביו ואמו ולא דין אנינות, ומילי טובא איכא בין אבלות לאנינות כדאיתנהו בריש פירקי' מי שמתו [ברכות י"ז ע"ב] ולקמן (מפר') [בפר'] ואלו מגלחין [כ"ג ע"ב]. ולערב אין מתאבל. מיום ראשון של לקיטה ואילך לא גזרו עליו לא אבלות ולא אנינות, ומפר' רב חסדא דאפלו היו העצמות צרורים אצלו בסדינן ורואה אותם תדיר, אפלו הכי אין מתאבל אלא יום ראשון של לקיטה בלבד, ובדבר זה יש חלוק בין לקיטת עצמות לאדם שמתו מוטל לפניו, דאלו אדם שמתו מוטל לפניו הוא אונן כל זמן שלא נקבר ולא פירש ממנו אם לא נתיאשו מלקברו, אבל אם נתיאשו מלקברו, כל זמן שלא [חסר בכ"י].
<h2>דף ח:</h2>
[חסר בכ"י] ומקשינן על פי' זה מהא דאמ' בפ"ק דביצה [ו' ע"א] מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל. ועוד אמרי' התם י"ט שני לגבי מת (בחול) [כחול] שויוהו רבנן אפי' למיגז ליה גלימ' ואפי' למיגז ליה אסא, (וב"ש) [וכ"ש] בחול המועד דשרי. ויש מתרצי' דלא שרינן התם בי"ט שני אלא טלטול בעלמא ושאר דברים שאינם מלאכה גמורה כגון לכבסו ולגזוז שערו, והא דקאמ' למיגז ליה אסא לאו מלאכה הויא דאף לחי נמי שרי, כדא' בפר' המביא כדי יין [ביצה ל"ג ע"ב] כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אלוותא, ולמיגז ליה גלימא נמי לא שרינן תפירה גמורה אלא ע"י הדיוט או אומן מכלב, אבל חפירת קבר לא שרי אלא על ידי גוים, וה"ה בחול המועד. ולא נהי' דמדקאמ' התם י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, משמע דחול גמור הוי לעסוק בצרכו לכל מלאכה, ועוד קשיא הא דקאמ' דתפירה לא שריא אלא על ידי שנוי, דאי בלא שנוי אסירא, היכן מצינו דלישתרי מלאכה גמורה בי"ט על ידי שינוי, ועוד קשיא הא דאמרינן דחפירת קבר לא שריא אלא על ידי גוים. דהא מסקי' לקמ' בפ' מי שהפך [י"ב ע"א] כללו של דבר כל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה, והאי כללא הוא בכל דבר שהוא אסור משום מלאכה בחול המועד, ועוד קשיא מה שפי' דחפירת קברות אסי' בחול המועד, דהא האידנא הוא מנהג פשוט בכל ישראל לחפור קברים במועד ולקבור מתים בהדיא על ידי ישראל בלא שום שנוי.
לכך פי' רבינו אלחנן שלא אסר תנא הכא אלא בחופר כוכין וקברות לצורך החיים ולקבור בהם בני המשפחה כשימותו לסוף שנה או שנתים, שכן היה דרכם להכין המערה והכוכין להרבה מתים כאחד שימצאו מזומן כשימותו, וכן מוכח' שמעת' בפר' המוכר פירות [ק' ע"ב], וכן פר"ח, וכן משמ' מתוך לשו' רב אלפס שכתב, אין חופרין כוכין וקברות במועד להקבר בהן אחר המועד, (לשון), אבל ודאי לחפור לצורך המת שלפנינו ודאי שרי, ולא דמי להא דאסר הכא לעשות ארון אלא אם כן שהמת עמו בחצר, והכא לא חיישי' אם אין המת אצל מקום חפירת הקבר, לא דמי, דהתם איכא למיתלי במילתא אחריתי ומאן דחזי מלאכת הארון ותקון הנסרים סבר מלאכה אחרת הוא אי לא דהוי המת אצלו, אבל חפירת קבר בבית הקברות כ"ע ידיע דצורך קבר הוא ולא אתי למיתלי במילתא אחריתי, זו היא שטת הגאונים כלם שהסכימו לדעת זו (לפש) לפר' משנ' דאין חופרין כוכין כו' להקבר בהן אחר המועד ולצורך החיים של עכשיו כשימותו, אך רבי' אברהם בר' דוד הקשה על שטה זו ולפני' נכתוב קשיתו ופי' בע"ה, אכן בתחלה נפרש כל השטה לפי' הגאונים עד סופה. אבל מחנכין את הכוכין. בגמ' מפ' מאי מחנכין. ועושין נברכת במועד. בגמ' מפ' מאי נברכת. וארון עם המת בחצר. כלומ' מותר לעשות ארון דוקא בחצר שהמת שרוי בתוכו, שהכל יודעים שצורך מת הוא, ואע"ג דמת אפשר לקוברו בלא ארון מיהו כיון דמוכחא מילתא דצורך מת הוא שרי, אבל בחצר אחרת שאין המת מוכיח אסור, שלא יאמרו לצורך מלאכה אחרת עבד לה, וא"ת כיון דאסרת לה בחצר אחרת גזרה משום הרואין היכי שרית לה בחצר עם המת, והאמ' רב [שבת ס"ד ע"א] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, וי"ל דהכא נמי לא מתסר בחצר אחרת או בשוק אלא משום דהרואה אינו יודע איזו מלאכה הוא עושה, ואלו היו יודעין שצורך מת הוא הוה שרי אפי' בשוק, דהכי נמי אמרי' בירו' [ה"ו] הדה דתימר במת שאינו מפורסם אבל במת המפורסם עושין לו ארון אפי' בפרהסיא, והכי נמי משמע בק' דביצה [ט' ע"א] דכל דבר שהרואה לא יטעה לתלות בדבר איסור מותר, דקאמ' סולם של שובך מותר לטלטלה ולא אתי למי' להטיח גגו הוא צריך מפני ששובכו מוכיח עליו, ומיהו התם נמי משמ' דמילתיה דרב אתיא כתנאי, וכן בפ' במה אשה יוצאה [שם]. ר' יהודה אוסר אלא אם כן יש עמו נסרים. אארון לחוד פליג ר' יהודה ולא שרי לעשות ארון אלא מנסרים המנוסרין מערב י"ט כדמפ' בגמ'. גמרא, כוכין בחפירה. חפורה היו עושין מצד המערה תחת הקרקע כדמשמ' בפר' המוכר פירות [ק' ע"ב], ושם היו טומנין הארון שלא היה [נראה ממנו]... בתוך המערה, אלא או ראשו או רגליו. וקברות בבנין. שהיו בונין קבר על הקרקע באבנים חצובות ויקרות במדת גזית שבו וסדין אותן בסיד להיות שם קבר עולם כמו שעושין אומות העולם להבדיל לקברי המלכים והשרים. שאם היה ארוך מקצרו. אע"ג דאיכא טירחא קצת, מיהו לאו טירחא יתירא הוא. במתניתא תנא אף מרחיב בו ומאריך בו. ואע"ג דאיכא טירחא טפי להרחיבו ולהאריכו, יותר מלקצרו, ולא פלי' הא מתני' על רב יהודה אלא לאוסופי אתיא. וכתב מורי הר' יחיאל ז"ל ולא ידענא היכא קאי אף דברייתא, ונראה לי דאף אינו מלשון הבריתא אלא תלמו' קא' לי[ה] לאוסופי עלה דמתניתי' דלא שריא אלא לחנוכי ופי' רב יהודה דלשון חנוך הוא לקצר, וקאמ' תלמו' דבמתני' שריא אף טפי ממתניתי', דמתני' לא שריא אלא מחנכין ובריית' שרי' אף להרחיב ולהאריך, וברי' לא קיימ' לפרושי לישנ' דמחנכין דמתני' אלא לאוסופי שריות' אתיא, תדע, דאי ברייתא לפרושי מתני' הוה אתיא ושריא אף להרחיב ולהאריך, היכי הוה פליג רב יהודה דלא שרי אלא לקצרו, ובקצת ספרים ראיתי דגר' במתני' תנא מרחיב בו ומאריך בו, ולא גרסי' אף, וכן עיקר. אמר רב יהודה בקיע. ה"ג בערוך, ומייתי לה בערך בקע, ופי' שם דהיינו נברכת הכובסין דפ' לא יחפור [י"ז ע"א], והיא חפירה שחופרין בקרקע וממשיכין לתוכה מים על ידי חריץ או צנור או על ידי מלוי בכתף ושורין שם בגדים לכבסן, וא"ת מה ענין להביא נברכת של כובסין לגבי מתני' דהכא, וי"ל דאגב שהיא בחפירה ויש מהן בבניין מייתי לה הכא, אבל קשיא היכי שרי למעבד נברכת הכובסין במועד מאי שנא מעוגיאו' לגפנים ואמה בתחלה דאסרנא לעיל ברי' פרקי' [ב' ע"א]. וליכא למי' משום דהויא צורך המועד דהא שרי לכבס בה במועד לכל הני דשרינן להו לקמ' (מפ') [בפ'] בתר' [י"ג ע"ב] דתני' ואלו מכבסין במועד, לית' דאטו משום הני (ש) דלא שכיחי לישתרי למטרח כולי האי ולקבוע מקום כבוסו, לכך נראה לפרש דנברכת היא גומא שממשיכין בה מים חמין לרחוץ כלי תשמישי המת, ומפ' רב יהודה שהוא בקיע, חריץ ארוך וקצר. ופריך והתניא הנברכת והבקיע. אלמא תרי מילי נינהו. גיהא ובר גיהא. שני חריצין עושין זה אצל זה אחד גדול ואחד קטן, ובקטן מכבסין תכריכי המת ושאר כלי תשמישו ומן הגדול לוקחין מים צלולין תדיר לכבס הסדינין והכלים שנתעסקו בו ולרחוץ ידי המתעסקין במת, והשתא ניחא דתני ליה תנא גבי כוכין וקברות, כי גם הוא חפירת קרקע וצורך המת.
אבל קשיא היכי שרינן למעבד גיהא ובר גיהא שהיא מלאכת קרקע של קבע לצורך המת הואיל ויכולין להחם לו מים בכלים וליכא טירחא כולי האי, ועוד הקשה הר' אברהם בר דוד היכי מוקמי' מתני' דאין חופרין כוכין וקברות בחופר לצורך החיים כשימותו ולקבור בהם אחר הרגל, א"כ למה התירו לחנכן במועד לקצרו ולהאריכו ולהרחיבו, כיון דלא הוי לצורך המועד, ולא הויא מלאכה של דבר האבד.
לכך פי' רבי' אברהם בר' דוד דמתני' מיירי בחופר כוכין וקברות לצורך המתים שכבר מתו במועד, ואפי' הכי אסרי' להו לבנותן כי שניהם בנין קבע הם של אבנים וסיד כל סביבות הארון ולפי מדתו שהיו בונין לו כפי כבודו קבר עולם, וכיון דאפשר להו בנברכת עד אחר המועד אמאי לישתרי למטרח כולי האי, ונברכת הוא הבקיע והוא חריץ עמוק בקרקע כ[פ]י מדת המת בלא בנין אבנים סביב כותלי החפירה כמו שאנו עושין עכשו, ובלש' ירוש' [ה"ה] קרי להו מהמורות כדפרי' לעיל, ולא היו קוברין המתים שם לקבע עולם אלא לפי שעה עד שיתעכל הבשר, אבל מחנכין הכוכין והקברות העשוין מקודם הרגל, כדמפ' רב יהוד' שאם היה ארוך מקצרו, ובמתני' שרי אף להאריכו מעט או להרחיבו דליכא בהא טירחא כולי האי כיון שהוא כבר בנוי ועומד. מאי נברכת בקיע קבר בלא בנין כדפרי', ופריך והתניא גבי נברכת הכובסין בפ' לא יחפור [תוספתא ב"ב פ"א ה"א] הנברכת והבקיע אלמא תרי מילי נינהו, ומשני גיהא ובר גיהא, דודאי גבי כובסין תרי מילי נינהו מפני שהם צרי' לשני חריצין כדפרי' ליקח מים צלולין תדיר, מיהו תרויהו ענין אחד הם, כי כל שהוא חפירת קרקע בלא בנין אבנים נקרא נברכת או בקיע, שאינו עושה בנין אלא מבקע הקרקע, ולפי זה ניח' (לפי) המנהג הפשוט בכל ישראל כי חפירת קבר בלא בנין אבנים כעין שלנו מותרת לעשות במועד לצורך המתים שמתו, אבל לעשות לו בתחלה בנין עולם באבנים עם סיד (אבנים) אסור, ואם היה עשוי כבר מקודם הרגל (ואתו) ואינו לפי מדת המת מותר לקצרו או להאריכו או להרחיבו, וכן עיקר.
תנינא. במתניתי' להא דתנו רבנן בבריתא, ואשמעי' תלמודא דברית' היא עקרית כמו מתני'. ועושין לו ארון מנסרין המנוסרים מערב י"ט. והיינו כר' יהודה דמתני'. רשב"ג אומ' אף מביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו. והיינו ת"ק דמתני' דשרי לעשות ארון עם המת בחצר, והא אתא תנא דבריתא לאשמועי' דתנא קמא דמתני' היינו רשב"ג, וכיון דסתם לן במתני' כרשב"ג, אלמא הלכתא כותיה דמביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו ועושה מהן הארון. ירוש' [ה"ו]. וארון עם המת בחצר הדה דתימר במת שאינו מפורסם אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארונו אפי' בפרהסיא, ר' חנינא חברין דרבנן דמך בחולא דמועדא עבדון ליה ארונא בשוקא, ועכשו בזמן הזה שאנו שרויין בגלות ואין לנו קהלות גדולות כל כך וכל המתים שבינינו מפורסמין הן ולא שייך למיסר משום הרואין מותר לנו לעשות הארון אפי' בחצר אחרת או בפרהסיא, ולכך נהגו בהרבה מקומות לעשות הארון בחצר בית הכנסת או בבית הקברות. ירוש' [שם], הכל מודים שלא יקוץ ארזים מן היער ולא יחצוב אבנים מן ההר, היו לו ארזים קצוצים או אבנים חצובות פלוגת' דר' יהודה ורשב"ג, אם מותר לנסרן או לסתתן, וא"ת מה צורך יש באותן אבנים, הא אין עושין כוכין וקברות בנין אבנים, וי"ל דלצורך ציון הקבר או לצורך גולל ודופק מיירי, והא דקא' בירושל' שלא יקוץ ארזים קשיא הא דאמ' לקמ' בפר' מי שהפך [י"ב ע"ב] קוצצין עצים במועד לצורך המועד, וי"ל דהני מילי לצורך החיים כגון לאפות ולבשל או לעשות מדורה ולהחם כנגדה, אבל לכבוד המת לא מקרי צורך המועד להכי לא שרינן טרחא כולי האי.
מתני', לא בתולות ולא אלמנות. לא זו אף זו קתני, דבבתולות איכא טירחא יתירא, וחביבה עליו וס"ד למיסר טפי מאלמנות, וכן ייבום כיון דאגידא ביה במקצת, שזקוקה לו מחמת (נשאוי) [נשואי] אחיו המת, הוה ס"ד ככנוסה ולישתרי. אבל מחזיר הוא את גרושתו. דכיון דאינה חדשה לו ליכא שמחה יתירא ולא שייכי בה הני טעמי דגמרא. ירוש' [ה"ז]. הדה דתי' בגרושה מן הנשואין אבל בגרושה מן האירוסין אסור, כיון שלא כנסה עדיין ולא עשה ממנה שמחת נשואין, שייכי בה כל הני טעמי דגמ'. תכשיטיה. דבר שמטפלת בו, ששמחת י"ט הוא [שעל] ידי כן היא חביבה על בעלה ואיכא פריה ורביה ושמחת עונה. לא תסוד. טופלת סיד על פניה כדי שתראה אדומה לאחר שנקלף. מפני שנוול הוא לה. כי כן הוא דרך כשנותנת סיד על פניה אינה קופלתו מיום או יומים, וא"כ לא יהיה לה השמחה של טפול זה במועד כי [אם] אחר המועד וכל ימי הרגל הוא גנאי וצער.
מתני', ההדיוט תופר כדרכו. בגמ' מפ' למאן קרי הדיוט. תופר כדרכו. שאינו צריך שנוי. וא"ת היכי שרינן להדיוט לעשות מלאכה בלא שנוי, כיון שהוא אסור לאומן, הא אמ' בפ"ק דשבת [י"ד ע"ב] הדיוט שחקק קב בבקעת חייב חטאת, אלמא לא שנא אומן ולא שנא הדיוט כיון דמלאכה היא אסורה, וי"ל דשאני גבי שבת דאיסור מלאכה בדידיה דאוריתא ולא תלה הכת' באיסור באומנות האומן אלא במחשבת העושה דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בחול המועד לא אסי' מלאכה בדידיה אלא דרבנן כדפרישית בריש פרקין ואיכא מילי טובא דלא גזרו בהו רבנן כגון במקום פסידא או הכא משום כבוד המועד, דהא לצורך המועד מיירי, דצריך הוא ללבוש אותן בגדים וגנאי גדול הוא לצאת בבגד קרוע לשוק ולכך התירו (לאומן) [להדיוט] לתפור כדרכו. והאומן מכלב. היא תפירה על ידי שנוי כדמ' בגמ', משום כבוד המועד התירו לעשותה כדפרי'. ויש מפ' דלכך התירו תפירה על ידי שנוי משום דהוי דבר האבד דאי שבק ליה מיקרע טפי ומפסיד כוליה בגד. ולא נהי' דאי דבר האבד חשבינן ליה והוה ליה לר' יוסי לאיפלוגי ברישא כי היכי דפליג בסיפא גבי סירוג המטות, והוה ליה למי' דלא תיבעי שנוי בדבר האבד, דאמ' ר' יצחק בר אבא [להלן י"ב ע"ב] מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד (ולא) [דלא] כר' יוסי, אלא מדפליג ר' יוסי בסופא ולא פליג ברישא אלמ' רישא כותיה אתיא אלמא לאו בדבר [האבד] איירינן. לכך נר' כפי' קמ' דלהכי שרי על ידי שנוי משום כבוד המועד, ומיהו שנוי מיהא בעי דלא חשב' ליה דבר האבד, דהפסד מועט הוא אי נטר ליה עד אחר הרגל, ועוד שהוא יכול לקנות אחרים, וכי קרינן דבר האבד היינו בהפסד מרובה כגון קצירה ובצירה ודומיהן מילי דליכא בהו ת(נ)קנתא אחריתי אם לא שיעשה מלאכה, ואי לא עביד לה איכא (הפקר) [הפסד] מרובה, ואין ללמוד דבר מדבר בהלכות המועד כדאמ' לקמ' בפ"ב [י"ב ע"א] הלכות מועד עקרות הן לומ' שאין למדות זו מזו. ומסרגין את המטות. בגמ' מפ' מאי מסרגין ומאי ממתחין.
גמרא, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. כדנפק' לן לקמ' מקראי, אלא צריך ליתן זמן לכל שמחה ושמחה. שמניח שמחת הרגל. מתוך שהוא [עוסק בשמחת] (ב)אשתו הוא שמח בנשואין ולא מחמת הרגל. בחגך. ולא באשתך. וזה שמח באשתו ולא בחגו. ואע"ג דבפ"ק דחגיגה [ח' ע"א] איכא תנא דדריש מהאי קרא שאין הכהנים יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה ברגל בעופות ומנחות, דדריש ושמחת בחגך במי שהחגיגה באה ממנו יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהם, איכא למימר דהכא דרוש מייתור' דכ"ף, דאי דרשא דהתם ליכתוב קרא ושמחת בחג, מאי בחגך, למדרש ולא באשתך. מפני הטורח. שיטרח יותר מדאי לכבוד האורחין [הבאים לנשו]איו וטירחא יתירא אסירא במועד, והיינו דקא' במתניתין מפני ששמחה הוא לו מאשתו ואתי למטרח טירחא יתירא. משום ביטול פריה ורביה. דאי הוה שרי לישא נשים במועד, כי נמי הוא מזומן לו לעשות נשואיו שני חדשים או שלש' מקודם המועד ימתין מלישאנה עד המועד שיהא פנוי ממלאכתו ומעסקיו, ואתי למיבטל מפריה ורביה. ומפ' למתני' הכי, מפני ששמחה הוא לו נשואי אשתו וחביב לו להמתין עד הרגל כי היכי דהוי ליה רוחא טפי להרבות שמחות ויעלו לו הימים להיותן לו שמחה לכאן ולכאן. ואפי' אם יש לו בנים הרבה שכבר קיים פריה ורביה, מתסר לישא אשה במועד, דלא פלוג רבנן שלא תחלוק בנשואין, ועוד דעדין הוא מצווה מפריה ורביה מדר' יהושע דדריש בפ' הבא על יבמתו [ס"ב ע"ב] (ל) הוליד בנים בילדותו יוליד בנים בזקנותו, שנ' [קהלת י"א] בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך. כל אלו שאמרו. אותן ששנינו במשנתינו כגון נושאי בתולות או אלמנות או יבמתו.
<h2>דף ט.</h2>
וקשיא לכולהו. דאי הוה טעמ' משום טורח או משום פריה ורביה או משום שמחה, בערב הרגל נמי ליתסר דהא הוו שתא יומי דנשואין דיליה ברגל ואכתי איכא למיחש לכל הני טעמי דלעיל. למאן דא' משום שמחה. דהיינו רב יהוד' ורב הונא. עיקר שמחה חד יומא. עיקר טירחא חד יומא. ירוש' [ה"ז], א"ר אבא עלת כלתא נפק טרחותא, כיון שבאת הכלה לבית חמיה אזדא לה עקר הטורח והשמחה, והיינו אחר יום ראשון. לחד יומא לא משהי נפשיה. דשמא יארע לו אונס אותו היום ולא יוכל לישאנה עד אחר הרגל ונמצא שהמתין בחנם, אבל אי שרי לישא במועד הוה משהי נפשיה, דסבר אי אפשר בכל הני שלא יהא לו פנאי באחד מהם לעשות נשואין.
ואין מערבין שמחה בשמחה. מנלן. להני קמאי דמפרשי טעמ' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, קבעי, בירוש' [שם] מפיק ליה ר' יעקב בר אחא מדכת' [בראשית כ"ט] מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת ולא היה רוצה ליתן לו שתיהן בשבוע אחד שלא רצה לערב שמחה בשמחה. ולפי זה יש להזהר שלא לעשות שני נשואי חופה יחד כיון דגבי [נשואין נמי] שייך עירוב שמחה בשמחה, ועוד אף לפי תלמודא דילן שייך לאסור משום טעמ' דבטול פריה ורביה. דכת' ויעש שלמה בעת וכו'. האי קרא כתי' בספר מלכים [א' ח'] גבי חנוכת הבית שעשו בחדש השביעי ז' ימי החנוך וז' ימי חג הסכות תכופין. איבעי ליה למינטר עד החג. כדי להרבות יותר בשמחה מפני ב' שמחות, ועוד שלא לעכב ישראל חוץ לבתיהם זמן מרובה. וליעבד שבעה להכא ולהכא גרס'. ודילמא מינטר לא נטרינן. כיון דהבנין שלם ונגמר ומחייבי בחנוך לא נטרינן שלא יהא המזבח בטל כיון שראוי להקריב עליו, דאדרבה זריזים מקדימין למצות. והיכא דאיתרמי. כלומ' ואלו מתרמי בצמצום סיום הבית והבנין ערב (ברגל) [הרגל]. הוה עבדינן ומערבינן שמחה בשמחה. איבעי להו לשיורי בבנין הבית פורתא. עד ערב הרגל, ואז יסיימוהו דהשתא ליכא משום מזבח בטל כיון שלא נגמר הבנין. דילמ' שיורי בבנין הבית לא משיירינן. דגנאי הדבר אם היו מתבטלים במלאכתו באמצע בנינו. איבעי להו לשיורי אמה כלי עורב. שהיה גג ההיכל מחופה בטבלאות של אבר שהיו רחבות אמה על אמה, ובכל אחת היה נעוץ שפוד של ברזל ארוך אמה אחת וזקוף למעלה וחדוד בראשו למנוע העורבים שלא ינוחו על הגג ויטנפוהו. כלי. לשון מונע, כמו לא (תכלה) [תכלא] רחמיך ממני [תהלים מ'], ואם היו משיירין אמה אחת לא היה נכר ונראה ולא הוה בזיא דמילתא. צורך בנין הוא. ולא היה להם להתעצל בבניינו. ואע"ג דבמקדש ראשון קיימינן ושם לא היה צורך בכלי עורב משום שכינה, מ"מ לא רצו למעט בבנין, וגם לא היו סומכין על הנס. אלא מדמייתר קרא. הוא דנפקא לן דאין מערבין.
לא עשו ישראל יום הכפורים. שאכלו ושתו כלם בשמחת חנוכת הבית, ויום הכפורים, שלישי לחנוך היה. שמא נתחייבו. שעברו איסור כרת, דכת' [ויקרא כ"ג] כי כל הנפש אשר לא תעונה, בעצם היום הזה ונכרתה וגו'. מאי דרוש. מעיקרא כשהתירו לאכול. שאין קדושתו קדושת עולם. שלא נהגה קדושתו אלא אותן ארבעים שנה שהיו במדבר, ואחר כך הותרו הבמות, דתניא [זבחים קי"ג ע"ב] משכן שילה נב וגבעון יש אחריהן התר במות, אבל מקדש לא היה אחריו התר במות, כדתנן בשלהי פ"ק דמגלה [י' ע"א], ירושלם אין אחריה היתר במות, והיינו דקאמ' בסמוך מקדש דקדושתו קדושת עולם במקומו שלא זזה הקדושה משם כדי לילך במקום אחר, ואין לומר קדושת עולם ממש, שהיו יודעים שהיה עתיד ליחרב. וקרבן יחיד. שהקריבו הנשיאים כל איש יומו, אבל במקדש קרבן צבור היה, כדכת' [מ"א ח'] וכל ישראל עמו הביאו לחנוכת המזבח. ושבת דאיסור סקילה. דחה. ועל פי הדבר היה, כדכת' [במדבר ז'] נשיא אחד ליום, וי"ב נשיאים רצופי' אי איפשר בלא יום שבת בינתים, ולקמי בעי מנלן די"ב ימי הנשיאים רצופין היו, אבל במקדש, יום הכפורים ואינו אלא איסור כרת בידי שמים. לא כל שכן. שיש לדחותו מפני חנוכת המקדש. וא"ת אמאי לא פרכינן כדפריך תלמודא לעיל ברי' פרקי' [ד' ע"א], אתיא ג"ש ועקרא לה לקרא, הכא נמי ליפרוך ליתי(ה) ק"ו ועקר לקרא, דכת' כי כל הנפש אשר לא תעונה, וי"ל דהתם ודאי שייך למיפרך דבעי' למיעקר קרא לגמרי שלא יתקיים לעולם, אבל הכא קל וחומ' לא מעקר ליה לקרא לעולם דפשיטא להו דבכל השנים הבאים שיהו אסורין באכילה ושתיה ביום הכפורים ובההוא יום הכפורים לחוד הוא דהוו דרשי דשרי למיכל. אלא אמאי דואגין היו. (ציון) [כיון] דאיכא ק"ו, דהא קיימא לן אדם דן ק"ו מעצמו. התם צורך גבוה. שלא היו שם רק עולות שכולן כליל. הכא צורך הדיוט. שאכלו ושתו ביום הכפורים. וא"ת התם נמי היו שלמים הנאכלין להדיוט, כדכת' [שם] ולזבח השלמים בקר שנים וגו', והם בשלו הבשר, או צלו ביום השבת, ותי' רבי' יב"ם דכיון דשלמים נאכלין לב' ימים ולילה אחד איפשר כי אותן שקרבו בערב שבת בשלו בשרן או צלו בו ביום ונאכלו ביום השבת, אבל אותן שקרבו בשבת נזרק דמן ונקטר חלבן בו ביום ונעשה בהן כל צורך גבוה ובשרן לא נאכלה עד אחר השבת. וכי תימא הכי נמי מיעבד נעבדו. חנוך המזבח שיק[ריבו את] קרבנותיהן ביום הכפורים. ומיכל לא ניכלו ולא נשתו בו ביום. אין שמחה בלא אכילה ושתיה. ופי' רבי' יב"ם וכיון דאיכא שלמים בחנוכת הבית, שמחה כתי' בהו, כדכת' בפרק כי תבא [דברים כ"ז] גבי אבנים גדולות (שהקדימו) [שהקימו] בעבר הירדן, וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני וגו', ומורי הר"ר יחיאל פי' דבהדיא כת' שמחה בחנוך הבית בפר' ראה [שם י"ב] כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ודרשי' בפ"ק דמגלה [י' ע"א] מנוחה זו שילה נחלה זו (זו) ירושלם, וכת' בתריה [שם] והניח לכם מכל אויביכם מסביב, והיינו קודם הבנין, דדרשינן בפ"ב דסנהדרין [כ' ע"ב], ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, וכת' [שם] והיה המקום אשר יבחר י"י אלקיכם בו לשכן שמו שם וגו', ושמחתם לפני י"י אלקיכם וגו', ולכך הוצרכו לבא כל ישראל לחנכת הבית לשמוח בשמחת הבית כדקאמ' קרא, ולכך קאמ' אין שמחה בלא אכילה ושתיה.
ודילמא שביעי לקרבנות. דקרי יום שביעי ליום שהקריבו בו קרבן שביעי אפי' אם היה יום שמיני ליום שהקריב בו נחשון שהיה נשיא ראשון. ביום עשתי עשר יום כו'. יום יתירא דריש דכת' בהני תרי בתראי טפי ביום מבכל אינך קמאי, למדרש מה יום כולו רצוף שאין בו הפסק ביום שלם בין היום ובין הלילה. ודילמא ימים הראויין. לקרבן קאמ' דכולן רצופין היו, שלא נמנעו מלהקריב ביום הראוי להקרבה. תרי קראי למה לי. ש"מ לרבויי רצופין ממש ואפילו בשבת הקריבו. גמר יום יום ממשכן. אין [זה] ג"ש של קבלה, דאי קבלוה מסיני למה ליה לתלמודא לעיל למדרש ק"ו ממשכן, ליגמר ג"ש, אלא גלויי מילתא בעלמא הוא.
השתא מסקינן דאסור לערב שמחה בשמחה, ולכך אסור לישא נשים במועד וכ"ש בי"ט, ואסור לעשות נשואין, וסעודת נשואין וסעודת ארוסין, ואפי' ארוסין בלא סעודה בעינן למיסר לקמ' בפרק ואלו מגלחין [י"ח ע"א] אי לא משום חששא שמא יקדמנו אחר ברחמים אבל סעודת ברית מילה שריא ברגל דלא מקריא שמחה גמורה כיון דאיכא צערא לינוקא, דמהאי טעמא אמרי' בפ"ק דכתו' [ח' ע"א] דלא אמרינן בה שהשמחה במעונו, אבל סעודת פדיון הבן אסורה לעשות במועד דאיכא בה שמחה גמורה ואמרי' בה שהשמחה במעונו וכן פסק הר' יוסף ב"ר משה בשם רבי' שמואל.
ביום השמיני שלח וגו'. אותו היום שמיני עצרת היה. לאהליהם. שמצאו נשותיהם בטהרה, דריש ליה מדכת' לאהליהם ואין אהלו אלא אשתו כדתניא לעיל [ז' ע"ב]. שמחים. שנהנו מזיו שכינה. וכן הוא אומ' [תהלים ל"ב] שמחו בי"י וגילו (בו) [צדיקים] וגו', ואומ' [שם ס"ג] והמלך ישמח בי"י. וטובי לב. שכל אחד ואחד נתעברה אשתו ממנו בן זכר. וכן הוא אומ' [שמות ב'] ותרא אותו כי טוב הוא. שבקש שלמה להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. שהביאוהו מעיר דוד כדכתיבי קראי בספר מלכים [א' ח']. דבקו שערים זה בזה. גרמ' וסיבה היתה מאת השם לגלות כל חיבת דוד ולהודיע שמחל לו הקב"ה על עון של בת שבע, ועוד שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתו של שלמה. כ"ד רננות ולא נענה. דבאותה פרשה דויעמד שלמה יש כ"ד פעמים בין רנה בין תחנה בין תפלה, ויש מפר' דכ"ד רננות הוו י"ח ברכות של תפלה וששה שהיו מוסיפין בתענית, כדאי' במסכ' תענית [ט"ו ע"א], ולית' חדא דהא בימי שלמה עדיין לא איתקין י"ח ברכות עד אנשי כנסת הגדולה, ועוד דאמ' בפ' תפלת השחר [כ"ט ע"א] ובפ"ק דתענית, הני כ"ד ברכות כנגד מי א"ר חלבו כנגד כ"ד רננות שאמ' שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים, אלמא כ"ד רננות לאו היינו כ"ד ברכות של תעניות. רהטו בתריה למבלעי'. היו סבורים שעל עצמו היה קורא מלך הכבוד. אל תשב פני משיחך. עליו היה אומ' שהיה משוח למלך, אי נמי על דוד אביו דכת' ביה [תהלים קל"ב] ערכתי נר למשיחי. וידעו שמחל לו הקב"ה על אותו עון. דבת שבע, שהיו אומ' לו לדוד על אותו עון [ב"מ נ"ט ע"א] הבא על אשת איש (ש) מיתתו במה, ואע"ג שכבר ידעו דבר זה, שלא היו יכולין להעלות ארון הקדש מעיר דוד עד שהעלו ארונו של דוד מקברו והביאוהו אצל ארון הקדש, כדכת' [תהלים ל'] (אודך י"י כי חייתני מיד שאול העלית נפשי) [העלית מן שאול נפשי] והכי נמי איתה בשוחר טוב [פכ"ד] שהיו שני הארונות מהלכין זה מכאן וזה מכאן, מ"מ לא הודו כולן ולא (ת) נתגלה הדבר לכל עד התפלה.
ור' יהודה בן גרים. ה"ג בפ' במה מדליקין [ל"ג ע"ב], ופר"ש שם, אביו ואמו גרי' היו, ואית דגרסי ר' יהודה דמן גרים, ואיכא למימר דמאותו מקום היה. פרש' נדרים. פרש' ראשונה של ראשי המטות ומסכת נדרים כולה שיכא בה. בי ר' שמעון בן יוחאי. הוא ר' יהודה בן גרים שהלשין לר' שמעון בן יוחאי כדאית' בפר' במה מדליקין [שם] ולבסוף נתן ר' שמעון בן יוחאי עיניו בו ונעשה גל של עצמות, כדאית' נמי התם. איפטור מיניה באורתא. שהיה דעתם לצאת מן העיר באותה לילה. צריך להפטר ממנו פעם שניה. למחר כשישכים לצאת, משום כבוד רבו. דכת' [מ"א ח'] ביום השמיני שלח את העם וגו'. אלמא נפטרו ממנו בכ"ב בתשרי. וכת' [דה"ב ז'] וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי וגו'. והוא תשיעי ליום ראשון של סוכות, והדר כת' קרא שלח את העם פעם שניה, ודאי לדרש' אתא, כי העם לא יכלו לצאת מירושלם ביום שמיני שהיה רגל בו ביום והיה טעון קרבן חגיגה (ועולה) [ועולת] ראיה וכיון שהיה טעון קרבן היה טעון לינה, דכת' [דברים ט"ז] ופנית בבקר והלכת, ודרשי' [ספרי ראה קל"ד] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא בבקר, ולכך הוצרכו להפטר ממנו פעם שניה מחרת י"ט. של צורה הן. כלומ' בעלי פרצוף, וכמדומה שהם אנשים חכמים וחשובים. פלס מעגל [רגליך וכל] דרכיך [יכונו] [משלי ד']. כלומ' הוי שוקל דרכיך, שאם אתה עוסק בתורה, ותבא מצוה אחת לידך, הוי שוקל לדעת אם יש לך להניח דברי תורה כדי לעסוק באותה מצוה. ארח חיים. היא התורה. פן תפלס. שלא תשקול כנגדה שום דבר להניחה בשום מצוה. נעו מעגלותיה ולא תדע. בספר יצירה דריש טלטל הקב"ה פרשיותיה של תורה ונכתבו שלא כסדר כדי שלא יהא אדם קורא פרש' קטנה ויחיה בה את המת או עושה כל חפצו, ובי' דפ"ק דמסכת פאה [ה"א] דריש טלטל הקב"ה מתן שכרן של צדיקים כדי ש[י]הו עושין באמונה, ובספרי בפר' כי תבא גבי שלוח הקן דריש ארח חיים פן תפלס, א"ר אבא בר כהנא אמ' הקב"ה אל תהי יושב ומשקל במצותיה של תורה שלא תהא אומ' הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, הואיל וזו קלה איני עושה אותה לכך לא גלה הקב"ה לבריותיו מתן שכרן של מצות כדי שיעשו כל המצות בשוה, וכן נאמר נעו מעגלותיה ולא תדע, למה ה"ד למלך ששכר לו פועלים והכניסן לתוך פרדיסו סתם ולא גילה להם מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה, לערב קרא לכל אחד ואחד, א"ל תחת איזה אילן עשית, א"ל תחת זה, א"ל תמר הוא [שכרו] חצי זהוב שלם, קורא לאחר אמ' ליה תחת איזה אילן עשית, א"ל תחת זה, א"ל זית הוא שכרו שני זהובים, אמ' לו לא היית צדיק שלא הודעתנו איזה שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו, אמר להם המלך אלו הודעתי אתכם היאך היה כל הפרדס נעשה, כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצות חוץ משתים החמורה שבחמורות והקלה שבקלות, חמורה שבחמורות כבוד אב ואם ומתן שכרה אריכות ימים, קלה שבקלות שלוח הקן ומתן שכרה אריכות ימים. במצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים. נאמ' ארח חיים פן תפלס, שאין לבטל מדברי תורה בשביל שום מצוה אחרת כיון שאיפשר לעשותה על ידי אחרים.
<h2>דף ט:</h2>
אבל במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. נאמ' פלס מעגל רגליך. שהמצוה קודמת מעסק התורה. וכל חפציך לא ישוו בה. לדברי תורה. וא"ת מאי רבותא דתורה טפי משאר מצות, דהכי נמי תניא בפ"ק דקדושין [ל"ב ע"א] גבי שאר מצות, דתנו רבנן אבא אומ' השקני מים, ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני (וב) ואבא חייבין במצוה, איסי בן יהודה אומ' (אי) [אם] אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים ילך הוא לכבוד אביו, וקיימא לן כאיסי, וי"ל דשאני התם שכבוד אביו מוטל עליו ולא על אחרים והיא מצוה עוברת שאביו צריך לשתות מיד, והמצוה גם היא עוברת שזמנה עכשו וצריך לו לבטל או זו או זו אבל במצוה שאינה עוברת אע"פ שאי איפשר לעשותה על ידי אחרים יכול הוא לבטלה ולדחותה שעה קטנה מפני כבוד אביו שהיא מצוה עוברת, ואלו גבי תורה אע"פ שאין שתיהן עוברות ויכול לקיים שתיהן בזו אחר זו אין לו לבטל תורה כלל משום מצוה שאיפשר לעשותה על ידי אחרים. ורבינו אברהם ב"ר דוד פי' דודאי בתורה ליכא מצוה כלל טפי משאר מצות, אלא קרא דאורח חיים פן תפלס אצטריך, דסד"א כיון דתורה אינה [אלא] לצורך קיום המצות, בטל תורה לצורך הכל המצות, קמ"ל קרא דארח חיים פן תפלס, דבמצות שאיפשר לעשותה על ידי אחרים לא יבטל תורה. אלא צעורי צערין. שהיה סבור קללות הן כמשמען. כלהו ברכתא נינהו. תזרע לשון בבקר זרע (זנ) [את] זרעך [קהלת י"א] והיינו דקאמ' תוליד בנין. ולא תחצד. שלא ימותו בניך. (ליחרוביתך) [ליחרוב ביתך]. הוא הקבר שהוא ביתו לעולם. אלא קברם. גבי קללתן של רשעים אמרו דוד, יהי רצון שיהא קברם בתימו לעולם שימותו מהרה, וזה אומ' לך ליחרב ביתך יחר[ב] קברך ימים רבים שלא תמות ולא תקבר. ליבלבל פתורך בבני ובנאתא שיהו לך הרבה בנים ובנות קטנים סביב שלחנך ויבלבלו כל מ[ה] שעליה[ם]. דלא תנסיב אתתא אחרית'. שלא תקח אשה אחרת שנקראת חדשה, כדכת' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה חדשה. ר' שמעון בן חלפתא כו'. משום דברכיה איהו נמי להאי כדוגמת ברכה שאינה מפורסמת מייתו לה הכא. לא תבייש ולא תתבייש. שלא תבא לידי כך שתבייש אחרים וגם אתה לא תתבייש מאחרים.
כוחלת. שנותנת כחל על עיניה, כדכת' [ירמיה ד'] כי תקרעי בפוך עיניך. פוקסת. יש מפר' מתקנת שערותיה שלא יתפזר אנה ואנה, ולא נהי' דא"כ היינו גודלת. ובפ' המצניע [צ"ד ע"ב] תנן וכן הגודלת וכן הפוקסת, אלמא תרי מילי נינהו, ועוד אמרי' בירושלמי דפרק המצניע [ה"ו] פוקסת חייבת משום צובעת, ואם הוא מתקנת שערה מה ענין זה דומה לצובעת, ורבי' שלמה פיר' בריש פ"ק דכתובות [ד' ע"ב] פוקסת הוא מעברת שרק על פניה... ולא נהי' דהא תניא הכא פוקסת ומעברת שרק, אלמא תרי מילי נינהו, לכן נראה יותר מה שפר"ש בפ' המצניע פוקסת שעושה חוטין של בצק מתוקן ונותנת על פניה ובעת שיתקשו היא נוטלתן ונראית אדומה תחתיהן, והשתא ניחא הא דקאמ' בירוש' פוקסת חייבת משום צובעת, ובתלמוד שלנו בפרק המצניע איכא מאן דאמ' פוקסת חייבת משום טווה, ואיכא מאן דאמ' משום בונה. שרק. גם הוא מין צבע שמאדמת בו פניה. סכין על פניה שלמטה. להעביר השער, ואע"ג דגלוח אסור במועד, אותו גלוח שרי מפני שנוול הוא יותר מדאי להרבות שם שער, ועוד דסכנה נמי איכא בשעת תשמיש שלא יתקשרו הנימין ויכנסו בפי האמה ויעשה כרות שפכה, כי ההוא עובדא דפלגש בגבעה דמייתי בפ"ק דגיטין [ו' ע"ב]. איקשטה באפי כלתה. הא דקאמ' באפי כלתה להודיע שזקנה היתה והיינו דקאמ' לא שנו אלא ילדה שהיא בת פריה ורביה, אבל זקנה שאינה בת פריה ורביה לא. בת שתין שנין. יש לה לב לשמח עצמה ולילך במרוצה לקול הכנורות ושאר מיני זמר, כמו נערה או קטנה בת שש שנים. טבלא. היא נקראת אירוס, בפרק בתרא דסוטה [מ"ט ע"ב], והיא טבלא קטנה מלאה זגין ומקישין עליה והיא משמעת קול, ל"א טיבלא צינבש בל'. וכן הלכתא דלא שנא ילדה ולא שנא זקנה ואפי' פנויה זקנה שאין דעתה להנשא עוד עושה תכשיטיה במועד דשמחה הוא לה וכן עמא דבר.
בסיד שיכולה לקפלו במועד. שיכולה ליטלו כגון שיש עוד ג' ימים או ד' לבא קודם שיעבור הרגל. ובזמן שתעביר תמיד מעל פניה תראה אדומה ויפה ותהיה שמחה בו ברגל, ואע"פ שהיא מצרה ומצטערת בשעת טיפולה מ"מ שמחה היא בתוך הרגל לאחר שקפלתו. נפרעין מהן. ולא חיישי' דילמא אזיל ומודה לע"ז ביום אידו כדקא חייש תנא קמ'. מפני שמצר. הוא על המעות שיוצאות מידו. ובמלוה ברבית מיירי, דאלו במלוה בלא ריבית לכ"ע שרי אפי' לתנא קמא, מפני שהוא כמציל מידן כדמפרשי' בריש מסכ' ע"ז. אמרו לו. (שהוא) אע"פ כו'. שמח הוא לאחר זמן. אלמא ר' יהוד' לית ליה הך סברא. הנח להלכות המועד. שלא תדמה אותם אל הלכות אחרות, דכל מלאכה שהתירה תורה במועד אף צורך אוכל נפש כגון תקון מאכלים ורבוי מעדנים מצר הוא בשעה שהוא טורח לתקנם, ושמח לאחר זמן בשעה שאוכלם, אבל גוי לענין פרעון לעולם מיצר, ואינו שמח לבסוף ולא אזיל ומודה לעולם כי כל שעה נזכר מן הפרעון ומצטער מן המעות שהלכו מאתו. שהגיעו לפרקן. שהביאו שערות. ולא הגיעו לשנים. והוא גנאי להם שהם נראות בנות שנים ולפיכך באות להשירן. בשמן המור. שיש לו שתי מעלות דמפ' בסמוך שמשיר את השער ומעדן את הבשר. סְטַכְתְ. כך היו קוראין אותו בלשו' בבלי ובכמה מקומות פר"ש לא איתפרש. שלא הביא שליש. לא נתבשלו הזיתים שליש, והשמן היוצא מהן אינו נגמר כל צרכו והוא טוב לאותן דברים. אנפיקנון. במנח' בפ' התודה [פ"ו ע"א] תנן אין מביאין אנפיקנון למנחות, ואם הביא כשר, ומפ' ר' יהודה בבריתא עלה דההיא משנה, שהוא שמן זית שלא הביא שליש. טפלה אבר אבר. מעט מעט היה טופלה בשמן המור. שאם היה טופלה כל גופה כאחת היתה מצטערת יותר מדאי (ושמן) [ושמא] לא תוכל לסבול. שקל בה ארבע מאה זוזי. להשיאה לבעל מרוב יפיה. קטלה ביבי לברת. שלמדתי ממנו לעשות כמותו, ועל ידי כן מתה בתי. בעיאן בנתיה טפלה. שהשכר משחיר.
<h2>דף י.</h2>
גמ', כל שאינו יכול להוציא מלא מחטו בבת אחת. כך הוא דרך האומנין שממלאין כל המחט תפירות דקות ותכופות, ואחר כך מושכין המחט בבת אחת ועל ידי כן הם ממהרין בתפירתן, ובבגדי צמר הוא נוח לעשות מפני שהבגד רך ושם רגילין לעשותו ולא בבגדי פשתן, וההדיוט אינו יודע לכוין התפירה ישרה ומכוונת בענין זה אלא מושך מחטו עם החוט בכל פעם שהוא תוחב מחטו. שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. סביב שולי החלוק כופלין הבגד או תופרין שם לולאות כדי שלא יקרע (דרך) הבגד דרך השולים, ודבר זה קרוי אימרא, ויש אומנות לכוין האימרא עם שולי הבגד שלא יעקם תפירתו להרחיב במקום אחד ולקצר במקום אחר. ונראה לומ' דלא פליגי בין ר' ינאי ובין ר' יוסי בר חנינא, אלא מר אמ' חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי, מר קרי אומן מי שהוא בקי בדבר זה ומר קרי אומן למי שהוא בקי בדבר זה, תדע דלא פליגי, דהא מילתיה דר' ינאי דמלוי מחט לא שייכא אלא בבגדי צמר ולא בבגדי פשתן, ומילתיה דר' יוסי בר חנינא דכיון האימרא שייכא בבגדי פשתן טפי מבגדי צמר ולכך נמי קאמ' בחפת חלוקו, דסתם חלוק של פשתן הוא, ולא פליגי, ולפיכך כל אדם שהוא יודע בעצמו שהוא אומן ובקי בכך. או למלאת מחטו בבת אחת או שיודע לכוין אימרא בחפת חלוקן, אינו קרוי הדיוט, ולכך יזהר שלא יתפור כדרכו אלא על ידי שנוי שיהא מכלב.
מפסיע. תופר תפירות גדולות, כדרך תופרי מהרה שמרחיבין ידיהם. שיני כלבתא. ה"ג בהרבה ספרים, הוא תפירה שדומה לשיני הכלב שהאחת קטנה והאחת גדולה, אחת יוצאה ואחת נכנסת, ואינם סדורות כדרך שיני שאר בריות, וכך התפירות אינן מכוונות זו כנגד זו אלא אחת למעלה ואחת למטה. ויש ספרים דלא גרסי שיני, אלא כלבתא, ויש לפרש כי שם התפירה נקראת כלבתא. גרסי' בירושלמי [ה"ח], דבי ר' ינאי אמרי כדרכו [ממלא את המחט] מכלב אחת אחת, ר' יוחנן אמ' כדרכו אחת אחת מכלב מפסיע, פי' לר' [יוחנן] אף אחת אחת נקראת כדרכו וכ"ש ממלא, מתניתא מסייע לר' יוחנן הרצענין מכלבין במועד, ואי תימא מכלב אחת, וכי דרך רצענין למלאת מחטן בבת אחת, אלא כן אנן קיימין במפסיע, שמעי' מההיא דירושלמי דהלכה כר' יוחנן דכדרכו אחת אחת ומכלב מפסיע, ולכל אדם שהוא אומן אם צריך הוא לתפור לצורך המועד צריך לו להיות מפסיע, ועוד שמעי' נמי מההיא בריתא דמייתי בירושלמי דהרצענין מכלבין, דכן הדין נוהג בתפירת מנעלים כמו בתפירת בגדים שאסור לתפור בהם אלא על ידי שנוי של מפסיע, ואפי' לומר לגוי לתקן מנעליו במועד אסור, כדאמ' לקמ' בפר' מי שהפך [י"ב ע"א] כל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, ועוד ראיה מתלמוד שלנו דאסור לתקן מנעלים במועד, מיהא דתנן בפרק מקום שנהגו [נ"ה ע"ב] שלשה אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות החייטין והספרין והכובסין, ר' יוסי בר' יהו' אומ' אף הרצענין שכן עולי רגלים תופרין מנעליהן בחולו של מועד, משמע דוקא עולי רגלים הא שאר בני אדם אסורין, ולא שייך למישרי משום דבר האבד, שאם לא יתקנם יתקלקלו לגמרי, כדפרי' במתני' שהרי הוא יכול לקנות אחרים.
מסרגין שתי וערב. כך הוא דרך עשייתן שאורגין החבלים שתי וערב על ארוכות המטה והנקליטין, ומצינו לו דוגמא במסכת מדות [פ"ב מ"ג] ומייתי לה בפ"ק דיומא [ט"ז ע"א] סורג גדול היה שם, והוא אריגה שעושין מקנים לפני המדרגות כמין מעקה, ויש עשוין שתי וערב ויש עשוין שתי בלא ערב (ול) וקורין לו בלש' לעז טרייליץ, וסירוג שתי וערב דקא שרי תנא קמא הוא כל המלאכות עד גומרה, ומשום צורך י"ט הוא דקא שרי לה שאין לו במה לשכב, וכן משמע בסוף שמעתיה דקאמ' תלמוד', אלא ליש אומ' מתוחי נמי לא במאי נשכוב. ממתחין שתי בלא ערב. כי גם זה נקרא סירוג כדפרי'. שאם היה רפוי ממתחו. אם היה כבר הסירוג נעשה אלא שהוא רפוי ונופל לארץ ממתחו, אבל מתחלה מתסרא (אג) אריגה אף שתי בלא ערב. ושוין. ר' מאיר ור' יוסי דפליגי במתני'. שאין מפשילין חבלים בתחלה. שאין עושין החבלים בתחלה לעשות כל מלאכת אריגת המטות. שתי וערב אמרת לא. אף לר' מאיר, מפשילין דאיכא טירחא טפי, ועוד שעושה כל המלאכה לגמרי מבעיא דאסיר, והוה ליה למיתני ושוין שאין אורגין שתי וערב וכ"ש שאין מפשילין. המטה משיסרג בה (שלמה) שלשה בתים. אז הוא גמר מלאכה שלה וראויה לקבל טומאה, דחזיא לשכיבה פורתא על ידי הדחק, והיינו אריגת ערב עם השתי כדאמ' גבי שבת, [עי' ק"ה ע"א] האורג שלשה בתי נירין, ובפר' האורג תנן שלשה בתים של ערב, דלישנא דבית לא שייך אלא בשתי ובערב, דבשתי לחוד לא מיקרי בית, ועוד דשלשה בתים שתי בלא ערב לא חזי למידי, אלמא לשון סירוג שתי וערב הוא. במסרגין דכולי עלמא לא פליגי דשתי וערב הוא כי פליגי כו'. שאם היה רפוי ממתחו. והיינו הא לחוד דקא שרי ר' יוסי אבל שתי בלא ערב אסר, ומיהו לגבי טומאה מודה ר' יוסי דלא גמר' מלאכה לקבולי טומאה אלא בשתי וערב. אבל לא מסרגין. דכולי האי לא שרו רבנן. מתוחי נמי לא. בתמי', כולי האי ודאי [לא] מסתבר לאיתסורי. דבמאי (בו) נשכוב. הרי יהא נופל לארץ. כיון דאיפשר למימלייה במאני. שיכול למלאת מקום שנרפו החבלים שם בכרים וכסתות עד שיהא גבוה ושוה לשאר המטה. לא טרחי'. באיסור מלאכה אף בכל דהו, ור' מאיר דשרי אף סירוג שתי וערב, סבר, כיון דאיכא צורך י"ט שישכב בנחת וליכא טירחא במלאכה זו גם אומנות לא הוי להכי לא בעי שנוי, ור' יוסי סבר דסירוג שתי וערב אסור משום דמחזי (בעובדין) [כעובדין] דחול. והשתא מסקי' דהאי לישנא איתוקם דמסרגין היינו שתי וערב, ונרא' לפסוק כר' מאיר דשרי לסרג שתי וערב, ואע"ג דקיימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, מיהו כיון דסתם לן תנא דמתני' כר' מאיר אלמא הלכתא כותיה, ועוד דכיון דצורך המועד הוא וליכא אלא איסורא דרבנן, אזלי' בהא לקולא דבשל סופרים הלך אחר המקל, והכי נמי איתה בירוש' [ה"ח] דר' אבא אורי לר' שמואל ב"ר חנינא לסרוג שתי וערב, ומעשה רב, וכן פסק הר"ר יוסף בשם רבי' שמואל.
מתני', מעמידין תנור וכירים. בפ' כירה [ל"ח ע"ב] אמ', כירה הוא מקום שפיתת שתי קדרות ותנור הוא גדול הרבה יותר ואופין בו פת, והם היו רגילין בתנורים קטנים שהיו מטלטלין לכאן ולכאן [ב]בית ובחצר, והכי נמי תניא בפ' (כירה) [המביא ביצה ל"ד ע"א] התנור והכירים הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר, אך כשהיו רוצים לאפות בהם (בין) [היו] קובעים אותם במקום (אחר) [אחד] והיו טחין אותן בטיט עם מושב הקרקע שתחתיו כדי שיחזיק חומו, והיינו דקאמ' דמעמידין אותן במקום אחד כדי לקובען. ירוש' [ה"ט] תני ר' חלפתא ובלבד שלא יגלחנו בתחלה. ופי' מורי הר"ר יחיאל ז"ל שאם היה קבוע במקום אחד אסור לנתצו ולהסירו (משום) [משם] כדי לקבעו במקום אחר, ועל שם נתיצת המוט ממקום חבורו קרי ליה גלוח. ויש מפר' מעמידין שעושין אותן (כתחלה) [בתחילה], כדאמ' בגמ' [י"א ע"א] רב יהודה שרא ליה לאמי תנוראה למגדל תנורי, ולא נהירא דהא תניא עלה דמ[תניתין] ושוין שאין גודלין תנור לכתחלה, וקאי אתנאי דמתני', ועוד דלישנא דמעמידין משמ' בדבר עשוי מדלא תני גודלין או עושין. וכן הלכה דמעמידין תנור וכירים, דבהא ליכא מאן דפליג דר' יהודה לא פליג אלא ברחים, ואם היו מטלטלין מותר לקבען ולהעמידן במקום אחד אבל אם היו קבועין אסור לעקרן ולהסירן [מ]אותו מקום כדי להעמידן במקום אחר כדתני בירו'. ורחים. מיירי ברחים דיד, שגם הם מטלטלין לכאן ולכאן, והיינו דקאמ' תנא קמא דמותר להעמידן ולקובען במקום אחד ואף לכבשן בשעת העמדה, ותנא קמא דמתני' היינו חכמים דברית' בגמ' דתנו אף יגמור. ור' יהודה אומ' אין מכבשין את הרחים לכתחלה. כלומ' בחדשה שלא הוכבשה כבר אבל הישנה מותר אף לכבשה כדקתני ר' יהודה בהד' בגמ', ובג' מפ' מאי מכבשין.
גמ', מנקר ריחיא. כשטחנו ברחים הרבה כמה ימים הם נעשות חלקות ואין טוחנות היטב, ומכין עליהם בראש הדק של הפטיש מכות קטנות ותכופות ועושין בהן נקורין נקורין דקין. בת עינא. הוא נקב גדול שבאמצע הרחים שעובר מעבר אל עבר ובתוכו קבוע הברזל שעליו סובב הרחים העליונה הנקראת רכב, וגם ברכב יש נקב גדול באמצעה, ודרך תוכו נופל התבואה מן האפרכסת היא הקלת אל בין הרחים. ה"ג מעמידין תנור וכירים ובלבד שלא יגמור מלאכתו. שצריך לשייר בה דבר מועט לשנוי. וחכמים אומ' יגמור. היינו תנא קמא דמתני' כדפרישית. ר' יהודה או' משמו. אדר' אליעזר קאי ולפרושי מילתי' אתי ולא לאיפלוגי עליה (ר' יהודה או' משמו. אדר' אליעזר קאי ולפרושי מילתי') (וקא מיהא) [וקאמר הא] דקאמ' ר' אליעזר לא יגמור, בעי למימר דמעמידין את החדשה ולא יכבשנה, דכיון דלא הוכבשה מעולם יש בה אומנות וטורח לכבשה. ומכבשין את הישנה. דכיון שכבר הוכבשה כבר פעמים אחד[ו]ת אין בה לא טורח ולא אומנות, ואין צריכין לשייר בה שום דבר, והא דקאמ' ר' אליעזר ובלבד שלא יגמור בחדשה דוקא מיירי. אין מכבשין כל עיקר. אפי' כלה ישנה. היינו דמשכחת לה בישנה. דאף (הימנה) [הישנה] צריכה נקור כדפרי'. ישנה בת עינא למה לה. הלא כבר העמידוה וטחנו בה, ואי איפשר לטחון בה בלא עינא. לארווחי בה טפי פורתא. שרוצה להרויח הנקב כדי שיפלו בה החטין בריוח ויטחנו במהירות. ליתחיל גופיה. יתחלל גופו. סבר לה כיש אומ'. דאמ' אין מכבשין כל עיקר. וסבירא ליה נמי (אין) דמכבשין (כל עיקר) היינו נקורי, דאי סבירא ליה בת עינא אם כן נקורי שרי לכ"ע, ונר' לי דלא הוה מצי למי' סבר לה כר' יהודה דאמ' אין מכבשין החדשה, וזו חדשה הייתה, דהא מדקאמ' שמעיה, אלמא לא הוה חזי ליה, ובשמיעה לחוד לא הוה יכול לכוין אם היתה חדשה או ישנה, ולהכי קאמ' דסבר לה כיש אומ' דאסרי אף הישנה, ולהכי לדידיה כל נקורי אסיר. נקרין ריחיא בחולי דמועדא. מדלא מפרש במילתיה אי מיירי בחדשה או בישנה אלמא בכל ענין שרי דסבירא ליה דמכבשי' היינו נקורי, ופסיק הלכת' כתנא קמא דמתני' והיינו חכמים דבריתא דשרו בכל ענין. וא"ת אי סבירא ליה הלכה כחכמים לימא הלכה כחכמים, ואומ' מורי הר' יחיאל ז"ל משום דתנא קמא דמתני' וחכמים דבריתא [סתמו] ולא הזכירו בדבריהם לא כבוש ולא נקור להכי ניחא ליה לפרושי מילתא בהדיה דנקורי שרי ובת עינא אסור. השתא חזינן דבין רב הונא ובין רב חמא (היינו) סבירא להו היינו מנקר ריחיא וכן הלכה דמנקר רחיא שרי ובת עינא אסור, (השתא חזינן).
משום רבי' אמרו. רב היו קורין בבבל רבינו. מותר ליטול צפרנים. משום דאי איפשר לו לרכוב עליו בלא נטילת צפרנים דמתוך שצפרנים גדולים, הוא מנקף רגליו זה בזה ונופל, וכן ראוי לפסוק, דסוס העשוי לרכיבה או חמור העשוי לרכיבה שמותר לתקן רגליו ליטול צפרניו ולשים ברזלים ברגליו או לתקן לו הברזילים הישנים, דכיון שאינו יכול לילך בלא ברזילים, הוי כדבר האבד שרגליו מתקלקלים אם הוא הולך בלא ברזלים, ועוד שאין האדם יכול לרכוב כל כך במהירות ובבטחון כמו שהוא עושה כשיש ברזילים ברגלי הסוס. וכן סוס או חמור המנהיג הרחים מותר לתקן רגליו, דהא רב יהודה בסמוך עבד עובדא הכי ומעשה רב, והא דלא מפ' תלמו' האי מילת' שריותא דברזילי רגלי הסוס, איכא למי' משום דבבל אינו מקום אבנים וסלעים ואין הקרקע קשה ואין לסוסיהם ולחמוריהם שהם רוכבים ברזילים ברגליהם, כמו שיש לנו בהרבה מקומות שהקרקע קשה (ומדרך) [והדרך] מלא אבנים סלעים וטרשים יתקלקל הסוס בקל אם לא יהיו ברזילים ברגליו, וכן פסק רבי' יב"ם. ודוקא באדם שאינו רגיל לילך ברגל או שיש לו דרך רחוקה שאינו יכול לילך ברגל דהשתא הוה ליה דבר האבד.
<h2>דף י:</h2>
אבל חמרא דרחיא לא. לחמור הנוהג ומסבב את אופן הרחים לא שרי למשקל טופריה במועד, וכיון דאי איפשר לו לטחון אלא לצורך המועד כדלק' בפ' [שני] [י"ב ע"ב] בשבי' דבר מועט כזה לא יזיקו לו צפרניו ולא הותר ליטלם. שרא למשקל טופריה לחמרא דרחיא. וכן הלכה דמעשה רב. ולאוקומי רחיא. דקיימ' לן כתנא קמא דמתני' דשרי אף לגמור כל המלאכה כדפרישית. (ולמבני אמתא דריחיא. דקימ' לן כתנא קמא דמתני דשרי אף לגמור כל המלאכה כדפרישית). ולמיבני אמתא דרחיא. הוא האצטרובל, הוא חשוק רחב של נסר כמין סאה גדול שבתוכו הרחים סובבים, והוא נקרא אמת הרחים בלשון משנה. ולמיבני אורוא. הוא אבוס שבו אוכלים הסוסים, ובלע' קרוקא, ואין לפ' שהוא הבית שבו (ה) שוכבים הסוסים שנקרא רפת, ובלשו' לעז אישטבלא, דהא לא מסתבר להתיר במועד בנין גדול כזה. ועוד דגרסינן בפרק כהן גדול במסכת סנהדרין [כ"א ע"ב]. כת' אחד אומ' [מ"א ה'] ויהי לשלמה ארבעים (שנה) אלף ארוות סוסים. וכת' אחר אומ' [דה"ב ט'] ארבעים אלף אורוות סוסים, הא כיצד אם ארבעים אלף אצטבלאות היו, בכל אחד היו ארבעת אלפים אורות, ואם ארבע' אלפים אצטבלאות היו, בכל אחת היו ארבעים אלף אורות, אלמ' אוריא הוא האבוס, הלכך מותר לתקן האבוס לבהמה או אפי' לבנותו (כתחלה) [בתחלה] (אלמא) [אבל] לבנות כותלי הרפת אסור, מיהו אם נפל אחד מן הכתלים והוא פרוץ לרשות הרבים מותר לתקנו, כדשרינן לעיל כותל חצר שנפל. אבל אם היה פרוץ למקום המשתמר אסור לעשותו בנין קבע, אבל בנין ארעי (אסור) [מותר] כדאמ' לעיל [שם] מקרין את הפרצה במועד, ואוקימנא בכותל גנה. לסרוקי סוסיא. יש הרבה סוסים של שרים שסורקין שער צואריהם וקולעין אותן להנאתן, והאי הוא דשרי במועד, אבל בי"ט מיתסר ויש מפרש לסרוקי סוסיא הוא (קד) קרצוף, (ואע"ג) [וקשה] דקירוד קטנים שעושין חבורה שרי [ביו"ט] דקיימ' לן [ביצה כ"ג ע"א] כר' שמעון דאמ' דבר שאין מתכוון מותר, וכ"ש במועד דשרי, לכך נר' (בפ') [כפרוש] ראש[ון]. הלכך מותר לסרק שער שבצואר הסוס ואף לקולעו במועד, וקירוד וקרצוף מותר אף בי"ט וכ"ש במועד. ולמיבני (ארקפיטא) [אקרפיטא]. הוא אצטבא והוא מושב של אבנים לישב עליו, ובריש עשרה יוחסין [ע' ע"א] משמע שהוא ספסל של עץ בההוא עובדא דרב יהוד' בר יחזק' כי אתא לקמיה דרב נחמן דא"ל רב נחמן ליתיב מר אקרפיתא, וא"ל לימא מר ספסלא כדקריוה רבנן או אצטבא כדאמ' אינשי, וש"מ הכא דקאמ' למיבני שייך לפרושי שהוא של אבן, דבשל עץ לא שייך לשו' בנין אם לא שיהיה קבוע, כדאמ' [שבת קכ"ב ע"ב] אין בנין בכלים. וכן הלכה דכל דבר העשוי לישב עליו הן של אבנים הן של עץ הן קבוע הן מטלטל קרוי אצטבא או אקרפיטא וכולן מותרין לעשות במועד.
שרא למשקל דמא לבהמה. וכן הלכה דמקיזין דם לבהמה במועד דהא תניא דמסייעא ליה. ואין מונעין רפואה לבהמה. ואפי' בדבר שיש בו מלאכה גמורה, דקא מיירי דומיא דרישא דתני מקיזין דם לבהמה, דאי לא הויא מלאכה מאי רבותא דשרי ליה במועד הא אפי' בשבת שרי, כדדרש רבא בפ' במה בהמה [נ"ג ע"ב] הלכה כר' יאשיה דמקל, ובהמה שאכלה כרשינן מריצה בחצר בשביל שתרפא, ובהמה שאחזה דם מעמידין אותה במים כדי שתצטנן, דבהמה לא שייך למגזר משום שחיקת סמנין. תוספ' [פ"ב ה"ו]. שותין מי זבלים ומי דקלים וכוס העיקרין במועד, שברא' היו אומ' אין שותין עד שבא ר' עקיבא ולמד שותין, מקיזין דם לבהמה לחיה ולעוף ואין מונעין רפואה לבהמה במועד. הילכך מותר לעשות לבהמה במועד כל דבר רפואה ואפי' הויא מלאכה גמורה, ובי"ט ובשבת עושין לה רפואה בדבר שאינו מלאכה.
לכסכוסי קרמי. כסכוס הוא גיהוץ, לאחר שנתלבנו כלי פשתן מחליקין אותן (כאבן) [באבן] זכוכית על גבי דף חלק או שלחן של עץ וקו' לו ליקייר ב"ל, ולש' כסכוס מש' לשון חליקה, כי ההוא דסוף פר' תולין [קמ"א ע"א], טיט שעל גבי בגדו (ו)מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ, וקירמי הם יריעות של פשתן, כי ההיא דסוכה [י' ע"א] עטרה בקרמין, ובע' פי' לכסכוסי כמו לרכוכי כי דרך הוא לקבץ מקצת בגד של פשתים בתוך ידיו ומשפשפן לרככן, שכשרוחצין אותן ומתיבשין בשמש או ברוח הם קשים ולכך נותן הבגד בתוך ידיו ומוליך ומביא ידיו עד שיתרכך הבגד ונעשה כמין קמטים קטנים וכשלובשו מתפשטין. קירמי. הם בגדים חשובים דקים כקרום ביצה. לשו' הערוך. ויש מפ' לכסכוסי קרמי, לכבס הצעיפים של הנשים שכובסין אותם בסולת מבושל, וקורי' לו אנפייר בלע', ולא נהי' דהוה ליה למי' או לשון לבון או לשון כבוס ולא שייך כאן לשון כסכוס. מעשה הדיוט הוא. ואע"ג דליכא פסידא שרי כיון שהוא צורך י"ט שצריך הוא לאותו בגד ללובשו וליכא ביה אומנות ולא טורח, ולפיכך מותר לרכך כלי הפשתן בין ידיו לאחר שנתלבנו כמו שפי' בערוך דבהא ליכא אומנות ולא טורח והוא צורך י"ט שצריך ללבשו במועד ובכך יהיה לו הנאה כשילבשנו, אבל בשבת או בי"ט אסור מדאצטריך להתירו במועד, וכן מותר להחליקם באבן זכוכית, דהא נמי מעשה הדיוט הוא ויהא נאה יותר וגם יהיה לו הנאה שיהיה רך וחלק יותר, אבל לכבס הצעיפים בסולת אסור דמעשה אומנות הוא, ואין לדמותו למי שאין לו אלא חלוק אחד דמותר לכבסו במועד [להלן י"ח ע"א] דהתם ליכא אומנות. קטורי (בֵידֵי) [בירי] אסור. לשון בירית טהורה דפ' במה אשה [ס"ג ע"א], שהוא כלי שבשוקי הנשים. אף זהו כן כי דרך הנשים שמקמטות בתי שוקיהם בדפוסים של עץ העשוים למדת השוק בארך ובעובי, ומכניסין אותן דפוסין בתוך הבתי שוקים, ומעגלין את הבתי שוקים סביב הדפוסים עד שנתמלא כולו קמטים ותופרין את כולה דרך הקמטים לדבקם יחד שלא יתפרדו ויש שם אומנות ולכך אסור אפי' הוי צורך י"ט. ובערוך גריס קטורי בי ידי, ופי' מכנסין ומלקטין ומכווצין הנשים בית יד של חלוקיהן ונראה כווץ ומעשה אומן הוא ואסור, [ע"כ] לשונו. וכן הוא דרך הנשים שיש להן נסר ארוך וקצר מן הרחב ותוחבין אותו בתוך הבית יד, ולוקחין אבן זכוכית ומקמטין אותה על הנסר בחוזק מלמעלה למטה ומחליקה עד שנתמלאת כל הבית יד כלו קמטין, וא"ת לשני (העירות) הפי' אמאי לא שרינן לעשות מלאכה זו על ידי שנוי כי היכי דשרינן לעיל [ע"א] בתפירה לאומן להיות מכלב, וי"ל דגבי תפירה אי איפשר לילך ערום, ולהכי עבדו רבנן תקנתא, אבל הכא כיון דאיפשר בלאו הכי לא עבדי בהו רבנן תקנתא, ולכך נראה שאסור לקמט בתי השוקים של חלוקי הנשים של פשתן על הנסר שקו' ליקייר, וכ"ש שאסור לקמט בתי השוקים שקורין פרוצייר קלצוש שהוא אומנות יותר.
אמ' רבא. רבא גרסי' בכל הני מימרי דבסמוך ולא רבה. האי מאן דמתקיל תיקלא. שמשוה מכשלות וגבשושיות של הקרקע. אדעתא דבי דרי. שרוצה להעמיד שם עדרי צאן, [הערה בגליון כת"י, וזה אינו שהרי מסקנא לקמן דאין מדירין שדה בחולו של מועד] לשו' אבי דרי חושבנא בפ' במה מדליקין [ל"ב ע"א] שכן דרך הרבה שדות שאין מביאין לתוכן זבל, אלא מדיירין אותן שמשכנין שם עדרי צאן ב' שבועות או ג' במקום אחד ומסיעין אותן למקום אחר עד שמזבלין בכן כל השדה, וצריך להם קרקע שוה כדי שישכבו שמה הבהמות בנחת, ואי עביד אדעתא דהכי שרי, שצורך י"ט הוא בשביל בהמותיו, דהכי נמי שרינן לעיל למיבני אורווא. ויש מפ' אדעתא דבי דרי לדוש שם תבואה לצורך המועד דשרינן לקמן בפ"ב [י"ב ע"ב], ובל[בד] שלא ידוש (בפירות) [בפרות] וכן פר"ש בר מאיר בפ' חזקת הבתים. ולא נהי' דלא מצינו בשום מקום בי דרי לשו' מקו' דישה, ועוד דקא' בסמוך מוליא במוליא אדעתא דבי דרי, אלמא משמ' דצריך קרקע שוה לחרישה יותר מלבי דרי, והוא ידוע לכל שצריך קרקע שוה וחלק לדוש תבואה יותר מלחרישה, לכך נר' פיר' ראשון. אדעתא דארעא אסור. שמשוה הקרקע שתהא נוחה לחרוש, ולא יכנסו כלי המחרישה תחת הגבשושיות בעומק יותר מדאי וישברו, או שיהיה טורח גדול מהכיל לשוורים ולאדם המחזיק במחרישה ולא יוכל להחזיק בה, וזה אינו צו' י"ט ואסור. היכי דמי. כלומר מאי חזינן ליה דקעביד שנוכל להבין מתוך מעשיו מה הוא עושה כדי למחות בידו האיסור. מוליא במוליא. שמכה על הגבשושית עד שמתפשט הקרקע סביבו או שנוטל גבשושית אחד ונותנו אצל גבשושית אחר'. אדעת' דבי דרי. שאינו חושש אלא שיהא מקום בהמה אחת שוה, אבל אינו מקפיד אם השדה גבוה מצד אחר ונמוך מצד אחר, והבהמות ישכבו מקצתן במקום הגבוה ומקצתן במקום הנמוך. שקל מוליא ושדא בנצא. שמדקדק להשוות כל השדה ונוטל כל הגבשושית ונותנו בתוך הגומא שאצלו, הא ודאי אדעתא דארעא ואסור. וכן הלכה שאסור להשוות גבשושיות הקרקע אם הוא עושה להשוות הקרקע לצורך החרישה, אבל אדעתא דבי דרי שרי, ודוקא בשדה שייך למיסר דשייך שם חרישה ומלאכת קרקע, אבל בבית מותר להשוות הגומות והגבשושיות שלא יכשלו בני הבית ויפלו ולא שייך שם (בנין) [חרישה].
דזכי זכי אדעתא דציבי שרי אדע' דארעא אסור. דזכי זכיא, שמלקט הקנים והעצים שגדלו בתוך שדהו, אדעתא דציבי, כדי לשרוף העצים שרי, כדאמ' בפ' דלקמן [י"ב ע"ב] קוצצין עצים במועד לצורך המועד, אדעת' דאר' אסיר אם מתכוין (לנקש) [לנכש] הקרקע כדי שתהא נוחה לחרוש. ושביק זוטרי אדעתא דציבי. שעדין אין הקטנות טובות לשריפה עד שיגדלו ועוד שיש טורח ללוקטן כמו שיש בגדולים. דפתח מיא לאר', אדעתא דכוורי שרי אדע' דאר' אסיר. דפתח מיא לארעיה, שהנהר עובר סמוך לשדהו והוא פותח פתח קטן מן הנהר לשדהו כדי שיכנסו המים לתוכו, אדעתא דכוורי שרי, אם מתכוין לאחוז הדגים שיכנסו עם המים בתוך שדהו, והוא יפתח גם פתח אחר קטן במורד השדה כדי שיצאו המים [שרי, אדעתא דארעא אסור, כשאינו פותח פתח אחר ורוצה שישארו המים] בתוך השדה להשקותו, אסיר, ומיירי בשדה ניר או בשדה בור דאי בשדה זרע לא שנא בית השלחין ולא שנא בית (הזרעים) הבעלים ולא שנא (ת) שתו ולא שנא לא שתו שרי דקא פסקי' לעיל דאפי' הרויחא במקום דליכא טירחא שרי. דמפשח דיקלא אדעתא דחיות' שרי אדעתא דדיקלא [אסור. אדעתא דחיותא] לבהמתו, אדעתא דדיקלא, שמתכוין להקל מעליו משאוי הענפים כדי שיטעון יותר ויהיה כחו מרובה, אסיר דאחד מלאכת אילן ואחד מלאכת קרקע אסורה במועד. הני תחלני. מיני תמרים שאינם מתבשלות באילן לעולם, ומעמידין אותן בסלים העשוים מלולבי תמרה והם מתבשלות שם. מיגדרינהו שרי. ללוקטן מותר לשון גודר שייך בתמרים. מימצינהו. (שמתכוין להקל מעליו משאוי הענפים כדי שיטעון יותר ויהיה כחו מרובה, אסיר דאחד מלאכת אילן ואחד מלאכת קרקע אסורה במועד, הני תחלני, מיני תמרים שאינם מתבשלות באילן לעולם ומעמידין אותם בסלים העשוים מלולבי תמרה והן מתבשלות שם, מיגדרינהו שרי, ללוקטן מותר, לשו' גודר שייך בתמרים, מימצינהו, להצניעם ולתתם בדיקולי אסור. כיון דמתלעי. אם יהיו ארבעה ימים או חמשה כך שלא יצניעו אותם בתוך הסלים יבואו (בתוך הסלים יבאו) בהם תולעים ויהיו בהם נפסדות דדמי לפרקמטיא האבד ושרי. ובדבר האבד מותר. בפרקמטיא האובדת שעומדת לימכר ובאו קונים ואם אינו מוכר מפסיד, מותר למכור, וכן הלכה דכל עניני סחורה אסורה במועד אם להרויח, אבל בדבר האבד או שמוכר לצורך המועד, או שאין לו מעות להוציא במועד מותר. אקרא. נמל, פורט בלע'. שנוואתא. שם מקום. דהאידנא משכחת לה. היום תמצאם בעיר, שאינם עסוקים במלאכה בשדות. תניא נמי הכי גבי ע"ז. דדבר האסור מדרבנן שרי היכא דאיכא למיחש לפסידא.
<h2>דף יא.</h2>
וכותב ומעלה בערכאות שלהן. ואע"פ שהוא תפארת להם ושבח ואיכא למיחש דילמא אזיל ומודה לע"ז אפי' הכי שרי. מפני שהוא כמציל מידם. שאם לא היה השטר שמא לזמן מועט יכפור הגוי ויאמר לא מכרתי לך כלום. שמעינן מהכא דישראל אחד שחייב לו חברו מעות ומוצאו במועד ויש לו מעות מזומנות לפרוע, ושמא אחר המועד לא יהיו לו מעות בהזמנה או לא ימצאנו כשירצה מותר להפרע ממנו במועד, וכ"ש שמותר להפרע מן הגוי ולא מיבעיא במלוה בלא ריבית שהוא מותר לבא ולדון בערכאות שלהן כדי לתקפו ולאמצו למהר לפרוע דדבר האבד הוא שהגוי דוחה לעולם הפרעון בכל יכלתו, אלא אפי' במלוה בריבית מותר להפרע מהן כדא' בפ"ק דע"ז [ירושלמי שם ה"א] אפי' מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה להפרע מחובו. ומתוך אותו ירוש' פסק רבי' יצחק ב"ר שמואל כי אותם הלואות שיש לנו שטרות מהם או אפי' אותם שיש לנו חותמות עליהם מותר להפרע מהם ביום אידם, וליכא למיחש בהו דילמא אזלי ומודו דחשיב כמציל מידם, והא דפסקי' התם בגמ' דילן [ו' ע"ב] הלכה כר' יהושע בן קרחה דא' מלוה בשטר אין נפרעין מהם, היינו דוקא בזמן שידינו תקפה עליהם, ואפי' הכי מלוה על פה נפרעין מהם שמא יכפור בפעם אחרת. ואיכא לדמויי תביעת חוב בחול המועד דלא שייך ביה איסו' אלא דרבנן, משום דמיחזי כעובדין דחול, לפריעת חוב ביום אידם דאינו אלא דרבנן דילמא אזיל ומודי, דהכא חזי' דמדמה להו תלמוד', דמייתי תניא נמי הכי מהאי להאי.
למיגדל אונקרי. קנים דקים של ערבה (גוזלין) [גודלין] יחד ועושין מהם כלים לצוד דגים, והם אונקרי ואין בעשייתן אומנות. אבל אוזלי. רשתות מטוה אסור משום דמעשה אומן הם. תנוראה. עושה תנורים היה. למיגדל תנורי. כך הוא דרך עשייתן שגודלין קנים והוצין למטה לשיעור אורך ורוחב התנור ולמדת גובהו, וטחין עליה בטיט, ולכשנתייבש הטיט קצת מדליקין אש בתוכו ונשרפין ההוצין והקנים ונשאר טיח הטיט עומד מעצמו. מהולתא. נפה שאאץ בלע', כמין כברה עשוי משער זנבי הסוסים ארוגין שתי וערב. ושוין שאין גודלין תנור לכתחלה. אתנאי דמתני' קאי דאית להו דמעמידין תנור, והיינו דוקא לקבען במקום אחד, אם הוא נעשה כבר, אבל לעשותו לכתח' אסור. בימות החמה. שהוא מתייבש בקל ובמהירות ויכולין לאפות בו קודם שיעבור הרגל מותר לעשותו דהיינו לצורך המועד. אבל בימות הגשמים. שאינו מתייבש בקל ולא יוכל לאפות בו בתוך הרגל אסור. ונראה לי דימות החמה וימות הגשמים דנקט לאו דוקא ממש מיקרו, כדאמ' בפ' כירה [מ"ג ע"ב], מי קתני בימות החמה ובימות הגשמים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים קתני, אלא יומי ניסן ויומי תשרי דאיכא חמה ואיכא גשמים ואיכא דבש, אלמא יומי ניסן ויומי תשרי לא מיקרו ימות החמה ולא מיקרו ימות הגשמים, אלא ימות החמה קרי הכא בין בניסן ובין בתשרי כשאין העת רגיל בגשמים או להפך, כשהעבים מקושרים תדיר והעת לח קרי ימות הגשמים בין בניסן ובין בתשרי. וכן הפסק דשרי למגדל אונקרי, אבל אוזלי אסור, ושרי למיגדל מהולתא, ותנורי נמי שרי למיגדל ולעשותן בתחלה אם הוא עת יובש שיוכל (להתיישב) [להתייבש] כל כך שיהא ראוי לאפות בו בתוך הרגל, אבל אם הוא עת גשמים שלא יוכל להתייבש כל כך שיהא ראוי לאפות בו בתוך הרגל אסור לעשותו בתחלה דהויא מלאכה לצורך חול, וכן כל כלי שאין אומנות בעשייתן ולא טורח והוא צורך יום טוב מותר לעשות.
ועושין מעקה לגג ולמרפסת. מרפסת היא עליה יוצאה על החצר לארכו או לרחבו והיא ארכה וקצרה מן הרחב, ועליה פתוחין הרבה כמה עליות וחדרים ובני (אותם) [אותה החצר] דרים באותם עליות, ובראשה האחד או בשני ראשיה יש מדרגות ודרך המדרגות נכנסין ויוצאין דרי העליות אל החצר ומן החצר לרשות הרבים, ובלעז קורין למרפסת במקו' אלוייר. ירוש' [ה"י], עושין מעקה לגג גבוה שלשה טפחים ולמרפסת עשרה, וטעמ' משום דאין תשמיש הגג תדיר כמו תשמיש המרפסת, ולכך די לו בשלשה טפחים גובה עד אחר המועד, דסתם מעקה גבוה עשרה כדמשמ' בפ' השותפין [ו' ע"ב]. מעשה הדיוט. כלומ' בנין עראי ובג' מפ' הוצא ודפנא, או צר בצרור ואינו טח בטיט.
מתני', שפין את הסדקין. דרך גגין של מעזיבה וטיח טיט, שהטיט מתבקע בימות החמה מרוב היובש, וכשבאין ימות הגשמים צריך לתקנם ולשפות הסדקים והבקעין שבו, וקאמ' דמותר לסתמן ולשוף סדקיהן בחול המועד שלא יהו הגשמים מזלפין למטה בתוך הבית ואיכא פסידא, ובלבד שלא יהא מעשה אומן, ובגמ' מפ' מאי קאמ' ומאי שרי תנא דמתני'. מעגילה. פי' בערוך הוא עץ עגול וארוך כשתי אמות וכבד משוי אדם אחד או יותר ומעגלין אותו על הגג בעת הגשמים והוא דוחק את הטיט עד שהוא נכנס בתוך הסדקין, ויש מקומות שהמעגילה של אבן. מחלצים. הם אגפים של מעגילה עשוין מעץ ועל ידיהן מעגלין המעגילה בקל על הגג, וקאמ' שפין את הסדקין במעגילה לנוהגה ביד וברגל בלא מחלצים אבל עם המחלצים אסור, משום דמחזי כעובדין דחול ואע"ג דאיכא טירחא לעגלה ביד וברגל טפי מבמחלצים, מיהו כל כמה דאיפשר לשנויי [משנינן]. ע"א מחלצים הוא עץ עב בראשו ומכין ממנו על הגג מכות תכופות וסמוכות זו לזו להשוות קרקעות הגג והטיח מתקשה ואין הגשמים נכנסין, ולפי' זה ניחא דודאי איכא טירחא במחלצים טפי מבמעגילה, ועוד דבמחלצים איכא קלא ואווש' מילת'. שני לשונות אלה מצאתי בערוך ואי איפ' ליישבן בגמ'.
ונראה לי עיקר מה שמצאתי בפרושי מורי הר' יחיאל ז"ל, מעגילה הוא דף קטן ועב קצת ושני ראשי' חדין ובאמצעה תקועין שתי יתידות או אחת יוצאות מעבר אחד, ועבר השני הוא חלק מאד, והאומנין הטחין הכתלים העשוין מטיח טיט רגילים בו להשוות טיח הכותל, וכן כשעושין קרקעות התנור מעגלין אותו כלי סביב סביב על הטיח להשוותו, (ומחלצין) [ומחלצים] הוא כלי של ברזל כף רחב מצד אחד וקצר מצד אחר ודרך בוני אבן לטוח בו טיח הטרכסיד וקורין לו טרואילא בלע"ז, ובמעגילה יש אומנות יותר מבמחלצים. גמ', במעגילה אומ' שרי ביד וברגל מיבעיא. ה"ה דהוה מצי לאקשויי כיון דשרי מעגילה אמאי אסור מחלצים. ומעגלין אותן כמין מעגילה ביד וברגל. ואע"ג דמאן דחזי סבר במעגילה עבד. אבל לא במחלצים. דבכלי האומנים ודאי אסור, וכ"ש דמתסר במעגילה דהוי מעשה אומנות טפי. וא"ת היכי שרינן ביד וברגל כעין מעגילה ליחוש דמאן דחזי סבר במעגילה עבד, וי"ל דלא חיישי' למראית הרואה אחר המעשה, ואי הוה חזי בשעת עשיית המלאכה היה יודע שאינה מלאכה גמורה, והכי אמרי' בפרק אע"פ בכתובות [ס' ע"א] צנור שעלו בו קשקשין ממעכו ברגלו ואינו חושש, לפי שהרואה לא יטעה במעשיו, אי נמי איכא למימר דלעולם איכא היכירא בין השואת טיח דיד ורגל למלאכת מעגילה. וא"ת כיון דתנא דביד וברגל דוקא שרי למה לי למיתני דבמחלצים אסור, ויש לומר משום דתנא (דבעין) [דכעין] מעגילה שרי הוי ס"ד דשרי אף במחלצים, כך יש לפר' הגמ' לפי' מורי הר' יחיאל ז"ל.
ולפרושי הערוך ק"ל לפי' ראשון מאי פריך השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מיבעיא, והא לא שרינן מעגילה אלא על ידי יד ורגל, ולפי' שני נמי ק"ל לפי המסקנא דלא שרינן אלא ביד וברגל אף כמין מעגילה ואפי' מעגילה אסורה בכל ענין (שרי) אמאי איצטריך תנא למיתני אבל לא במחלצים והלא במחלצים יש לאסור יותר מבמעגילה. ועוד מאי אבל, היה לומ' ולא במחלצים. וכן הלכ' דשפין את הסדקין ביד וברגל אף כעין מעגילה, אבל בכלי אסור אף במחלצים וכ"ש במעגילה כפי' מורי הר' יחיאל. ולפי' הערוך יש לאסור בין מחלצים בין מעגילה לפי מסקנ' הגמרא דלא שרי אלא ביד וברגל כמין מעגילה, הא מעגילה ומחלצים לעגל אותו עץ (הבכד) [הכבד] על הגג אפי' ביד וברגל, וכן מחלצים אותו עץ שמכין ממנו על הטיח להשוותו אסור, ויש לחוש לפירו' להחמיר כי הוא פירו' על פי הקבלה.
מתני', הציר. צירי הדלת התחובין בצדי הפתח, ציר התחתון תחוב באסקופה התחתונה וציר העליון תחוב במשקוף העליון, ובלשו' פסוק כת' [משלי כ"ו] הדלת תסוב על צירה. והצנור. באסקופה התחתונה עשוי כמין (מרוב) [מרזב] קטן שציר הדלת נכנס דרך שם עד מקום קבועה, ובכמה מקומות בתלמוד הוא נקרא צנורא דדשא, (וכשנתקלל) [וכשנתקלקל] הציר או הצנור, הדלת נופל בשעה שסוגרין ופותחין אותו. והקורה. הוא בריח ארוך שמחזיק את הדלת מבפנים וכן משמע דכל הני דמתני' בדלת קיימי, וה"ה בשאר קורות הבית. והמנעול. הוא ורוייל בלע', ובשל עץ מיירי וכן המפתח מיירי (בל) בשל עץ כעין אותם של כפרים, ואם נשבר אחד מכל אלו בתוך המועד, ואיכא פסידא אם לא היה מתקנן, משום הכי מותר. ובלבד שלא יכוין כו'. שאם נשברו מערב י"ט והיה יכול לתקנם קודם המועד והוא המתין בכונה עד המועד שיהיה פנוי ממלאכה אחרת אסור.
מתני'. כבשין שיוכל לאכול מהן במועד כובשן. אדם שרוצה לכבוש ירקות או דגים או בשר במלח (ובחומין) [ובחומץ] אם לא ימלחם כי אם מעט שיהו ראוין לאכול מהן מיד אף בתוך המועד מותר לכובשן, אבל למולחם הרבה כל כך שלא יהו ראויין לאכילה עד זמן מרובה היינו תקון לצורך חול כיון שלא יוכל לאכול מהם במועד ואסור. ירוש' עלה דמתני' [ה"י], וכי אין יכול לאכול מהן במועד אסור (לכובסן הוה) [לכובשן הדה] דתימר בשאינן אבודין אבל כשהן אבודין מותר. גמ'. ה"ג בריתא לבאי כוורי. נהר אחד ששמו בריתא ועל שם הנהר היה שם העיר שהיתה יושבת על שפתו פום בריתא, ואותו נהר הביא דגים הרבה. ואית דגרסי ברייתא לבאי כוורי, כלומ' הנהר יצא חוץ לגדותיו ונתרבה ביותר חוץ לגבולו עד שנתמלאו ממנו כל השדות שסביבותיו והבורות והחריצין שהיו בתוכם וכשחזר ונתמעט נשארו דגים הרבה בבורות ובחריצים ובעמקי השדות עם המים והיו לוקחים מהם הרבה בקל. אזול כולי עלמא (צור) [צוד] ואייתו כוורי. שהלכו ליקח מן הדגים לצורך המועד כל אחד ואחד בשדהו ובחריציו ולקחו מהם כל כך שלא היו ראוין לאכול כולן במועד ושאלו לרבה אם יוכלו למולחם ולכובשם לצורך אחר המועד. שרא להו רבה למימלח מניהו. מליחה גמורה, דכיון דהצידה נעשית בהתר והם הותירו מהם והיו נפסדים אם לא היו מולחים אותם, והוי כפרקמטיא האבד ולכך שרא להו כדמפ'. איכא דאמרי. שהם באו לשאול לרבה על הצידה ועל המליח', שגם הם היו יודעים שאם ילכו לצוד אותם שיקחו מהם הרבה יותר מכדי (היו יודעים שאם ילכו לצוד אותם שיקחו מהם הרבה יותר מכדי) צורך המועד, ורבה התיר להם לכל, ואביי הקשה לו בשלמא על הצידה שאתה מתיר ניחא משום דהוי דבר האבד אבל הכבישה למה אתה מתיר להם למלחם כבישה גמורה כיון שלא יאכלו מחמת מלחם כל זמן המועד והתנן כבשים שיכול כו'. והא לא דמי להא דא' בק' דביצה [י"א ע"ב] דשרי להערים ולמלוח גרמא גרמא, דהתם כל חתיכה וחתיכה ראויה לאכול בו ביום שאינו מולחם הרבה אלא מליחה קלה שיוכלו להתקיים עד אחר המועד ולא היה עושה מהם אוצר, ועל כל חתיכה ראוי לומר שמא על זאת יתרצה לאכול היום, אבל הכא שאתה מתיר להם למלוח אותם שיותירו לאחר המועד מליחה מרובה וכבישה גמורה שעל ידי מלחם לא יאכלו במועד. א"ל הני מתאכלי אגב איצצא. כלומ' (שיאכלו) שיוכלו לתקנם על ידי שרייה במים או בחומץ כמה פעמים וימתיק מלחם ויהיו ראויין ליאכל מיד אף בתוך המועד. ואיצצא, הוא לשון דחק, ודומה לו בפ' המפקיד בבב' מצי' [מ' ע"א] אגב איצצא צמתי. שתין איצצי. ששים פעמים כבשו לו דבר שהיה מלוח ביותר עד שהומתק הרבה ואכל ממנו, ובחול היה.
מתוך שמועה זו יש להוכיח דלצורך המועד מותר לצוד דגים בין במקום האבד בין בשאינו אבד, דהא ללישנא קמא לא הוצרכו לישאל על הצידה, ורבה לא הוצרך לומ' לאביי דהוי דבר האבד אלא על המליחה ועל הכבישה, והכי נמי איתה בירוש' [פ"ב ה"ב], רב חייא בר אשי בשם רב שרא למיצד נוני במועדא. ולצורך המועד נמי לא שרי אלא דוקא בצינעא כדתנן לקמן בסוף מי שהפך [י"ג ע"ב], הציידין והדשושות והגרוסות עושין בצנעא לצורך המועד, אבל לצוד שלא לצורך המועד אינו מותר אלא במקום האבד, ובמקום האבד מיהא שריא צידה אף שלא לצורך המועד, כדחזי' ללישנא בתרא דשרא להו (רביה) [רבה] למיזל ומצד ואע"ג שהיו יודעין שיצודו מהם שלא לצורך המועד, והיינו משום שהיו הדגים מתים בתוך הבורות והחריצין שהיו בשדות והיו נאבדים, דבשל סופרים הלך אחר המקל, ובמקום שהצידה נעשית בהתר מותר אף למלחם ולכובשן כבישה גמורה שיוכלו להתקיים על ידי מליחה זו זמן מרובה, ואע"ג שמחמת מלחה זו לא יהיו ראויין (לא) [לו] ליאכל בתוך המועד, אפי' הכי שרי כיון שאם לא היו (מלוחין) [מולחין] אותם היו נאבדים, כדפרי' במ[שנה], דמסיים בה בירוש' אבל באבודין שרו, והכי נמי ללישנא קמ' דרבה דשרא להו למימלח מיניהו מליחה גמורה ולצורך אחר המועד הוה מדמקשי ליה אביי ממתני', וא"ל כיון דאי שבקי להו פסדי שרי, והוא דחזו למיכל אגב איצצא, כדקא' בלישנא בתרא, ואם לא נעשית הלקיחה בהיתר כגון שנצודו שלא לצורך המועד לגמרי אז אסור לכבשן ולמלחן מליחה גמורה ראויה להתקיים ולא יהיו ראוין ליאכל מהן במועד, ולא אמרי' הכא אגב איצצא מתאכלי כיון שנצודו באיסור, ומיהו הכא נמי שרינן להערים ולמולחם מעט מעט מליחה קלה שיהו ראויין ליאכל במועד, דבכל מעט ומעט שיהא מולח אמרי' עליהו שמא על אלו יתרצה לאכול אותם במועד, והם יוכלו להתקיים על ידי מליחה זו עד אחר המועד, ואז ימלחם מליחה גמורה לצורך אוצר. וא"ת ואף מליחה קלה מעט מעט, היכי שרינן, [דהרי לא שרינן רק] במקום שנעשית השחיטה בהיתר שהיה צריך חתיכה אחת או שתים בי"ט ואי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה, אבל אם לא נעשית השחיטה בהתר היה אסור למלוח אפי' מליחה קלה, אלא מה שיאכל ביום טוב, וי"ל דלא דמי דהתם מיירי בי"ט, אבל הכא בחולו של מועד עסיקינן, ולהכי אע"ג דנעשת הצידה באיסור שרי להערים ולמלוח מעט מעט מליחה קלה.
הוצא. הוצין של דקל. דפנא. הוצין של עץ שקורי' לורייל, וגדל בו פרי שקורי' באייש. צר בצרור ואינו טח בטיט. מסדר אבנים זו על גב זו דרך בנין בלא טיח טיט בינתיים, ורב יוסף לא פליג עלה דברייתא, אלא ברית' מיירא בבנין של (עץ) אבנים ורב יוסף (לא פליג עלה דברייתא אלא בריית') איירי בבנין של עץ. ונרא' דאפי' רב חסדא [ד]שרי לבנות כותל חצר כדרכו הכא מודה דצריך שנוי דכיון דליכא רק נטירותא בעלמ' הוה ליה (בכו) [ככותל] גנה, ואע"ג דאיכא מצות מעקה מיהו סגי בהכי עד אחר המועד.
גמרא, עד ימיו היה מכה בפטיש. בפ' בתר' דסוטה [מ"ז ע"ב] תנן לה גבי יוחנן כהן גדול שביטל וידוי של מעשר שני. ועוד עשה תקנה זו, כי עד ימיו היו נפחים עושים מלאכה ומכים בפטיש בחול המועד לצורך דבר האבד, והוא בטלו מפני שקול הפטיש נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא לצורך דבר האבד, אלמא מלאכה (ששומעת) [שמשמעת] קול אף לצורך דבר האבד אסורה. בדנפחי. קול הפטיש נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא לצורך דבר האבד ולכך אסור, ומתני' מיירי בדנגרי, חרשים של עץ שאין הקול נשמע למרחוק, ולכך שרי. קול זוטא שרי. בתמי', דכיון מפני מראית העין הוא, הוה לן למיסר בין בקלא זוטא בין בקלא רבא. במגלי. שהוא עושה מלאכה במגל יד שנקראת בלע' (שאפ') שַאַרפְא, ואין זה כלי האומנים (ולכך). אבל בחציני. הוא פסל, ובלשו' פסוק הוא כלפות [תהלים ע"ד], ובל' קורי' לו דולויירא, והוא כלי האומנים ולכך אסור. כאן קודם גזירה. מתני' דהכא נשנית קודם גזירת יוחנן כהן גדול. הא ר' יוסי. מתני' דשריא לתקנו משום דבר האבד, ר' יוסי היא, דלא בעי שנוי בדבר האבד, כדקתני נמי בריש פרקין דלק' זולף וגומר וגף כדרכו, וההיא דסוטה מתוקמ' כר' יהודה דבעי שנוי, ור' יוסי סבר ההיא גזירה דסוטה לא היו דברים מעולם, דודאי אם גזר יוחנן לא היה ר' יוסי חולק עליו להתיר גזירתו כיון שלא היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. וקיימא לן כרב אשי דמוקי' מתני' כר' יוסי. דשרי דבר האבד בלא שנוי, וכל הני' דמתני' שרו אף בלא שנוי ואפי' בחציני, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כדתנן, וכן נמי צריכ' שיהא צורך יום טוב דלא איפשר בלאו הכי. ה"ג מאן תנא שנוי במועד בדבר האבד דלא. כר' יוסי. כלומ' אליבא דמאן הוא דלא צריך למעבד שנוי בדבר האבד, כר' יוסי, אי נמי גרסי' הכי, מאן תנא שנוי במועד בדבר האבד, דצריך דלא כר' יוסי, דאלו לר' יוסי לא בעי שנוי. כמאן מדלינן קבורתא דדשא. קיבורתא הוא בריח או יתד של עץ, ועבדינן ליה במועד ותלינן ליה בדלת כדי לנועלו, ושרינן למעבדי' בלא שנוי, כר' יוסי דמוקמי' מתני' דשריא ציר וצנור כותיה, אבל לא בעי' למי' מדלינן, מגבהינן, כלומ' מטלטלינן הנגר כדי לנעלו, דהא אפי' בשבת שרי, כדתנן בשבת פרק כל הכלים [קכ"ה ע"ב], ובסוף עירובין [ק"ב ע"א] מייתי לה, פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, ומפ' עלה בגמ' אפי' אינו (א)לא קשור ולא תלוי אלא שומטו ומניחו בקרן זוית.
בר שאפיר. (שום) [שם] האדם. תלתא בשילא. שלישו אכלו מבושל, שלא היה נמלח כי אם מעט. תלתא מליחא. ושלישו נמלח הרבה, ולא אכלו ממנו אלא אגב איצצא. ותלתא טויא. השליש אכלו צלי אש, והאי עובדא אייתי הכא לאשמועינן דאגב איצצא חזי. אדא ציידא. שם האיש אדא, והוא היה צייד של דגים. סמוך למסרחיה מעליה. כלומ' מעט קודם. שיסריח אז הוא טוב לאכול וברי לגוף, ונר' דבדגי הים מירי, דאלו (הגי הים מייר דאלו הני הנהרות) דגי הנהרות עמא דבר שיש סכנה לאכול מהם אחר שמתו אצל הצייד, אבל בדגים של ים יכול להיות כי מתוך סרחון הים אינם טובים עד שינוחו כדי שיצא מהם טעם הים. טוייה באחוה. המלח קרי אחוה, ששניהם גדילים ובאים מן הים. באבוה אסקיה. המים שגדל בו קרי אבוה, לאחר שצלוהו באש הוא טוב להעלותו מן האש ולתתו מיד במים לצננו ולכבות חום האש ולהמתיק טעמו. אוכליה בבריה. הציר והמורייס שיצא ממנו קרי בריה. ומשתי עילויה אבוה. אחר אכילתו טוב לשתות מים, וזהו בריאות הגוף, אבל בתוך אכילתן טוב לשתות יין. כוורא תחלו וחלבא. מאכל של דגים ושל שחליים ושל חלב. ליטעון גופא ולא ליטעון פוריא. מי שאכל דברים הללו טוב הוא לו שיתעכל המאכל בתוך גופו ויסבול טרחם ומשא כבדם. ישתה מים עמהם ולא ישתה שכר, או ישתה שכר ולא ישתה יין, וכל הני אייתי לאשמועי' דלשון חכמים מרפא להברות גופו של אדם.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו. מעשה מלאכת הזיתים כך הוא, כי אחר הלקיטה צוברין אותן במעטן היא גיגית גדולה שמכניסין אותם שם כאחת כדי שיתחממו ומתוך כך הם מתבשלות והשמן נוח לצאת ולאחר שנתבשלו מלמעלה כל צרכן הופכין אותן בתוך המעטן מה של מעלה למטה ומשהפכן אם יתאחרו להוציא מהן השמן יותר מן השיעור הידוע להם לאומנים יתקלקלו כולן, אלא מיד צריך לטוענן בבית הבד ולהוציא שומנן ואחר כך כותשין אותן במכתש וחוזרין לטוענן בבית הבד ומוציאין מהן (משמן) [השמן] השני, ויש שטוחנין אותן עוד ברחים ומחזירין אותן בבית הבד וטוענין אותן קורות ואבנים הרבה, ומוציאין אותן עוד שמן שלישי, וקאמ' הכא דמי שהפך את זיתיו קודם הרגל שהיה סבור להוציא שומנן קודם הרגל. ואירעו אונס ולא היה לו פנאי להוציאן קודם הרגל ועכשיו שהוא בתוך המועד אם ימתין עד אחר הרגל, יתקלקלו זיתיו והוה ליה דבר האבד. או שאירעו אבל קודם הרגל, או שהטעוהו. ששכר פועלין קודם הרגל אחר שהפך זיתיו להוציא שומנן ולגמור מלאכתן, והם לא באו למלאכתן, ואף זה אונס הוא, וכיון שנאנס התירו לו לעשות בהם מלאכה שלא יפסיד שמנו. טוען קורה ראשונה. להוציא מהן השמן הראשון ושוב לא יתקלקלו אם ממתין לגמור מלאכתן עד אחר המועד, אבל לגמור כל מלאכתן לכותשן במכתש כדי להוציא מהן שמן שני או שלישי אסור, אע"פ שהתחיל בהתר, דר' יהודה סבי' ליה דאף בדבר האבד צריך שנוי, ומה שאינו גומר המלאכה קרי שנוי. ר' יוסי אומ' זולף וגומר כדרכו. כל המלאכה על ידי כתישה וטחינה, דר' יוסי לא בעי שנוי בדבר האבד כדאמ' בפי' לעיל [ע"א], והכא נמי כיון שהתחיל בהתר גומר ומוציא שמן שני ושלישי ומכניס השמן בחביות. והכא לא גרס' וגף דלא שייך מגופה גבי שמן אלא גבי יין שהוא מתקלקל מחמת הגלוי, אבל השמן אינו מתקלקל בכך. וכל (מאן) [מאי] דשרו ר' יהודה ור' יוסי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה היינו דוקא משום דאירעו אונס, ובשעה שהפכן היה סבור לעשות כל המלאכה קודם המועד, אבל לא אירעו אונס הוה ליה כי כ[י]ון מלאכתו במועד דמתסר אפי' לר' יוסי ואף בדבר האבד כדתנן בפירקי' דלעיל [ע"א], ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ואוקימנא כר' יוסי, ובפי' נמי תנן לק' [י"ב ע"ב] וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו, ולא פליג ר' יוסי, ובירוש' [ה"ב] גרסי' במה אנן קיימין אם בהגיע זמנו לבצור ולא בצר הא חטא על נפשיה, כלומ' הוא פשע שלא בצר קודם המועד כיון שהגיע זמנו לבצור, והוה ליה כיון מלאכתו, ואם בשלא הגיע זמנו לבצור יכול הוא קאים, ויכול להמתין עד אחר המועד, אלא בכן אנן קיימין כשהגיע זמנו לבצור, והוה סבר (הוה) יכיל הוה קאים ולא קם, ובכי האי גוונא מיירו כל הני עובדי דפירק' [שם] דרב חצדו ליה חצדא, ור' ינאי דקטפי' לפרדיסי'.
גמ'. פתח באבל וסיים במועד. מדקתני ברי' וארעו (ב) אבל, אלמא באבל נמי מיירי דמחמת האבל הניח לעשות מלאכתו עד המועד, ובסופא תני' ומניחה עד אחר המועד ולא תני תקנתא גבי אבל מאי אית ליה למעבד אם יהיו מאריכין ימי אבלו והוא ירא פן יתקלקל שמנו או יינו. והקשה רבי' אברהם בר' דוד לימ' הא דתנא ואירעו אבל לאו לאשמועי' איסור מלאכה דאבל נקט ליה אלא משום אונס תנא ליה, והק"א [—והכי קאמר] ואירעו אונס זה או זה, וי"ל למה לי למיתנייה הא כבר תנא ליה אונס [ואע"ג דתנן נמי הטעוהו פועלים], איכא למי' דההוא לגופיה תנייה לאשמועי' דהטעוהו פועלין חשיב אונס, דסד"א פושע הוא דהוה ליה למיזל ולאהדורי גבייהו ולאוסופי להו אאגריהו טפי פורתא והוו אתו ולא מיקרי אונס קמ"ל, אלא אבל אמאי תנייה, אי בהוצרך להתעסק בצרכי המת עד שחשכה בי"ט פשיטא דאין לך אונס גדול מזה, ואי בקברו קודם הרגל שלשה ימים או ארבעה מיירי, אם כן דייקי', אי הוה שרי ליטעון הקורה ולהוציא השמן והיין בתוך ימי אבלו והוא לא עשה כן, הוה ליה כי כיון מלאכתו במועד ולתסר, אלא ע"כ אף בימי אבלו נמי הוה אסיר ליה לגמור מלאכת שמנו ויינו וא"כ אמאי לא תנא תקנתא גבי אבל נמי. אמ' רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים במועד אסורין בימי אבלו. לעולם מיירי תנא דמתני' בקברו ארבעה ימים או חמשה קודם הרגל, ובתוך ימי אבלו ודאי הוה אסיר ליה לטעון אף קורה ראשונה ולהכי לא תנא תקנתא באבל כלל דאף לר' יוסי מתסר דאפי' מה שמותר במועד כגון מלאכה בדבר האבד אסורה בימי אבלו, והיינו טעמא משום דאבל דרבנן הוא, וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, דגבי אבל ליכא אלא אסמכתא דדברי קבלה כדנפק' לן לקמן בפ' בתר' [ט"ו ע"ב] מדכת' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל ודרשי' מה חג אסור אף אבל אסור, ואפי' אבלות יום ראשון נמי דאמר' דמדאורי' (הא) [הוא] כדאי' בזבחים פ' טבול יום [ק' ע"ב], ה"מ לענין אכילת קדשים כדנפק' לן מדכת' [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום ודרש' התם [היום] אסור ולמחר מותר, אבל למילי אחריני כגון איסור מלאכה לא הוה דאוריתא אלא דרבנן. וא"ת כיון דאמ' דתנא אבל במתני' משום איסור מלאכה דידיה אמאי לא תנא גבי אבל ואירעו אונס כי היכי דתנייה גבי מועד שעל ידי האונס הניח שלא עשה מלאכתו קודם ימי אבלו, וי"ל דדוקא גבי מועד שייך למיתני אונס שעל ידי כן לא הספיק לעשות מלאכתו קודם הרגל דהא זמנו ידוע, וכשהפך זיתיו כסבור היה לגמור מלאכתו קודם הרגל, שאם לא היה האונס והוא הפכן קודם הרגל הוה ליה כיון מלאכתו במועד ומתסר, אבל גבי אבל שאין זמנו ידוע ופעמים מת לו מת פתאום או שמא באה לו שמועה, ולא שייך התם למי' דהוי מכוין מלאכתו דאקראי בעלמא הוא דאיתרמי ליה. רב אשי אמ' לא מיבעיא קאמ'. לעולם הך תקנת' דתני במתני' שייכא נמי גבי אבל לר' יהודה כדאית ליה ולר' יוסי כדאית ליה ולהכי תנא אבל במתני' לאשמועי' תקנת' גביה כי היכי דאשמ' (בימי אבלו) [במועד], והא דלא תנא תקנת' בהדיא אלא גבי מועד לא מיבעיא הוא. לא מיבעיא באבל דאינו אלא דרבנן. דשרא ביה תקנת' בדבר האבד. אלא אפי' מועד דאורית'. שריא ביה תקנת' בדבר האבד, והא דקאמ' אפי' מועד דאו' לאו דוק' כדפרי' ברי' פ"ק דמלאכה בחול המועד לא אסי' מדאורי' כמו שהוכחנו מכמה ראיות, אלא הכי פי' הכא, לא מיבעיא ימי אבלו דרבנן דאין לאסור מלאכה דידיה לא שרש ולא עקר מדאו' ואפי' סמך וזכר לא מצינו לו דאוריתא, אלא אסמכתא בעלמ' מדברי קבלה, ואפי' הכי ראיה גמורה לא הוי אלא זכר בעלמ', כדפרי' [ד]נפק' לן מדכת' והפכתי חגיכם לאבל, ועיקר קרא לאו בהכי איירי, אלא אפי' חולו של מועד שיש לו עיקר ושרש דאוריתא, כדנפק' לן בפ' אין דורשין [י"ח ע"א] מקראי דכתי' באורי', אפי' הכי (במקנס) [במקום] פסידא שרו רבנן, דהם אמרו והם אמרו, ולא העמידו דבריהם במקום דבר האבד, ולעולם רישא דמתני' מילי מילי קתני מועד ואבל, ובסופא תנן תקנת' גבי מועד וכל שכן דשייכא הך תקנתא נמי באבל.
תניא כותי' דרב שישא בריה דרב אידי. דאבלות חמיר ממועד, ודברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו. ה"ג דברים העשויים לאבל בימי אבלו. כלומ' העשוין לו על ידי אחרים, אבל הוא עצמו לא יעשה אע"ג דהוי דבר האבד. זיתיו להפוך. שכבר נתבשלו כל צרכן ואם לא יהפכם בזמנן יתקלקלו. כדו לגוף. אם נתמלא כדו או חביתו יין והוא פתוח וצריך לסתמו במגופה ובטיח טיט, ואם לא יסתם יתקלקל. ונראה [דגרסינן] כדו לגוף, ולא גרס' בורו לגוף, כדפרי' במתני', וכדין וחביות סגנון אחד הוא אלא שכדין קטנים הם יותר מחביות כדאמ' בריש פ"ב דביצה [ט"ו ע"ב] הללו בעלי פטסין הללו בעלי חביות הללו בעלי כדין. ושני דברים אלו עושין לו אחרים שהופכין את זיתיו, וגפין חביותיו, ודוקא הני תרי מילי עושין לו אבל טפי לא, שאינו זולף ולא טוענין לו קורה ראשונה, וכן דוקא סותמין לו חביותיו אם היה מלא כבר דליכא טירחא, אבל לא מורידין לו היין מן הגת לבור, ולא שולין לו היין מן הבור לחביות, ואי נמי אמרי' דכל הני נמי עשוין לו, מיהו ה"מ על ידי אחרים כדקתני העשוין לו, אבל על ידי עצמו לא, אלמא מידי דמותר במועד אסור באבל, והינו תניא כותיה. פשתנו לעלות מן המשרה. ברייתא מסיים ואזיל, משרה הוא מקום כניסת מים ששם שורין פשתן, וכששרה שם די ספקו אם לא יעלוהו יהי נפסד, ולכך מעלין לו. וכן אם היה צמרו בתוך היורה של צבע וכשקלט הצבע כל צרכו אם לא יעלוהו הוא נפסד ומעלין לו. (וכן אם היה צמרו בתוך היורה של צבע וכשקלט הצבע כל צרכו אם לא יעלוהו הוא נפסד ומעלין לו). ומרביצין לו שדהו. להשקות הזרעים השקאה מועטת, דלש' הרבצה לאו השקאה גמורה משמע כדפר' בפ"ק, ודוקא בששתו קודם ימי אבלו דהא חמיר אבל ממועד, ובמ[ו]עד לא שרינן אפי' הרבצה אלא דוק' בשתו, ותדע דבשתו מיירי כדקאמ' משתגיע עונת הגשמים שלו, והק"א אם הגיע העונה והזמן שהיו רגילין להשקותו. ר' יהודה אומ' אף זורעין לו שדה (גינה) [נירה]. שאם נחרש שדהו כבר מקודם אבלו ושאר השדות שבבקעה נזרעים, זורעין לו את שלו, שאם לא יזרעוה עד שבוע או שבועים אחר האחרים, גם בזמן הקציר יקצרו האחרים קודם, ויהא זה נפסד בדריסת רגל אדם ובהמה העוברים בתוך שאר הבקעה, משנפרצו הגדירות ורגלי הכל מצויות בשדות. וכן שדה העומדת לפשתן. שעתידין לזרוע בו פשתן, ואם ישהו לזורעו לא יהא ראוי לזרוע בו פשתן בזאת השנה, וחשי' ליה ר' יהודה דבר האבד מפני שריוח גדול יש בזריעת פשתן כשהוא נזרע בזמנו. אם לא תזרע בבכיר כו'. ואין זה דבר האבד. רשב"ג אומ' זיתיו להפוך ופשתנו לעלות כו'. ואם אין שום אומן אלא הוא יעשה מיהא בצנעא. אבל משדה נירה ומשדה העומדת לפשתן לא פליג אתנא קמא, דהא לא שרי רשב"ג אלא לעשות בצנעא, ומלאכת עבודת קרקע פרהסיא הוא. והני תרתי מילי דר' יהודה ודרשב"ג לא כתב רב אלפס בספרו, אלמ' סבירא ליה דלית הלכת' כותיהו וכן הוא נראה, דדר' יהודה ודאי ליתה, מדקאמ' תלמו' תניא כות' דרב שישא בריה דרב אידי דחמיר אבלות ממועד, אלמא מייתי מתנא קמ', דאלו לר' יהודה בהא דקא מיירי חמיר מועד מאבלות, דהא ר' יהודה שרי לאבל לזרוע לו שדה פשתן, ואלו גבי מועד תנן לקמ' בפ' [י"ב ע"ב] שולה פשתנו מן המשרה, אבל לזרוע לו שדה העומדת לפשתן לא שרי, ואפי' ר' יהודה נמי מודה מדלא פליג התם, ואפי' אם תימצי לומ' דפליג בבריית' (גבי מועד וה"ה) באבל [וה"ה גבי מועד] מ"מ ליתה לר' יהוד' (ההא) [דהא] קיימ' לן ביב' פ' החולץ [מ"ב ע"ב] סתם במתני' ומחלוקת בברית' הלכה כסתם מתני', ודרשב"ג נמי ליתה, דאיהו שרי ליה לאבל לעשות מלאכה בצנעא בדבר האבד, ולקמ' בפ' בת' [כ"א ע"ב] תניא אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו, והשת' איכא למידק הא דשרי רשב"ג לעשות מלאכת דבר האבד אימת הוי, אי בשלשה ימים ראשונים. היכי שרינן ליה משום דבר האבד, וכי יש לנו להקל בדבר האבד לעשיר מאי דלא שרי' לעני לצורך פרנסתו, הא פשי' דאדרבה אבידת גופו עדיף מאבידת ממונו, ואי מיירי הכא משלשה ימים הראשונים ואילך, אכתי היכי שרי משום דבר האבד דהא לא שרינן לקמן אלא דוקא לצורך פרנסתו, עד כאן דברי ר' אברה' בר' דוד ויפה דקדק. אם היה ספר או בלן לרבים. בלן מחמם מרחצאות, והגיע עת הרגל והכל צריכין לרחוץ ולהסתפר לכבוד הרגל, אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה מפני כבוד העם, והכא לא גרס' בצנעא, דמלאכה שהוא עושה לרבים פרהסיא היא, והך מימ' דרשב"ג נמי לא הביאה רב אלפס בהל', דבהא נמי לית' הלכתא כותיה, דלא שרינן לקמן בפרק בתרא [כ"א ע"א] לאבל לעשות שום מלאכה בשביל צורך לרבים אלא בדברי תורה בלבד, דהכי תניא לקמן ואלו דברים שאבל אסור, אסור במלאכה, ואסור לקרות בתורה בנביאים כו', ואם היו רבים [צריכים] לו אין נמנע.
למדנו בשמועה זו דהלכתא כרב שישא בריה דרב אידי דחמיר אבלות ממועד, ובמועד מותר לעשות כל דבר האבד בלא שנוי כר' יוסי דהכי נמי פסקי' לק' [י"ב ע"א] בפ' כותיה, וגבי מועד אין לחלק בין על ידי עצמו לעל ידי אחרים, דמועד חייל אכל ישראל, ואלו על ידי גוי נמי מיתסר דהאמרי' לקמ' [שם] כל שאינו עושה אינו או' לגוי ועושה, וכיון שהתחיל במלא' בהתר גומרה לגמרי ועושה אפי' דברים שלא היה נפסד כלל אם היה מניחם עד אחר הרגל, כגון מלאכת הזיתים מטעינת קורה ראשונה ואילך, וגבי אבל מותר לעשות לו מלאכת דבר האבד על ידי אחרים, אבל על ידי עצמו לא אפי' בצנעא ואפי' הוי כולו אבד, דהא לא קיימ' לן כרשב"ג דשרי כי אין שם אומן אלא (הויא) [הוא], ואפי' על ידי אחרים נמי לא שרינן לגמור לו כל המלאכה, אלא שיצילו לו שלא יהא אבד לגמרי, דומיא דהופכין זיתיו וגפין חביותיו אבל טפי לא שרינן, ואי הוי דבר שאינו אבד לגמרי אפי' אי איכא פסידא פורתא לא יעשו לו אפי' על ידי אחרים, דהא לא קיימ' לן כר' יהודה דשרי לזרוע לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ואפי' מלאכה של רבים לא יעשה, ואפי' אין שם אומן אלא הוא, דלא קיימ' לן כרשב"ג דשרי לעשות מלאכה לרבים כשאין שם אומן אלא הוא.
ה"ג האריסין החכירים והקבלנים שלהן הרי זה יעשו. סופא דבריתא דלעיל הוא, ואתאן לתנא קמא, אריסין חכירין וקבלנין הם המקבלים קרקעות מבעליהם לשומרם ולעבדם בכל צרכיהם, אלא שהאריס נוטל חלק במה שתביא הקר' או מחצה או שליש או רביע, חכיר נותן לבעל הקרקע סך ידוע בכל שנה ה' כורין או י' כורין הן תעש' הקרקע רב או מעט, (קבלו) [קבלן] בעל הקרקע נותן לו שכרו של כל יום ויום שיעשה מלאכה באותו קרקע ואין בעל הקרקע יכול להחליפו בפועל אחר לכל צרכי הקרקע, גם הוא אינו יכול לעשות מלאכה במקום אחר כל זמן שהקרקע צריכה לו. וכל הני אם קבלו עליהן מלאכת האבל לכמה שנים, וקודם שנהיה זה אבל, הרי אלו יעשו, דכיון דאית להו פסידא אם לא יעשו מלאכתן באו' קרקע אין להם להתבטל ולהפסיד באבלותו של זה, ומיירי בדבר שאינו אבד אם יתבטלו כל ימי אבלותו, דאלו בדבר האבד כגון עת הקציר או עת הבציר דאיכא הפסד מרובה לבעל הקרקע אם לא יעשו מלאכתו אפי' במי' דליכא פסי' אלא לאבל לחודיה מותרין לעשות, כדאמ' ברי' דבריתא, שהופכין זיתיו וגפין חביותיו על ידי אחרים. והא דשרי' להני לעשות מלאכה בקרקע האבל היינו דוקא היכא דאי' להו פסידא אם יתבטלו ממלאכה זו, אבל אי לית להו פסיד' כגון שיש להן מלאכה אחרת שיתעסקו בה כל זמן שזה אבל לא יעשו, ואע"פ שיש הפסד מועט לאבל בהתבטלו ממלאכתו, ולא שייך למישרי מטעמ' דאריסא אריסותיה קעביד כדק' בספ"ק דע"ז [כ"א ע"ב], דהא חזינן דתנא לא שרי אלא משום הפסדא דאריס. והכא גבי הני לא אצטריך תנא למתני דינא דאריסין חכירין וקבלנים שהם עצמם אבלים, כי היכי דתני בסמוך גבי חמרין גמלים וספנים דהא פשי' ליה דלא יעשו, כיון דאיפשר לעשות מלאכת הקרקע על ידי אחרים, שישכירו אלו תחתיהם, ובעל הקרקע לא יפסיד אם [פ]ועליו אלו עושין מלאכתו או אחרים, אבל ודאי לא ישכור האבל פועלין להעמידן בשדה שלו היכא דליכא הפסד מרובה אם ימתין לעשות אותה מלאכה עד אחר ימי אבלו, כדפרי' לעיל שאין זורעין לו שדה נירה. החמרים והגמלים והספנים שלהן. שהיו מושכרין לאותן אבלים לזמן מרובה. הרי אלו לא יעשו. כיון שאלו הפועלים אינם נפסדים בבטולם אלא המ[לאכה] כולה של אבל היא. ואין לו הפסד מרובה אם יתבטלו עד אחר ימי אבלו, ולכך לא יעשו, ודוקא במקום שיודעים שמלאכה זו של אבל היא, אבל אם היו בעיר אחרת ואין ידוע שם שמלאכה זו של אבל היא מותרים לעשות, מדלא מתני הכא אפילו בעיר אחרת לא יעשו, כדקתני בסמוך גבי שכירי יום. ואם היו האבלים מוחכרים או מושכרים אצל (אח' אצל) אחרים. הן ובהמתן מושכרים לזמן מרובה, והם חמרים גמלים ספנים. הרי אלו יעשו. דלא ליפסדו הבעלים שאינם אבלים, דכיון דאי איפשר להם לבעלים לחזור להם ולשכור פועלים אחרים עד אחר ימי אבלם של אלו, וכל ההפסד של בעלים הוא ולא של אבלים מותרין לעשות. ואם היו שכירי יום. אותן אבלים שכל הפסד הבטול עליהם שהבעלים לא יתנו להם שכר הימים שלא יעשו מלאכה. אפי' בעיר אחרת. שאין יודעים שם שהם אבלים לא יעשו, וכל שכן שלא ישכירו האבלים עצמם בתחלה בימי אבלם, ולא בהמתם, והכי תניא במסכת שמחות [פ"ה ה"א], אבל כל שבעה ימים אסור בעשיית מלאכה הוא ועבדיו ושפחותיו ובהמתו, וכשם שהוא אסור לעשות כן אחרים אסורין לעשות לו.
ולמדנו מכאן שאם יש לאבל סופר או מלמד בביתו אם הם שכירי שנה או זמן שכל הפסד בטולם על האבל, אסו' לעשות מלאכתו בין בביתו בין בבית אחרת, דומיא דחמרים גמלים וספנים דלאו דוקא הני דה"ה (לשמר) [לשאר] פועלים, אבל אם הם שכירי (שנה) שבוע או שכירי יום או שקבל עליו הסופר לכתוב אותו ספר בשכר קצוב או שהוא כותב לשכר קונטריסים, בכך וכך הקונטריס שכל הפסד הבטול על הפועל ולא על האבל, (ו)בביתו של אבל אסורין אבל בבית אחרת מותרין, דומיא דמלאכתו ביד אחרים דבסמוך, ואם היו הסופר והמלמד אבלים (אבל בבית אחרת מותרין. דומיא דמלאכתו ביד אחרים דבסמוך, ואם היו הסופר והמלמד אבלים) אם הם שכירי יום או שכירי שבוע או שכותב הסופר לקונטריסים או קבל עליו לכתוב כל הספר בשכר ידוע אסורין לעשות מלאכתם כיון שכל ההפסד עליהם, אבל אם הם מושכרין לזמן ידוע או לשנה שעכשיו הפסד בטולם על בעל הבית שאינו אבל מותרין לעשות בצנעא חוץ לבתיהם שלא יפסיד בעל, דומיא דאם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, ואין לומר שישכור בעל הבית אחר תוך ימי אבלו של זה דהוי הא דבר האבד שהתינוקות מתקלקלים אם ישתנו ממלמד למלמד אחר בזמן מועט כזה, ואין לאסור משום דדברי תורה אסורין לאבל, דהא כל מלאכה נמי אסורה לו, ואפי' הכי שרינן משום הפסדא דאחריני.
ואם היתה מלאכת אחרים בידו. של אבל מקודם אבלותו כגון שקבל עליו לארוג בגד או לעשות שום מלאכה ואירע לו דבר, לא יעשה, כיון שהוא יכול להמתין עד שיעברו ימי אבלו, ואין הפסד לאחרים אם יתבטל ממלאכתו. ואע"פ שקיבולת. תני תנא דלא יעשה, כלומ' שקיבל עליו לעשות כל אותה מלאכה בשכר קצוב, ולהכי קא מתמ' אדרבה קיבולת כדידיה דמי, שאין הפסד לבעלים בבטולו, ולא פסקו לו זמן לגומרה ומאי אע"פ שייך למיתני. אלא אימא בין קבולת בין אינה קבולת לא יעשה. הואיל ויכול לשהותה עד אחר אבלתו, ואין הפסד לאחרים אם יתבטל ממלאכתו. היתה מלאכתו של אבל ביד אחרים בביתו לא יעשו. שלא יאמרו האבל מסייע עמו, אבל בבית (אחד) [אחר] יעשו. הוו להו גימלא בהדי הדדי. צמד בקר שהיו חורשים ביחד. אתרעיא מלתא. שמת לו מת. ואי' ספ' דג' איתגריא, והיא היא. ירושלמי [פ"ג ה"ה] שני אחים שני שותפין שאירע להם דבר לאחד מהם הרי אלו נועלין חנותם, ומיירי שאין חלק כל אחד מבורר, ושם המלאכה על שניהם, ואף כאן נראה דמכל מקום חברו מוכר בצנעא ולא יפסיד, כדא"ל רב אשי למר בריה דרב אחא נהי דלא חייש מר אפסידא דנפשיה אאחריני מי לא חייש מר, ומיהו משום פסידא דאחריני לא שרינן ליה לנפשיה למכור אפי' בצנעא, ואע"ג דהוה שרי רב אשי לתורי' דמר ברי' דרב אחא לעשות מלאכה משום פסידא דאחריני התם ההיא מלאכה לאו דאבל היא, אבל הכא שהמלאכה שלו היא ודאי אסיר, דהא לעיל אסרינן לאחרים לעשות מלאכתו [כ"ש] בידו דאסיר.
<h2>דף יב.</h2>
אמ' שמואל מקבלי קבולת. אומנים גוים שקבלו עליהם לעשות מלאכתו של ישראל בסך הידוע וקצוץ להם, ועליהם מוטל לגמור כל המלאכה משלהן ולא ישתדל שוב הישראל עמהם אלא לפרוע להן מה שקצץ, ובתוך כך שהם עושין המלאכה אירע י"ט או שבת. ופ"ר אברהם בר' דוד דהך קבולת דהכא ע"כ לא מיירי במלאכה שבשדה, דהא לקמ' בסמו' אמרי' דהיא אסורה בחו' המועד, (ואילא) ואילו קבלנות דשדה שריא אפי' בימי אבלו, כדתניא לעיל הקבלנים שלהם (עצמו) יעשו, וכ"ש בחול המועד דקיל כדאמ' רב שישא בריה דרב אידי ותניא כותיה, ולא איירי נמי בקבלנות דדבר תלוש, דההיא נמי שריא אפי' לאבל (בדתניא) [כדתניא] לעיל בבית אחר יעשו, וכ"ש בחול המועד כדפרי', ואמאי אמרי' בסמוך בחול המועד אפי' חוץ לתחום, אלא ע"כ בקבלנות דמחובר עסקינן, ולא בקבלנות דשדה, אלא בקבלנות דבנין עסיקי', שקבלו אומנים גוים לבנות בית ליש' בסך הידוע והמלאכה מרובה. בתוך התחום אסור. לישראל להניח לאומנים לעשות מלאכה זו בשבתות ובימים טובים, דחיישי' לחשדא שמא יהיו הרואים סבורים שהם שכירי יום ולא יאמרו שהיא מלאכת קבלנות. וא"ת ובשבת נמי אמאי מתסר' אפי' בתוך התחום, כיון שהיא קבולת, מאי שנא מיהא דשרו ב"ה בפ"ק דשבת [י"ז ע"ב] ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי בערב שבת עם השמש, ואע"פ שהאומן עושה המלאכה בשבת, וי"ל דשאני התם דלא מינכרא מילתא כשהיא בבית הגוי אם של ישראל היא אם לאו, והרואה יאמר של גוי הוא, אבל הכא דמיירי בקבולת דבנין כד[פרישית] מינכרא מילתא וכולי עלמא ידעי דמלאכה זו של ישראל היא. חוץ לתחום מותר. דהכא לא שייך חשדא דהא לא אזלי אינשי התם וליכא מאן דחזי. (דליכא) [אבל איכא] מתא דמיקר' להתם. שהמלאכה נעשית בתוך תחום עיר אחרת שישראל דרים בה אסור. דחיישי' לחשדא דבני ההיא מתא דאתו להתם ויראו מלאכת הישראל נעשת. אלא בשבתות וימים טובים. דאין שום ישראל הולך חוץ לתחום ולא יראו המלאכה הנעשית. אבל בחול המועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא. וחזו למלאכה זו, אסור. מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא. אומנים גוים מקבלי קבולת חוץ לתחום, ועשו בה מלאכה בשבתות ובימים טובים. לא עייל לגוה. חומרא בעלמ' הוה, דמלא' שבת שנעשית על יד גוי לא מיתסרא אלא בכדי שיעשו. והאמ' שמואל חוץ לתחום מותר. לעשות אפי' לכתחלה. אדם חשוב שאני. שיש לו להחמיר על עצמו בדבר שהוא נראה מכוער. סייע בתיבנא בהדיהו. יש מפ' שנתן להם התבן בערב שבת כדי לבנות בשבת, וק"ל דהא ודאי שרי לכתחלה אליבא דשמואל, אלא נראה לי שנתן להם רשות בש' ליקח תבן ברשותו. וה"ר יוסף גר' עבדיה סייע בהדיהו, עבדו טעה ועשה מעט מלאכה עמהם בשבת, ולפי שנכשל אדם בבנין לא רצה להנות מן המלאכה. ובה"ג כתב בנו ליה אפדנא בחולא דמועדא וחוץ לתחום הוה, ולפי זה קשי' מאי פריך והאמ' שמואל חוץ לתחום מותר, הא אוקימנא [חסר].
[הא דאמר רב שישא בריה דרב] אידי דברים המותרין במועד אסורין בימי אבלן, ה"מ בחו' המועד דקיל, אבל אין יתכן לומ' דברים המותרים (במועד) בשבת דאיכא איסור סקילה אסורין בימי אבלו, שהרי (אפי' ר"ת) [לר"ת אפילו] קבולת דמחובר שרי' לכל איניש אף בשבת ואף בתוך התחום, ובאבל אף בחול אסור.
לכן יתכן יותר פי' ראשון דודאי קבולת דמחובר אסירא בתוך התחום (ובאבל אף בחול אסור) בשבתות ובימים טובים, וכל הראיות שהביא מההיא דעורות לעבדן וכלים לכובס [שבת י"ז ע"ב] לא דמיא לבנין בית, דהתם מלאכה בדבר תלוש הוא שהגוי מוליך המלאכה בביתו (וכלים לכובס לא דמיא לבנין בית, דהתם מלאכה בדבר תלוש הוא שהגוי מוליך המלאכה בביתו) דאפי' באבל בכי האי גונא שרי, כדאמ' לעיל היתה מלאכתו ביד אחרים בבית (אחד) [אחר] יעשה, אבל בנין בית שהוא עושה מלאכה במחובר וברשותו של ישראל פרהסיא הוא, ומיתסרא, וההיא דרחים [שם י"ח ע"א] נמי אינה ראיה, דהתם כיון שנתן החטין לתוך הרחים מערב שבת, הן נטחנות מאליהן, אבל הכא בכל שעתא ושעתא הגוי עושה המלאכה בידיו, דומה כמי שהי' הישר' מצוה לו לעשות המלאכה, וההיא דספינה [שם י"ט ע"א] נמי הדבר ידוע שהספן לא ישבות הוא וכל ספינתו בשביל הישראל, ויפסיד בשבילו כל דרכו כל יום השבת, אבל הכא המלאכה היא כולה של הישראל, וההיא נמי דספ"ק דע"ז [כ"א ע"ב] אינה כלום, דלעולם היא רגילות לקבל שדה באריסות, ואמרי אינשי אריסא אריסותיה קעביד, אבל בנין בית דרך (רב) [רוב] העולם הוא לשכור פועלים מידי יום יום, ולא אמרי אינשי קבלנותיה עביד, אבל יאמרו שכירי יום הם.
ואדרבה הבי' רבי' יצחק ב"ר שמואל ראיה לאסור קבלנות במחובר בתוך התחום בשבתות ובימים טובים, מן הירוש' דפ"ק דשבת [ה"ח] ודפ"ק דע"ז [ה"א], דתניא התם אומנין גוים שהיו עושים מלא' ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר, א"ר שמ' בן אלע' בד"א בקבולת, אבל בשכירי יום אסור, בד"א בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור, בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, מהו בין כך ובין כך, בין בתלוש בין במחובר ובלבד שיהא בקבולת, ר' שמעון בן ביסנא בשם ר' אחא אמ' הלכה כר' שב"א בשבת ובאבל, אלמא פסיק כר' (שמואל) [שמעון] ב"א דלא שרי קבולת במחובר אלא בעיר אחרת, אבל בעירו אסור במחובר אף בקבולת, וה"ה בתוך הת', ולא מצינו תלמוד שלנו שיהא חולק על זה בשום מקום, ובתו' [ע"ז פ"א ה"ב] נמי תניא כי האי גונא אלא דתני בה רשב"ג במקום רשב"א, ובמס' שמחות [פ"ה ה"ח] תניא שכיר הקבולת בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר, במחובר לקרקע בין כך ובין כך אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר.
מסקנ' דמילת'. קבולת דמחובר בין בשבת (כ"ך) ובין (כך אסיר בעיר אחרת) באבל בתוך התחום אסורה, ולא מיבעיא הבנין עצמו, דאסו' להושיב האבנים ולהעמיד הקורות, אלא אפי' לפסול האבנים ולנסר הקורות אפי' רחוק מן החומה ואפי' בביתו של גוי אסור, כיון דצורך מחובר הוא, דהא במחובר כי האי גונא הוא דפליגי רשב"א ותנא קמא בירוש', דקא' תנא קמ' בתוך בתיהם מותר, ולא מפליג בין תלוש למחובר, ורשב"א אוסר במחובר, והא פסיק כר' שב"א דאסר מחובר בתוך בתיהם, דאלו לעשות הבנין עצמו רבנן מודו דאסור, דברשות ישראל הוא ואפי' בתלוש אמרי רבנן בתוך ביתו אסור. וקבולת דמחובר בחוץ לתחום שרי בשבתות ובימים טובים, ואסו' בחול המועד, כדפ' טעמ' משום דשכיחי אינשי דאזלי. וקבולת דאבל, בתלוש בביתו אסור בבתיהם מותר, במחובר בעירו אסור וה"ה בתוך התחום, בעיר אחרת מותר, דהא פסקי' כרשב"א בשבת ובאבל. מיהו אע"ג דפסקי הלכה כרשב"א בדיני קבולת, באריסת שדה דפליגי רשב"א ורשב"ג בספ"ק דע"ז [כ"א ע"ב] אין הלכה כרשב"א אלא כרשב"ג דשרי מטעמ' דאריסא אריסותיה קא עביד, דהא סתם לן תנא דמתני' דהתם כותיה, ואע"ג שפירשתי לעיל טעם לחלק בין אריסות שדה לקבלנות דבנין בשם רבי' [חסר].
ליתן לו מלאכה בקבולת לעשותה במועד עצמו אסור, ואפי' בקבולת המותרת אם קבלה קודם המועד, כגון דבר תלוש והאומן עושה בבית (אחד) [אחר], או קבלנות דשדה. אינו אומ' לגוי ועושה. והאי כללא ליתיה אלא במידי דמיתסר לישר' משום מלאכה, אבל אי לא מתסר לישראל אלא משום טירחא יתירא, אי משום מיחזי כעובדין דחול, שרי למי' לגוי ועושה, וכן נוכיח בסמוך בע"ה. ובלבד שלא ישקול. אם קבל הגוי לעשות לו מלאכת זהב וכסף לעשות לו לאחר המועד לא ישקול לו שקלו. ולא ימדוד. לו מדת בנינו או מדת בגדיו שנותן לו. ולא ימנה. אם מסר לו בגדים לכבס לא ימנם, וכל הני מתסרי משום דמיחזי כעובדין דחול, כדמפ' תנא כדרך שהוא עושה בחול. הלכך אסור לישראל למסור מלאכה לגוי בחול המועד אפי' לעשותה לאחר המועד, אם לא שיהא מאמינו בלא מדה בלא משקל בלא מנין, וכן לא יתן בגדיו לכובס גוי לכבסם אחר המועד, אם יצטרך למנות לו מנין בגדיו, אבל אם מאמינו בלא מדה בלא משקל בלא מנין, (וכן לא יתן בגדיו לכובס גוי לכבסם אחר המועד, אם יצטרך למנות לו מנין בגדיו יא) ופוסק עמו על מנת לעשותה אחר המועד שרי, ואפי' אם יעשה אותה הגוי במועד כיון שפסק עמו לעשותה אחר המועד, משתריא, אם היא מלאכה שהיה האומן יכול לעשות אם קבלה קודם המועד כגון דבר תלוש בבית האומן, או קבלנות של שדה, או שכירות רחים ותנור אם הגוי נוטל חלק בקמח ובפת, והכי נמי משמ' לישנא דקבולת דנקט תנא, ולא תנא שוכר אדם פועליו במועד לצורך חול.
אין מרביעין בהמה בחול המועד. להכניס כמכחול בשפופרת קאמ', דאלו בחול גמור שרי, כדאי' בפ' השוכר את הפועלים [צ"א ע"א], דאפי' משום פריצות' ליכא, משום (דבעיבידתיה) [דבעבידתיה] טריד כדקאמ' התם, ובמועד אסור משום דמיחזי כעובדין דחול, ואומ' מורי ה"ר יחיאל ז"ל דאפי' לאחוז הנקבה כדי שיעלה עליה זכר אסור, מדקתני סופא דאדך בריתא דלק' בסמוך ושאר בהמות מכניסין אותן לבקרות, משמ' דוקא בהכי אבל אחיזה מתסרא, ואע"ג דאחיזה משתריא בכלאים כדאמ' שמואל בפ' השוכר את הפועלים [שם] ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופ', הכא מתסר משום דמחזי כעובדין דחול. אין מרביעין בבכור. בכור זכר אין מרביעין אותו על נקבה של חולין, ולא בחול המועד מיירי אלא בחול גמור. ולא בפסולי המוקדשין. בהמת קדשים ש[הוממה] ונפדית ויוצאה לחולין, אין מרביעין אותה עם בהמת חולין גמורין, דבבכור כת' [דברים י"ט] לא תעבוד בבכור שורך, ובפסולי המוקדשין כת' [שם י"ב] תזבח ואכלת בשר, ודרשי' [בכורות ט"ו ע"א] בשר ולא חלב, והכי נמי נדרוש בשר ולא עבודה, הרבעה נמי עבודה מקריא, ומתסרא בבכור ובפסולי המוקדשין משום עובדין דחול, ובהני נמי או' מורי ה"ר יחיאל ז"ל דמתסרא בהו אחיזה מידי דהוה אמכירת איטליז ואשקילת ליטרא דמתסר בהו, ומשום הכי ניחא דכייל להו בהדי חול המועד דמתסרא ביה אחיזה כדפרי'. שתבעה. שהיא להוטה אחר הזכר יותר משאר בהמות. שלא תצטנן. והוה ליה דבר האבד, שאם לא ירביעו עליה עכשו כשהיא תובעת תצטנן לגמרי ושוב אין לה תקנה. מכניסין אותן לבקרות. לדיר יחד, ואם יזדווגו יזדווגו.
אין מדיירין. דרך הוא של כמה שדות שאין מזבלין אותן במשואות אלא משכינין בתוכן צאן הרבה, שבועים או שלש בקצה האחד, ומתקנין להם מחיצות ממחצלות סביבותיהן ומסיעין אותן ממקום למקום עד שיזבלו כל השדה, וקא' דאין מדיירין בחול המועד להביא הבהמות בשדהו, ואף לא יאמר לגוי לדיירה שדומה כעושה מלאכה בשדותיו והוי עובדין דחול, וכל שכן בשבת ובי"ט דאסור לת"ק, ומ[דרבי] נשמע לת"ק, דהא ר' מחמיר בשבת ובי"ט טפי מחול המועד, וה"ה לתנא קמא. ואם באו (לתנא קמא) מאליהן מותר. אם גוי הביא שם הבהמות מדעתו שלא אמר לו הישראל להביאם, (ו)מותר לו להניח שם ונותן להם שכרם אחר המועד. ואין מסיעין אותן. ממקום למקום, אפי' כשבאו מאליהן, דהשתא דעתיה דניחא ליה בדייורו, אלא הם עצמם יעשו מה שירצו. ואין מוסרין להם שומר. אפי' גוי. לנער את צאנם. לנהג וכל שכן ברישא כי לא באו מאליהן, דאין מסיעין אותן ולא מוסרין להן שומר. שכיר שבת. ששכרו לשבעת ימים. שכיר שבוע. שכרו לשבע שנים, והואיל ושכרו לזמן קצוב מותר להניחו לדייר קרקעותיו כל שעה שירצה ואפי' בשבתות וימים טובים, דבהבלעה שרו, דהוה ליה כמו קבולת, ודומיא למלאכת גוי, ולא אסרי' להסיען ולמסור להם שומר משום גלויי דעתא אלא היכא דהוו שכירי יום, ביאור ואע"ג דלעיל אסרנא כל קבולת ה"מ במלאכה גמורה, אבל הכא ליכא מלאכה אלא משום דמיחזי כעובדין דחול, ע"כ. ר' אומ' בשבת בטובה. מותר לישר' להניח גוי לדייר שדהו כיון שאינו עתיד ליתן לו שכר, אלא שבאו מאליהן למצא חן בעיניו, ובלבד שלא יסיע להן צאנן. בי"ט במזונות. שיתן מזון לו ולבהמותיו. בחול המועד בשכר גמור. דלא גזור ליתיה אלא היכא דמיתסר משום מלאכה. אמר ר' יוסף הלכתא כר'. והכי קיימ' לן.
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור. בור הוא גומא שחופרין תחת מורד הגת שהיין יורד מן הגת לתוכה והיא מסויידת הטב שלא תאבד טיפה ואם היה שוהה שם עד לאחר הרגל היה מתקלקל על ידי שהוא מגולה, ולכך הוא זולף וגומר ששולה ומעלהו מן הבור ומכניסו לחביות, וכל שכן שאם היה היין עדין בתוך הגת והוא סתום, שמותר להתיר את הפקק והסתימה שלו כדי שירד לבור ואחר כך שולהו ומעלהו מן הבור ומכניסו לחביות, שאם ישאר בתוך הגת, (שאם) [שם] הוא נוח להתקלקל מהר. וגף החביות. שסותם מגופה שלהם בטיט שאם יניח החביות פתוחים עדיין יתקלקל היין בהיותו מגולה, ואין לפ' וגף דאבור קאי שיכסה היין בתוך הבור ולא יתנהו בחביות, דכיון שאמ' זולף הוא ששולהו מן הבור, וגומר הוא שמכניסו לחביות, א"כ וגף צ"ל דאחביות קאי, ועוד דלא מצינו בתלמוד לשון מגופה אלא גבי חביות, כדא' [שבת קמ"ו ע"א] מגופה של חבית. ר' יהודה אומ' עושה לו למודים. למודים הם לוחים, והם נסרים של עץ, פלנקש בל', כלומ' לא יעלנו מן הבור אלא יכסנו שם בנסרים (כהוי) [דהוי] עראי עד אחר הרגל, שלא יחמיץ, ומ"מ ימשיכנו מן הגת אם הוא עדיין שם ויורידנו לבור שלא יתקלקל בתוך הגת, והא דאק[דים] מילתיה דר' יוסי בהך סיפא משום דמיניה קא סליק ובתרויהו שרי ר' יוסי בלשון אחד פסיק לתרויהו בחדא, אבל מילתיה דר' יהודה בתרויהו לא דמיין אהדדי.
וצריכא. לאשמועי' פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בין בשמן ובין ביין. דמשחא נפיש פסידא. שדמיו יקרים מן היין. אימא מודה ליה לר' יהודה. דלא מקלינן גביה לגמור כל המלאכה. אמ' רב יוסף הלכה כר' יוסי. דלא בעי שנוי בדבר האבד, והכי קיימ' לן. ומדאצטריך רב יוסף לפסוק הכא הלכה כר' יוסי אע"ג דר' יהודה פליג עליה. ש"מ דלית ליה כללי דאיתנהו בפר' מי שהוציאוהו [מ"ו ע"ב] דכייל התם משמי' דר' יוחנן, ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. והכי נמי איכא אימוראי טובא בתלמו' דלית להו הני כללי, והתם נמי קאמ' דלית ליה הני כללי. מיהו [מהו] למישע חביתא דשיכרא. שכן היה דרך החביות שלהן שהיו של חרס כשהיו רוצים לתת בתוכן יין היו ממרחין אותן מבפנים בטיט כדי לסתום הסדקין אם היו בתוכו, ולאחר שנתנו בתוכן היין היו סותמין פיהן וממרחין מגופה שלהן בטיט כדי שיחזיק ריחו ולא יצא לחוץ, ומבעיא ליה אם מותר לטוח מגופתו בטיט, וליכא למימר דמיבעיא ליה אם יוכל לתקן החבית בזפת, דא"כ הוה לי' למי' ליש' דזופתין כדלק'. אבל לישנא דשיע שייך גבי טיט. סיני אמ' הלכה כר' יוסי. רב יוסף היו קורין סיני בכמה מקומות בתלמוד מפני שהיה בקי במשניות ובריתות הרבה. דא' אביי אמרה לי אם. למרביתיה הוה קרי אם, והיא היתה אשתו של רבה בר נחמני שגדלתו, כי הוא לא ראה אביו ואמו כדאמ' בפ"ק דקדושין [ל"א ע"ב], עברתו אמו מת אביו, ילדתו אמ[ו] מתה, ורבה שגדלו קראו נחמני בשם אביו, וגם היה קורא אותו אביי דרך נוטריקון על שם הפסוק [הושע י"ד] אשר בך ירוחם י[תום], ובערוך כתב נקיטי רבנן דבר אחוה דרבה הוה, ותלמיד[ו] וכיון דהוה שמיה נחמני כשם אביו של רבה לא הוה קרי ליה בכל שעת' נחמני, אלא הוה קרי ליה אבא בלשון ארמית, כאדם שקורא אבי, וסליק ליה אביי. בר שית סאוי. חבית המחזיק שש סאין לבד, אם שיע, מועיל כבר תמני ולא שיעי שהרוח הנקלט בתוך פי החבית שואב את המשקה ומחסר אותו הרבה. כהלכות כותים ביאור כלומ' בלא טעם הם. ואין למדות זו מזו. לדמות מילתא למילתא ע"כ, אלא מה שאנו מוצאין מפו' להתר שרינן, כי הא מילתא דאביי ורב דימי דבסמוך דחביתא וכוזתא, ולא אמרי' מדהא שרי הא נמי שרי. זופתין כו[ז]תא. כד קטן שאין בו טורח. ולא חביתא. שהוא גדול ויש בו טורח, ואע"ג דברי' פר"ק שרינן השקאת שדה אע"ג דנפיש ביה טירחא טפי, איכא למי' דשאני התם דאית ביה פסידא יתיר'. זופתין חביתא. שהוא עשוי לאוצר ואית ביה פסידא. ואין זופתין כוזתא. דאין רגילות ליתן יין בכדין אלא לשתיה דאלתר. ולא להצניען לזמן מרובה, ובזמן מועט לא יתקלקל ול[יכא] פסידא. ביאור ובהני תרי הלכתא כותיהו לקולא דבשל סופרים הלך אחר המקל ע"כ. והשתא חזינן דשרי לתקן חביות של חרס בזפת ואע"ג דבשעה שהוא מבשל הזפת קא עביד מלאכה גמורה, כדאמ' בפ' כלל גדול [ע"ד ע"ב] האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל, ומכאן ראיה להתיר לתקן [חסר].
<h2>דף יב:</h2>
ואנן סבי' לן בהא כרבנן דאית להו בין במחובר בין בתלוש דבר האבד מותר. כיון דכולי עלמא לאו בפרות דיישי. כי דיישי דבר מועט כזה [ש]אינו דש אלא לצורך, אי איהו נמי לא דייש בפ(י)רות לא הוי שנוי, שאין רגילות לדוש בפרות אלא דבר מרובה. טוחנין קמח במועד לצורך המועד. ואף להותיר מה שטחן ולטחון אחרות אם מצאן יפות מאלו, אבל לטחון לכתחלה מה שיודע שלא יצטרך לו במועד אסור. ואם טחן הרבה כסבור יצטרכו לו והותיר מותר ובלבד שלא יערים לטחון בכוונה יותר מן הצורך ויאמר לצורך י"ט אני עושה. קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצו' המועד אסור. ואם קצץ והותיר הרי זה מותר ובלבד שלא יערים. וכן הלכה. מטילין שכר במועד לצורך המועד. שאין לו שכר הרבה לשתות בימי המועד. ושלא לצורך המו' אסור. ואם הטיל והותיר הרי זה מותר, ואף בכוונה מותר להטיל כל הגיגית מלאה ואע"פ שאינו צריך אלא למקצתה, דדמי להאי דאמ' [ביצה י"ז ע"א] ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה כו'. ובלבד שלא יערים. לומ' מן החדש אני חפץ לשתות ויש לו מן הישן הרבה. והערמה כי האי גונא מי אסיר. בדבר של אכילה ושתיה. מערים ושותה מן החדש. אלמ' אף דרך הערמה שרי. דאי בלא (ב) הערמה פשיט' דשרי כיון שהוא מתכוין לשתות אותו שהוא חפץ, דבכי האי גונא שרי אף בי"ט, כדאש' בההוא דמלח גרמא גרמא [שם י"א ע"ב], וכ"ש במועד. אין מערימין בכך. בפ' כל כתבי [קי"ז ע"ב] מתניא, והכי איתה התם חבית שנשברה בראש גגו מביא כלי אחר ויצרוף, ולא יצרוף ואחר יזמן אורחין, אלא יזמן אורחין תחלה, ואין מערימין בכך משום ר' יוסי בר' יהודה אמרו אף מערימין, והשתא ההיא בריתא קמיתא דא' הערמה אתא כת"ק, ובריתא בתרית' דשריא הערמה אתיא כר' יוסי בר' יהודה, וקיימ' לן כבריתא קמיית' דאס' הערמה כיון דאתי' כתנא קמ' וכן בכל דבר שלא הותרה לעשות אלא לצורך המועד, אסור לעשות בהערמה לצורך חול. הכא מייתי תנאי לדמויי הערמה דטירחא דשבת להערמה דמלאכה גמורה דחול המועד, והקשה רבי' יב"ם אמאי לא מייתי (הערמה דטירחא דשבת להערמה דמלאכה גמורה דחול המועד) תנאי מפלוגתיהו דר' אליעזר ור' יהושע דפ' כל כתבי [שם]. דתניא התם אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אליעזר אומ' מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשני יעשה לו פרנסה במקומו ר' יהושע או' מעלה הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחט[ו] ומערים ומעלה את השני, והא הוה ליה לאיתויי [ד]דומיא טפי לשמעתין, דבההיא דחבית שנשברה איכא פסידא דאזיל לאבוד, אבל הכא ליכא מידי דאזיל לאיבוד, ותיר' מורי ה"ר יחיאל ז"ל דאיכא למידחי כדקאמ' תלמודא התם בפ' כל כתבי ובפ' מפנין, עד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם אלא משום דאיפשר בפרנסה אבל הכא לא, אי נמי עד כאן לא קאמ' ר' יהושע התם אלא משום דאיכא צער בעלי חיים אבל הכא לא, מיהו קש' אמא[י] לא מייתי סייעתא לברייתא קמייתא דאסי' הערמה מההיא דפ"ב דביצה [י"ז ע"ב] דתניא גבי עירובי תבשילין שאם שכח ולא עירב יבשל לי"ט ואם הותיר הותיר, ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. וי"ל דודאי אין לדמות הערמה דמלאכה דחול המועד להערמה דמלאכה די"ט, דגבי י"ט (דא) ודאי שייך להחמיר, אבל הא מסתבר ליה לדמויי הערמה דטירחא דשבת, להערמה דמלאכה גמורה דחול המועד. כיחידאה סבי' ליה. דהיינו כרשב"ג משום ר' יוסי כדלעיל. חצדא דחטין הוה. שאינה נפסדת בשהיה, ואע"ג דעל ידי גוים חצדו ליה, הא תניא לעיל כל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה. לא סיימוה קמיה... דלא היה לו לרב מה יאכל.
ר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא. ר"ש ז"ל פי' בערובין בפ' הדר [ס"ט ע"א] חומרתא חותם, מדושא לא איתפרש. ופי' שהיה טבעת של מתכת וחותמה של מין (אחד) [אחר], ואמ' במסכת שבת בפ' במה אשה [נ"ט ע"ב] היא של מתכת וחותמה של אלמג היא של אלמג וחותמה של מתכת הרי זה אסור דלאו תכשיט הוא לאיש אלא אם כן היא וחותמה של מין אחד, ולא נהי' כלל דעד כאן לא פליגי רבנן ור' נחמיה בפ' במה אשה אלא לענין טומאה אי אזלינן בתר חותמה והויא כלי מתכות (אר) אי אזלינן בתר טבעת והוי פשוטי כלי עץ או להפך. אבל לענין שבת אין חלוק בדבר אם החותם של מין הטבעת או של מין אחר, אלא לעולם טבעת שאין עליה חותם באיש חייב חטאת אם מוציאו לר' הר', ואם יש עליה חותם הוי תכשיט לאיש, ומ"מ לא יצא בו לכתחלה ואם יצא פטור, ובאשה תנן התם להפך, דאם יש עליה חותם חייבת חטאת, ואם אין עליה חותם לא תצא ואם יצאה פטורה. אלא נרא' לפ' חומרת' דמדוש', קשר של בשמים כמו חומרתא דפילון [שבת ס"ב ע"א], מיהו בסמוך משמע שהוא טבעת, ואיכא למימר דהא והא איתיה, שהוא טבעת אלא במקום מושב האבן יש בו בשמים. ר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא. יש (לה) להקשות ביאור מהא דגרסי' בפ' הדר [עירובין ס"ט ע"א] ההוא גברא דנפק בחומרתא דמדוש' כד חזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמ' כגון זה נותן רשות ומבטל רשות. כלומ' דחשבי' ליה כיש', דאמ' התם ישראל משומד משמר שבתו בשוק נותן רשות ומבטל רשות. פי' אם הוא משומד לחלל שבתות בצנעא ואינו משמרם אלא בפרהסיא, והאי גברא נמי הוא מחלל שבתות בצנעא דנפק בחומר' דמדושא אבל לא בפרהסיא ש[ה]רי כסהו כשראה בני אדם, אלמא לר' יהודה נשיאה [אסור לצאת בחומרא דמדושא, והכא קאמ' דאיהו נפק ביה, ופי' ר'] חננאל דר' יהודה נשיאה דהכא נפק ביה דוקא לחצר, וההוא גברא דפ' הדר נפק ביה לרשות הרבים. (וזה דרך תכשיט יצאו).
ור"ת תירץ דזה וזה לרשות הרבים יצאו, אלא דההוא גברא (אסור לצאת בחומרתא דמדושא, והכא קאמ' דאיהו נפק ביה, ופי' ר"ת דההוא גברא) דהתם הוציאו בידו בקומצו שלא היה תקוע באצבעו דרך תכשיט. אבל לר' יהודה נשיאה דהכא הוציאו תקוע באצבעו דרך תכשיט, ולפיכך לא היה איסור בדבר. דכל הני תכשיטין דאסרינן בפר' במה אשה [נ"ז ע"א] להתקשט בהם, ה"מ באשה דגזרי' בה דילמא שלפא לאחוויי ואתי לאיתויי ארבע אמות בר' הרבים, שכן הוא דרך נשים למישלף ואחויי. אבל באיש לא שייכא הך גזירה שאין דרך אנשים לעשות כן, וכן רגיל ר"ת לפר' בכל פר' במה אשה דבאנשים לא שייך למיגזר משו' דילמ' שלפי ומחווי.
וקש' לפ' מן הירוש' דפ' במה אשה [ה"א], דגרסי' התם ר' אילא בשם ר' שמעון בר' חייא אמ' אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר, והאיש מתוך שאינו שחץ מותר, פי' לשון בעיא הוא. כלומ' האיש שאינו גס רוח ואינו רגיל להראות תכשיטיו ועשרו לאחרים מהו שיהא מותר, נשמעיניה מן הדה, דרבן גמליאל ב"ר ירד לטייל בחצר ובידו מפתח של זהב גערו בו חבריו משום תכשיט, הדה אמרה העשוי לשם תכשיט אסור, הדה אמרה העשוי לכך ולכך אסור, פי' לתכשיט ולתשמיש (המטה), כגון מפתח של זהב, שהיה תכשיט וכלי תשמיש, הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה, הדה אמרה אפי' במקום שאמ' לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו ובחצר, כלו' כל דבר שאסרו להתקשט בו ברשות הרבים אסור להתקשט אף בחצר, והיינו דשמעי' מהכא מאי דאמ' ר' אילא דשייך אף באיש, אלמא משמ' דכל תכשיטין האסורין לא שייך לחלק בין איש לאשה, ולפר"ח נמי קשיא דמשמע בההיא דירושלמי דאין לחלק בין רשות הרבים לחצר דאידי ואידי אסור.
לכך נראה לרבי' יצחק ב"ר שמואל דודאי זה וזה בחצר יצאו ובחצר המעורבת היה, אמנם ההוא גברא דפ' הדר נפק ביה בתורת תכשיט תקוע באצבעו, ושייך למיגזר ביה דילמא נפיק [ל]רשות הרבים ודילמ' שליף ומחוי, כדאסר בירושלמי להתקשט בו אף בחצר, ואין זו גזירה לגזירה, דכולה חדא גזירה היא שאסרו חכמים להתקשט בו כלל אף בבית, אבל ר' יהודה נשיאה דהכא לאו בתורת תכשיט אפקי' שלא היה תקוע באצבעו, אלא בידיה אפקי' ולטייל בו את התינוק אפקיה והיה מטלטלו לצורך גופיה, ובדבר שאין האדם מוציא דרך תכשיט או דרך מלבוש אלא דרך משוי לא שייך למיגזר דילמ' נפיק ביה לרשו' הרבים דא"כ לא יטלטלו שום דבר בחצר דילמ' מפיק ליה לרש' הרב'. ביאור ולי נראה לתרץ דזה וזה בענין אחד יצאו בו, אלא דההוא גברא דפ' הדר היה סבור שהחכמים היו אוסרין הדבר לפיכך כסהו כשראה את ר' יהודה נשיאה, ור' יהודה נשיאה הבין [מ]חשבתו מתוך מעשיו שלא היה חושש מן האיסור, אלא שהיה [י]רא שלא יראוהו אחרים, ולכך היה או' עליו כגון זה נותן רשות ומבטל רשות שלא היה משמר שבתות בצנעא אלא בפרה'. ע"כ. ואישתי מיא דאחים קפילא ארמאה. שתה מן המים שחמם נחתום גוי בכליו של ישראל ולא חשש משום בשולי גוים, ובחול היה.
שמע ר' אמי ואיקפד. ולא פרש על איזה משני מעשים הללו קפיד. אמ' רב יוסף מאי טעמ' איקפד. על איזה דבר הקפיד. השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל כלים הנטלים בחצר. וגרסי' עלה בפ' כירה [מ"ו ע"ב] אמ' עולא מה טעם הואיל ותורת כלי עליהן ואע"ג דליתנהו לצורך מותר לטלטלם, ודקדק רבי' יצחק בר' שמואל, דמדאצטריך לעולא לפר' טעם להתר טלטולם משום דתורת כלי עליהם, אלמ' סבי' ליה כמאן דאמ' בפ' במה אשה [ס"ד ע"ב] כל דבר שאסרו לצאת בו לרשו' הרבים אסור להתקשט אפי' בחצר חוץ מכבול ופיאה נכרית, ולכך אמ' עולא מה טעם מותרין לטלטל מיהא לצורך גופן ולצורך מקומן, דהא אפי' כלי שמלאכתו לאיסור שרי לטלטל מיהא לצורך גופו ולצורך מקומו, דאי תימ' דסבי' ליה לעולא כמאן דאמ' דדברים שאסרו להתקשט בהם ברש' הרבים מותרין להתקשט בהם בחצר, אמאי איצטריך ליה (לעולם) [לעולא] לפ' דלהכי מותרין לטלטל בחצר משום דתור' כלי עליהן, לימא משום דמותר להתקשט בהן בחצר, והא נמי קשיא לפר"ח דכיון דאוכח' דאית ליה לעולא דאסור להתקשט בהם בחצר מאי קאמ' מתמה רב יוסף מאי טעמ' איקפד ר' אמי הא כיון דתורת כלי עליה ודאי שרי לטלטולי לצורך גופו ולצורך מקומו. ואי משום מיא. דקסבר ר' אמי דאית בהו משום בשולי גוים. כל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו כו'. בפר' אין מעמידין [ל"ח ע"א] איכא לישנא אחרינא משמי' דר' יוחנן דקאמ' כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים, וקאמ' התם מאי איכא (למי) בין הני תרי לישני, איכא ביניהו דגים קטנים ארדי ודייסא דאין נאכלין חיין ואין עולין על שלחן מלכים, דללישנא דרב דאמ' כל שנאכל כמו שהוא חי, הני כיון דאין נאכלין חיין אית בהו משום בשולי גוים. ופסק רבי' ת"ם דהלכת' כי ההוא לישנא דר' יוחנן דהתם דכל שאינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בשולי גוים, (ופסק רבי' ת"ם דהלכת' כי ההוא לישנא דר' יוחנן דהתם דכל שאינו עולה על שלחן מלכים דהא קיימ' לן בכולי תלמודא הלכת' כר' יוחנן לגבי רב, ועל כרחיה הכי נמי הלכתא כי האי לישנא דרב דקא' כל שנאכל כמו שהוא חי אין בו מישום בישולי גוים, מדקא פריך מניה הכא תלמודא, והכי נמי נקיט ליה סתמ' דתלמודא בפרק אין מעמידין [ל"ח ע"ב] גבי שמנן של גוים דקאמ' אי משום בשולי גוים נאכל כמו שהוא חי הוא, אלמא הלכת' הכי, וליכא (לת) לאתמוהי הא קיימא לן דלית הלכתא כרב לגבי ר' יוחנן, לא קשיא, דר' יוחנן אית ליה נמי הא דרב, ולא אתא ר' יוחנן אלא לאפושי קילותא עלה דרב, ולומ' דאפי' במידי דאין נאכל כמו שהוא חי (הוא אלמא הלכתא הכי. וליכא לאתמוהי הא קיימא לן דלית הלכתא כרב וגבי ר' יוחנן, לא קשיא. דר' יו' אית ליה נמי הא דרב, ולא אתא ר' יוחנן) אם אינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בשולי גוים, תדע מדקא' איכא ביניהו דגים קטנים ארדי ודייסא וכל הני אין נאכלין חיין ואין עולין על שלחן מלכים, וה"נ הוה מצי למי' איכא ביניהו חלב וגבנה דבש ופירות, [דללישנא דרב כיון דנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי גוים] ולליש' דר' יוח' כיון שעו' על של' מל' יש בהם מש' בשו' גוים, אלא לאו ש"מ דר' יוחנן נמי מודה בכל הני דאין בהם משום בישולי גוים כיון שנאכלין חיין ולא אתא ר' יוחנן אלא לאקיל עלה דרב כדפרי', ולהכי לא אשכח דאיכא ביניהו אלא מידי דאין נאכלין חיין ואין עולין על שלחן מלכים. אדם חשוב שאני. שהיה לו להחמיר על עצמו, ואהך דבשולי גוים קאי, והאי עובדא אייתי תלמודא הכא דדמי להך דלעיל דשמואל איקפד עליה דרב משום דאדם חשוב ש[א]ני.
אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו. שאינו צריך אל עיקר העץ אלא מין הפסולים דקים שנופלים [כ]שהוא מנסר הדקל, ביאור וא"ת והא תניא לעיל אם קצץ והותיר מותר, משמע דוקא הותיר שבתחילת קציצתן היה סבור להיות צריך לכל מה שהוא קוצץ ונמצא שלא הוצרך לכל, אבל הכא אף בתחלת (קציצה) [קציצת] הדקל (היה סבור להיות צריך לכל מה שהוא קוצץ ונמצא שלא הוצרך לכל, אבל הנך אף בתחילת קציצת הדקל) היה יודע שלא יצטרך אלא מן הנסורת, ותירץ רבי' יב"ם דרב חננאל דהכא קאמ' למילתיה משמיה דרב ורב תנא הוא ופליג ע"כ. ולא יתכן למורי ה"ר יחיאל ז"ל, דהא רב אשי דבסמוך עבד עובדא כותיה דרב חננאל, ואיהו לא הוה שביק בריתא למיעבד כותיה דרב, לכך נראה למורי הר"ר יחיאל ז"ל לתרץ דבריתא דלעיל מיירי באדם שקוצץ שלשה אילנות או ארבעה כסבור להיות צריך מכולן ולא הוצרך כלל אלא לאחד או לשנים, והא ודאי אם היה יודע מתחלה שלא יצטרך כלל אלא לאחד או לשנים היה אסור לקצוץ יותר, אבל הכא מיירי באדם שהוא צריך לנסורת הרבה לצורך דבר שלא יועיל לו עקר העץ, וכיון דאי איפשר לו לרוב נסורת בלא קציצת כל העץ מותר לו לקצצו כמו שמותר לשחוט בהמה אע"פ שאינו צריך אלא לאחד מאיבריה. לייט עלה אביי. אמאן דעביד כדרב חננאל. הוה ליה אבא בשליאנא. יער היה לו באותו מקום שהיה נקרא שליאנא. אזל למקצייה. ומיירי שלא היה צריך אלא מן הנסורת כי ההיא דרב חננאל. כלומ' לא סבירא לי. תלמודא מפ' טעמ' מאי הוה בעי למימ' דודאי שמעי' ליה (ד)שפיר לטותא דאביי, אלא דלא הוה מקבל לה משום דלא סבי' ליה כאביי. אשתמיט נרגא. נשמט הגרזן מידו. בעי למיפס' לשקי'. כמעט שחתך שוקו. שבקיה. הניח מלקוץ היער. והדר אתא. שחזר ובא לביתו בהתנכרות שלא רצה לגלות מה שאירע לו, שלא יאמרו בשביל לטותא דאביי אירע לו, ויקבעו הלכה כמותו. וכת' רבי' יב"ם לית דחש להא דרב חננאל, דהא לייט עלה אביי, ואי משום רב אשי דבתראה הוא, הא הדר ביה ואתא לביתיה, ועוד (בבריתא) [דבריתא] דלעיל פליגא עליה דרב, וכולה הלכתא פסיקתא היא, דשריא לטחון ולהותיר, להטיל שכר ולהותיר, לקוץ עצים ולהותיר, ובלבד שלא יערים. ומורי ה"ר יחיאל ז"ל כת' דרבי' יב"ם אזיל לפום שיטתיה דפי' לעיל דברי' פליגא עליה דרב, ולית' הכי כדפרי', אלא אדרבה נראה לו למורי ה"ר יחיאל ז"ל לפסוק כרב חננאל, דהא רב אשי דהוא בתרא קאי כותיה ועבד עובדא הכי, ומעשה רב, ועוד דמשמע בסמוך דאביי הדר ביה, מדשרי למעקר שומשמי משום נזייתא דאית ביה, וכ"ש דשרי למיקץ דקלא משום צורך הנסורת [הערה בגליון כת"י, וצ"ל דלא בעי בהא לא שנוי ולא צנעה].
רב יהו' שרא למיעקר כיתנא בחולי דמועדא. כדמפ' טעמ' בסמוך משום דחזי לחפיפה לכסות בו פירות המתייבשות בחמה, אם יראה עננים מתקשרים וירא(ו) שלא ירדו גשמים עליהם ולפי שעוקרי' הפשתים כולו שלם עם שרשיו, כדי שיהא הפשתן ארוך כאורך כל הזרז, שייך ביה לשון עקירה. ולמיקטל כשותא. והתיר עוד ללקט הכשות, הוא עשב מר שקורין הומלון, שנותנין אותו בשכר בשביל שיחמיץ, ולפי שאין עוקרין אותו מן הקרקע אלא קוצצין את הזרע שלמעלה והשאר מתייבש על הקרקע שייך ביה לשון קטלא, כדא' ברי' פר' בכל מערבין [כ"ח ע"ב] דקטלין להיזמתא ומייתין כשותא, פי' הכשות גדל על הסנאים ומאוירו הוא יונק, ואם קוצצין הסנה, הכשות מת ומתייבש בעצמו, וכן בברכות פר' כיצד מברכין [מ' ע"ב] אי שקיל לקיטפא מיית גווזא. ולמעקר שומשמי. והתיר עוד לקצור שומשמין, גם זה עוקרין כולו מן הקרקע, ושייך ביה לשון עקירה. בשלמא כיתנא חזי לחפיפה. לכסות פירות המתייבשות בחמה, שלא ירדו גשמים עליהם, והא תנן לקמן בפרקי' [י"ג ע"ב] דשרי, מחפין את הקציעות. כשותא חזי לשיכרא. ותניא לעיל מטילין שכר במועד לצורך המועד. שומשמי למאי חזי. שגוף השומשמין לא חזי למידי בחולו של מועד, שאף להסק אינו ראוי עד שיתיבש זמן מרובה. חזי לנזייתא דאית בהו. נזייתא הוא מקום כנוס הזרע שבראשו, ואותו זרע ראוי לאכילה כמו שהוא לח, אע"פ שאינו ראוי לעשות ממנו שמן עד שיתייבש זמן מרובה. פרדיסא. כרם. דמטא למקטפיה בחולי דמועדא. הגיע זמנו לבצור בחולו של מועד. לא תבצור [ויקרא כ"ה] מתרגמי' לא תקטוף. וכגון שהגיע זמנו לבצור קודם המועד, וכסבור היה יכול להמ[תין] עד אחר הרגל כדפרי' בריש פרקי'. לִשְנַה שהיון כ"ע לפרדיסיהו. לשנה אחרת המתינו הכל לבצור כרמיהם עד חול המועד וכיונו מלאכתם במועד. אפקריה ר' ינאי לפירא דפרדיסיה. מפני שנכשלו רבים על ידו. ובירוש' [ה"ב] מייתי כי האי עובדא ר' שמעון קטף כרמיה במועדא, חמוניה עמא וקטפי כולהו בתריה, ובשתא אחריתי קטפיה לכרמיה מקמיה מועדא כדלא בשיל, וכ"ע שהיון עד מועדא ובשיל, אמ' ילפין כל עמא מקלקלתא ומתקנתא לא ילפין, כלומ' הם למדו ממנו לעשות הקלקול ודבר האסור, אבל לעשות התקון לא למדו ממני.
שמעינן מהכא שמותר לבצור כרמו בחולו של מועד, בזמן שהגיע זמנו לבצור וכסבור יכול להמתין עד אחר המועד נראה שמותר לבצור במועד, ולא מיבעיא במקום שאין לו יין לצו' המועד דודאי מותר כדתני' לעיל מטילין שכר במועד לצור' המועד, אלא אפי' יש לו יין הרבה לצורך המועד שרי, דהוי דבר האבד, שאם הוא קונה יין מן הגוים והם לא יניחו מלבצור בשביל ישראל זה ונמצא יקדמנו אחר לקנותו ויהיה זה כל השנה בלא יין, ואם הכרמים שלו הם, הואיל והתחילו שכיניו לבצור ונפרצו הגדרות ויד הכל ממשמשין בכרמים, נמצאו שלו נפסדות אם יאחר לבצרם, וכיון שהבצירה בהתר, אם כן גם הדריכה והזליפה מן הגת ומלוי החביות והבאתן לבית מות' דהואיל ורוב ישראל עכשיו גתותיהן בין הגוים, באין בקל לידי נסוך ולידי הפסד, אם יניחום בין בצירה לדריכה או בין דריכה לזילוף ולמלוי החביות. ומיהו במקום שיש לישראל עשיר כרמים במקום המשתמר שיש גדר כל סביבם ויש לו גתו בביתו, היה נראה נכון להחמיר בבצירה, אלא אם כן כסבור יכול להמתין עד אחר המועד, ואינו יכול להמתין, ואפי' בכי האי גונא יש לו להתיר [הבצירה] נראה להחמיר בדריכה ובמלוי החביות אם לא שכולו אבד, ומכל מקום הבאת חביות לבית אסור, כיון שהם במקום המשתמר, והא לא שרי' לקמ' בסמוך להכניס פירותיו מפני הגנבים אלא על ידי שנוי ובצנעא. אמנם האידנא עמא דבר להתיר בכל זה, ואף להביא החביות בלא שנוי (ובצנעא) (ואין) [והן] סומכין על כי רובם אין להם מקום המשתמר, ומאחר שפשט ההתר ואין שומעין לקול מוחים, הנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. ואדם חשוב יש לו להחמיר כדפרי', אבל אין לו[מר] דאדם חשוב יש לו להחמיר אף במותר לו, שלא ילמדו הרואים להקל בדבר האסור, כי ההוא עובדא דר' ינאי, דכיון שכבר נהגו העם בכל מקום התר בדבר ואינם נכשלים על יד זה, אין לו להחמיר בכך.
מתני', מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים. אם פירותיו עומדות במקום שאינו משתמר וחושש להם שמא יגנבו, מותר להכניסם לביתו, אבל [אם] הם במקום המשתמר אסור להכניסם משום טירחא, וה"נ דרשי' בפ' אין דורשין [י"ח ע"א] חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה, אימת אי בי"ט מי שרי לאסוף, אלא בחול המועד, מי שרי, פשיטא ליה דאפי' אסיפה אסירא במועד, אי לאו משו' חששא דפסידא, ובירוש' [ה"ג] נמי אמרי' הדא אמרה פרגמטיא אבודה שרי לטלטולה במועדא משמ' הא שאינה אבודה אסורה. ושולה פשתנו מן המש'. מעלה הפשתן מן המים ששלה שם כבר, שאם ישהא שם יותר יתקלקל והוי דבר האבד. וכולן. אכולהו דרישא דמתני' קאי אפי' גבי מי שהפך את זיתיו, וגבי מי שהיה [יינו] בתוך הבור. אם כיונו מלאכתם במועד. שהיה להם פנאי לעשותה קודם המועד, והמלאכה היתה ראויה להעשות מקודם המועד, אלא שאמרו אלו בלבם אעסוק עתה במלאכה אחרת שלא אוכל לעשותה במועד, וזו אניח עד המועד. יאבדו. כי בזו לא התירו לו לעשותה במועד, אפי' אם תאבד.
גמ'. תנא ובלבד שיכניסם בצנעא. אמתני' קאי דשריא להכניס פירותיו כשחושש להן שמא יגנבו, וקתני עלה שצריך להכניסם בצנעא כפי מה שיוכל, ואפי' לר' יוסי דלא בעי שנוי בדבר האבד, מיהו צנעא בעי דלא ניפוק מינה חורבא. שמעי' מהכא שאין לו לאדם לטלטל כליו הכבדים או יין או חטים או פירות שלו ממקום למקום כשהן במקום המשתמר, משום טירחא דאסיר בחולא דמועדא, ואפי' אם אינם במקום המשתמר שמותר להכניסם צריך לעשות הדבר בצינעא, אבל על ידי גוים מותר הכל ואפי' בפרהסיא, דהא דאמרי' לעיל כל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה, הא פרישי' לעיל דהיינו דוקא בדבר האסור משום מלאכה, אבל בדבר שאינו אסור אלא משום טירחא לא שייך למי' הכי. הוו ליה הנהו כשורי. במקום שהיה חושש להם שמא יגנבו. והתניא ובלבד שיכניסם בצנעא. והיה לך להמתין עד הלילה. בעו גברי יתירי. לפי שאין בני אדם מצוין באו' שעה ברחובות וצריך לחזר אחר אנשים הרבה לסייע, נשמע הקול למרחוק ביותר. ובעו מדברי דנורא. ועוד שבלילה צריכין אבוקות של אור שלא יכשלו אותם העוסקים בטלטולם ואוושא מילתא טפי. כיון מלאכתו במועד. שהיה לו פנאי לעשו' קודם המועד, וגם המלאכה היתה ראוי להעשות מקודם, והניחה בלא אבל ובלא אונס. ומת קודם המועד, מהו שיקנסו בנו אחריו. שלא לעשותה במועד, מי אמרי' ממון זה נגזר להאבד, ואלו היה האב קיים לא היה מותר לעסוק במלאכה אפי' היתה כלה נפסדת כדתנן במתני', והכי נמי (פמ') [אמרינן] השת' שבקי' לממון זה להאבד. או דילמא לדידיה קנסו רבנן לבריה (ו)לא קנסו רבנן.
<h2>דף יג.</h2>
אם תימצי לומר צרם אוזן הבכור ומת כו'. דמבעיא לן בבכורות [ל"ד ע"ב] צרם אוזן הבכור ומת מהו שיק' בנו אחריו, בבכור בזמן הזה שאינו מותר לשחטו בלא מום קבוע, ואסור להטיל בו מום או אפי' לגרום בו מום, דכת' [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, ודרשי' קרי ביה לא יְהַיֵה בו, ואם הטיל בו מום קבוע (ו)קנסוהו רבנן שיהא אסור לאכלו עולמית על מום זה, ואפי' אם תימצי לומ' התם דקנסו בנו אחריו ליכא למיגמר הכא, דאיכא למי' התם היינו טעמ' דקנסו אף לבנו משום דעבד האב איסורא דאוריתא, אבל במלאכת חול המועד דליכא איסורא אלא דרבנן דלמא לא שייך למקנסיה. ואם תימצי לומ' נמי מכר עבדו לגוי כו'. דקיימ' לן בגטין בפ' השולח [מ"ד ע"א] שאסור למכור עבדו כנעני לגוי מפני שמפקיעו מן המ[צוות] שכל זמן שהוא עבדו של ישראל הוא חייב בכל מצות שהאשה חייבת בהן, וכשמוכרו לגוי, אין אדונו מניח לו לקיים המצות ותנן התם בהשולח המוכר עבדו לגוי קונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו, ומבעיא לן בגמ' המוכר עבדו לגוי ומת מהו שיקנסו בנו אחריו, ואפי' אם תימצי לומר התם דקנסו בנו אחריו, ואע"ג דלא עבד אלא איסורא דרבנן, אפי' הכי ליכא למיגמר הכא, דאיכא למי' שני התם דשייך למיקנסיה, משום דכל יומא קא מפקע ליה מן המצות. הכא מאי וכו'. א"ל תניתוה. (בפ"ה) [פ"ד מ"ב] דשביעי' מיתניא. שנקווצה. שנטל הקוצים ממנה כדי שתהא נוחה ליחרש. תזרע למוצאי שביעית. דלא מהניא עבודה זו לאשבוחי ארעא כולי האי, ולא שייך למקנסיה למוצאי שבי', ובירו' [שביעית פ"ד ה"ב] איכ' מאן דתני נחרשה במקום שנקווצה, ומכל מקום תזרע למוצאי שביעית ואע"ג דעבד איסו' דאו', מפני שאינו משביח הקרקע כל כך בחרישה זו שהרי אינה ראויה ליזרע בלא חרישה אחרת. נטייבה או נדיירה לא תזרע וכו'. אית דמפרשי נטייבה שהביא לה זבל ורפש על ידי משואות ועגלות, וכן משמ' מדנקט נמי נדיירה, שהוא רוצה לומ' שמזבלה על ידי שהכניס בה דיירי בהמות. ומיהו לא יתכן לפרש כן, חדא דהוה ליה למיתני נזדבלה, ועוד דגרי' בירוש' [שם] מהו טיוב רוב חרישה, כלומ' שחרש ושנה והשביח הקרקע הרבה כדי שתהא ראויה ליזרע על ידי חרישה זו. לכך נראה לפר', נטייבה שחרש ושנה כמו שפי' בי[רושלמי] וכן פי' (פ') ר"ח ז"ל. הטיבה ומת בנו זורעה. דאע"ג דאיהו עבד איסורא לא קנסינן לבריה. אלמא לדידיה קנסו לברי' כו'. ומהכא פשטי' כולהו בעיין דלעיל בין דגבי בכור בין מוכר עבדו לגוים, דהכא גבי שביעית עבד איסורא דאורית'. וכן הלכתא בכולהו דההוא דעבד איסורא קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן כיון דלא עבד איסו', ומקיימי' בכולהו יכין רשע וצדיק ילבש [איוב כ"ז]. ירו' [שם] טייבה ומכרה מותר לזורעה, דלוקח כיורש דמי, עבר וזרעה מותר, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד, פי' אפי' הוא עצמו עבר וזרעה הזרעים מותרים, שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה, ודי לנו אם גזרו שלא לזרוע לכתחלה ולא נגזור להפסיד את הזרעים. הזק שאינו נכר לא שמיה הזק. וטמא טהרותיו של חברו הזק שאינו נכר הוא, ומן הדין יכול לומר הרי שלך לפניך, אלא קנס דרבנן הוא שיהא חייב לשלם, ולדידיה קנסו רבנן כו'.
מתני'. בתים (עבדים) אבנים ועבדים ובה'. כולהו משכחת להו לצורך המועד, בתים לדור בה ברוח במועד, אבנים לתקן כותל הגוחה דשרינן בפ"ק [ז' ע"א] לתקנו במו' והכי מפ' בירו' [ה"ד], עבדים צרי' לו לשמשו במועד, בהמה לשחי[טה]. או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. מפ' בגמ'. גמ'. שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו. במתני' תנן דדבר שאסור לאדם ליקח במועד, שאם אין למוכר מה יאכל ואינו מוצא למכור שיהא זה מותר ליקח בשביל צרכו של מוכר, ומיבעיא לי אם יהא מותר לאדם לשכור פועלים לעשות לו מלאכה האסו' לעשו' במו' כדי שירויח הפועל כדי הוצא' שאין לו מה יאכל [הערה בגליון כת"י, ולא דמי להנהו אונכרי דהתם אינו שוכרם במועד], מי אמרי' מכירה ודאי שריא, שאינה מלאכה, אבל פעולה דמלאכה גמורה היא, מיתסרא, או דילמ' לא שנא. או לצורך המוכר. ואי לא תנא טפי הוה ידענא ממילא דלצורך המוכר שאין לו מה יאכל שרי, אמאי (כו) איצטריך למיתני שאין לו מה יאכל, אלא לאו תרי מילי נינהו, והכי פירו' דמתני' או לצורך המוכר שצריכין לו מעות להוציא במועד, או לצורך השכיר שירויח במכירה זו או לכתוב שטר המכירה או ישכיר עצמו להוליך מכירה זו לבית הקונה שאין לו לשכיר מה יאכל. לא פרו' קא מפר'. וחדא מילת' היא וכולה אמוכר קאי. ה"ג ת"ש אין כותבי' כו'. ולא גרסי' איתיביה. או שאין לו מה יאכל לאיתויי מאי. דע"כ הכא לא מצי' למי' פירושי קא מפ', דא"כ או למה לי הכי הוה ליה למיתני ואם אינו מאמינו ואין לו מה יאכל, ולא הוה שייך הכא למי' או, אלא ע"כ הק"א ואם אין המלוה מאמינו ללוה להלות לו בלא שטר, או שאין לו לסופר מה יאכל אם לא ירויח לכתוב שטר חוב זה הרי זה יכתוב, ש"מ דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרא.
שלש אומניות עושין מלאכה כו'. בפ' מקום שנהגו [נ"ה ע"א] תנינן לה, וריש' דמתני' הכי איתה התם, ר' מאיר או' כל מלאכה שלא התחיל בה קודם י"ד לא יתח[יל] בי"ד אפי' לעשות' קוד' חצות, וחכמי' אומ' שלש אומ' עושין ואע"פ שלא התחילו קודם י"ד מותרין להתחיל ולעשות מלאכתן בי"ד עד חצות, ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות, אבל מחצות ואילך מיתסרא כל מלאכה מדאוריתא כדדרשינן התם מאך חלק, וחשיב להו תנא להנך ג' אומניות. החייטין והספרים והכובסים. ותני עלה בגמ' החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד, ומיירי במידי דהוי לצורך המועד כדפ' לעי' בפ"ק, ואפי' בלא אבד נמי שרי, דאי (שרי) באבד דוקא שרי תקשי ליה כל מלאכה תשתרי שכן מלאכת דבר האבד שריא.
[חסר] לא היכא דאוושא מיל' לבני רשות הרבים. ירו' [ה"ד] אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מכעורה לכעורה, ואף לא מכעורה לנאה, וכ"ש מנאה לכעורה, ובתוך שלו אף ממכובד לבזוי מותר, מפני ששמחה לאדם להיות נינוח בשל אבותיו, כלומ' אם הוא יוצא מבית שהיתה שכורה לו ונכנס לבית שלו או שהיתה של אבותיו מותר מפני שמחת י"ט, שמח הוא כשהוא נכנס לבית שדרו בה אבותיו, וש[מעינן] נמי מכל שכן שאסור לאדם לפנות עצמו מעיר לעיר, דאוושא מילתא טפי ואיכא נמי טירחא יתירא.
מתני'. אין מביאין כלים מבית האומן במועד. ושלא לצורך המועד מיירי כדמוקי' לה בגמ'. ואם חושש הוא להן. שלא יגנבו. מפנן לחצר אחרת. הסמוכה לבית האומן מקום שהיו משתמרים שם. גמ'. בדיק לן רבא. לנסותם היה מתכוין לידע אם ידעו להשיב. כאן בי"ד. דמיתסר מלאכה שהיא שלא לצורך המועד, אבל מלא' שהי' לצו' המו' שריא עד חצו' אם התחיל בה קודם י"ד כדפרי' לעיל. אבל טירח' בדבר שאי' מלא' אף שלא לצו' המו' שרי, להכי משתרי נמי להביא כלים מבי' האו' אע"ג דאי' טירחא כיון דליכא מלאכה. כאן בחולו של מועד. מתני' דהכא מיירי בחולו של מועד דמיתסר כל טירחא בדבר שאינו מלאכה. ה"ג ואי' דא' כאן במאמינו כאן בשאינו מאמינו. ול"ג הא והא בי"ד, (דברית') [ובריתא] דשריא להביאם היינו כשאינו מאמינו לכליו בבית האומן, ולקמ' פריך מוליכין קשיא.
<h2>דף יג:</h2>
והתני'. בניחותא, סייעתא דאיכא פלוג' בין מאמינו לאין מאמינו. מביאין כלים מבית האומן. גבי מועד מיתניא. כד מבית הקדר וכוס מבית הזגג. כל הני צורך המועד נינהו. אבל לא צמר מבית הצבע. דלאו צורך המועד נינהו. ולא כלים מבית האומן. כשלא לצורך המועד מיירי דומיא דצמר מבית הצבע, ובכל הך רישא ליכא ריבותא, אלא משום סופא נקט רישא דשרי (שמא) בחושש שמא יגנבו. ונראה דהא דמפליג בין מאמי' לאי' מאמי', קאי אחולו של מועד. ואלו גבי י"ד ליכא לפלוגי בהא. ועו' דברי' דהכא דמייתי מינה סייע' לפלוג בין מאמינו לאין מאמי' [מיירי במועד]. מפקי' מהכא דבי"ד מותר להוליך ולהביא כלים מבית האומן בין לצורך המועד בין שלא לצורך המועד, ובחולו של מועד אסור להוליך כלים לבית האומן אף לצורך המועד, ואפי' בבית אומן (אומן) גוי, דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. אבל להביאם מבית האומן לצורך המועד שרי. ושלא לצורך המועד אסור אם הם במקום המשתמר, אבל אם הם במקום שאינו משתמר או שאין לו לאומן מה יאכל והוא אומן ישראל, ואינו מאמין כליו אצלו אם יפרע לו שכירותו שירא הוא פן יתבע לו שכי' פעם שניה, מביאין בצנעא לחצר הקרובה לבית האומן מקום שיהו משתמרים שם. ואם אינו מוצא מביאן בצנעא לתוך ביתו.
מתני'. מחפין את הקציעו' בקש. קציעות הם תאנים המתיבשות בחמה ונקראות קציעות על שם שצוברין אותן בתוך הכלי הנק' מקצוע ודורסין אותן בתוכו, והם נדבקות יחד כפי מדתו ולפע' שהאדם רואה עבים מתקשרים ובאים וירא שלא ירדו עליהם גשמים ויתקלקלו, וצריך לכסותן בקש או במחצלות. אף מעבין. בגמ' מפ' מאי מחפין ומאי מעבין. וא"ת קש' דר' יהו' אדר' יהוד', דהשת' מקל ר' יהודה ושרי אף לעבות, ולעי' בריש פירקי' גבי מי שהפך את זיתיו, מחמיר ר' יהוד' (אדר' יהו' דהשת' מקל ר' יהודא ושרי אף לעבות, ולעיל ברי' פי') ולא שרי נמי אלא מה שצריך לו לעשות שלא יאבד. אבל כיון שהציל וליכא פסידא טפי מתסר ליה עד אחר המו', [חסר] אבל הכא דליכא [אלא] טירח' בעל' לא שייך שם שנוי, מיהו אי ת"ק דהכא הוי ר' יוסי, תקשי לן נמי ר' יוסי אדר' יוסי, דהכא הוא מחמיר ואינו מתיר לגמור כל המלאכה כמו שהוא בחול, ואי' למי' נמי דהכא אין להתיר כל כך טירחא יתיר' בדבר שאינו אבד מידי, אבל התם ודאי הוי אבד, הלכך שרי לגמרי. גמ'. מחפין אקלושי. חפוי דק וקלוש ולא כל צרכו משו' דדמי לעובדין דחול. מעבין אסמוכי. ככל הצורך לכסותם שלא יתקלקלו מן הגשמים, יכסה אותם. ולא שנא הכי. דלת"ק נמי דא' מחפין שרי לכסותם ככל הצורך. מעבין כמן כרי. שצוברין יחד [אלו] על אלו בכרי אחד כדי שיהו העליונות מצילין את התחתונות, ובענין זה יש טורח יותר, שגם על הכרי יצטרך לכסות בקש ככל הצורך. תני' נמי הכי. כמאן דאמ' מעבין עושה אותן כמן כרי, וא"כ לא שנא הכי, ולא שנא הכי, וכיון דתניא כותיה דהאי קיימ' לן הכי, דלת"ק מחפין כדקא' שמותר לכסותם בקש ככל הצורך, והלכה כת"ק דמתני'.
מתני'. מוכרי פירות כסות וכלים. החנונים הרגילים למכור פירות וכל דברי חנות אינן רשאין למכור אף לצורך המועד אלא בצנעא, אבל בצנעא ולצורך המועד [מותר וא"ת דהכא במשנה תנא לשון היתר, מוכרים בצינעא לצורך, הא שלא לצורך המועד] מיהא מיתסר, ולעיל גבי בתים ועבדים נקט התנא משנ' בלשון איסור, דקת' אין לוקחין אלא לצו' המו' ולצו' המו' מיהא שרי וי"ל דכל הני דחשיב לעיל סתמא דידהו ניקחין שלא לצורך המועד, ולכך תני דאין ניקחים בסת' אלא לצורך המועד אבל הני דהכא סתמא דידהו לצו' לאלתר הם נקחים, (בצו המו), להכי קתני דמותר למוכרם לצו' המועד, ולהכי נמי ניחא דלא תקשי אמאי לא עריב ותני הני דהכא והנך דלעיל כלהו בחדא בבא, דהא כולהו לצו' המו' שרי ושלא לצו' המו' מיתסרי. מוכרין בצנעא. ולעיל גבי בתים ועבדים לא שייך למיתני בצינעא, דכל הנך דלעיל דרך העולם הוא לקנותם בפרהסיא כדי שיודע המקח לרבים ויתקיים. שמעי' ממתני' שאין החנונים רשאין למכור בחנות פתוחים כדרך שעושין בחול אלא בצנעא דוקא, ואו' מורי ה"ר יחיאל ז"ל דהיינו דוקא בפירות ודברים [הראוין להתקיים עד החול, אבל בפירות ודברים] שאינן ראויין להתקיים עד החול מותר למכור אפי' בפרהסיא, דלא משתלי איניש למי' לצורך חול הוא קונה, וכן עמא דבר למכור פת וכמה דברים בפ[רהסיא] ונראה לי להביא ראיה לדבריו מההוא עובדא דלקמ' בסוף פירקין דרב יהודה שרא להנהו נפייאתא למזבן בשוקא כי אורחיהו ומוקי' לה במוכרי תבלין הנדוכין דכ"ע ידעי דלצורך המועד הוא קונה. הצידין. הם ציידי חיות עופות ודגים, שמותרין לצוד בצנעא לצורך המועד, וההיא דלעיל בסוף פ"ק [י"א ע"א] דרבה שרא להו לבני פומבדיתא למיזל ומיצד, והתם פרהסיא הוה, שכל בני העיר היו הולכין שם, איכא למי' דהתם שאני שהיה דבר האבד, כדפרי' התם. והדשו'. אומנים שדשין תבואה לעשות דייסא. גרוסות. שטוחנין פולים ברחיא דיד להשיר קלפתן ולעשות גריסין ואינן עושין אלא בצנעא ולצורך המועד, לפי שהוא רגילות בחול לעשות מלאכה זו לצורך זמן מרובה, ואי עבדי בפרהסיא אתי למי' [ל]צורך חול קא עבדי. ומן הדין היה נראה דאותם בעלי בתים העושי' מלאכה זו לצורך עצמן שיהו מותרין אף בפרהסיא, ומיהו גם עליהם אין להקל כי גם הם כשעושים מלאכה זו רוב הפעמים עושין הרבה ביחד לצורך זמן מרובה. הם החמירו על עצמן. ובגמ' מפ' מאי קא'.
גמ'. דלא הוו עבדי כלל. ואתא לאיפלוגי להחמיר, ואמ' דאף בצנעא נהגו להחמיר, או דילמ' דלהקל אתא, והק"א להו לת"ק אותו צינעא דשרית אינו אלא חומרא בעלמ' שהחמירו האו' על עצמם. שלא היו (חוששין) [דוששין] כל עיקר. אלמ' שר' יוסי להחמיר אתא. ומיה' מדסתם לן תנא דלא כר' יוסי אלמ' לית הלכ' כותיה. ועוד דר' יוסי לא מיפלג פליג להדיא, אלא דקא' החמירו על עצמן ולא (צרי') [פריש] מילתא, ומותר לעשות גרוסות ודשושות בצנעא לצורך המועד. חלקא חדא לתרתי. כל גרעין נחלק לשנים שאין דשין אותו בחוזק כי אם מעט, וטרגיס נדש יותר עד שכל אחד נחלק לשלשה, וטיסני נדש עוד יותר שכל אחד נפרך לארבעה. כונתא. חלקא היא כוסמת קלופה. טמאים בכל מקום. לעיל מיניה תני הסלת של כרכים טמא דודאי הוכשר, שבני הכרכים רוצים בפת נקיה ואינן טוחנין חטין אלא אם כן לותתין אותן תחלה ששורין אותן במים ומייבשין אותן בחמה או בתנור, וכותשין אותן מעט במכתשת להשיר קליפתן העליונה ואחר כך טוחנין אותן ברחים. ושל כפרים טהור שלא הוכשר, לפי שאין לותתין אותן תחלה שאינן מקפידין כל כך לעשות פתן נקיה, אבל חילקא טרגיס וטיסני טמאים בכל מקום אף של כפרים דודאי הוכשר, שאין יכולים לעשות חלקא טרגיס וטיסני אם לא ששרה החטין תחלה במים, (דודאי הוכשר שאין יכולין לעשות חילקא), ואע"ג שלא נתן המים עליו לדעת הכשר, קיימ' לן [מכשירין פ"א מ"א] כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שסופו שלא לרצו' מכשיר. וכל מידי דקיימ' לן דודאי הוכשר, לא הוי מוכר מהימן לומר לא נטמא, אבל בסתמא מהימן לומ' לא הוכשר. אי לאו דשדא בהו מיא לא הוו מיקלפא. לא היתה קליפתן נופלת אם לא שנתן עליהם מים מעט דרך זילוף, ואי' ספרי' דגר', לא הוו מי[פלגא] והיא היא. חלקיהו. וקליפתן. אסור בפול המצרי יבש. פול המצרי הוא מין קטנית שקו' פישולש, והיבש צוברי' אותו בגורן לחובטו יחד ולעשותו דגן, אבל הלח [לא] נחבט בכלי אלא נפרך ביד. ואינו נעשה דגן, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, והם אינן קורין דגן אלא לדבר שנחבט בגורן, וכל דבר הנפרך הם קורין קליות. ומותר באורז. הוא מיל ופניל וקסבר שאינו מין דגן. כונתא מין דגן הוא. דהא תנן [פסחים ל"ה ע"א] כוסמין ושיפון מין חטה.
להנהו נאפייתא. לאותם המוכרים פירות או ירקות או קטנית או תבלין בנפה ועל שם הנפה הם נקראים נאפייתא, כמו שנקרא חנוני על שם שמוכר בחנות, ודרכן של מוכרי בנפה למכור בגובהה של עיר, ובפרשת דרכים ובסרטיאות, ורב יהודה התיר להם למכור בפרהסיא כמו שעושין בחול, ולק' מפ' מאי שרא להו למכור בפ[רהסיא] . חנות הפתוחה לסטיו. סטיו הוא יציע שלפני הבתים ובתוכו איצטבאות מזומנים לישב ולמכור עליהם כל דבר. וחנות הפתו' להם מקום צנוע הוא שהוא רחוק מרשות הרבים, ואין רבים מצוין שם, ולכך מוכר שם כדרכו. הפתוחה לרשו' הרבי' פותח אחת ונועל אחת. דאי' שנוי בכי האי גונא, והכל מבינין בכך שאין מוכרין אלא לצורך המועד. וערב י"ט האחרון של חג. שהיו רגילין להרבות בסעודות, מפני שהוא רגל בפני עצמו, לפיכך מותר (לחמר) למכור בפרהסיא. ומוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון. משמע דוקא מפני כבוד יום טוב האחרון מותר, הא לאו הכי מיתסר. ומהך סופא ודאי פריך, וליכא למי' דפריך מריש' דתני בה בהדיא, פותח אחת ונועל אחת, אלמא אסור למכור להדיא, דהכי איכא למי' דמירי בי"ט ממש ולא בחול המועד, דהכי נמי אשכחנא בפ"ק דביצה [י"א ע"ב] שהתירו חכמים למכור כמה דברים בחנות משום שמחת יום טוב, ואף חזרת תריסין שרו ב"ה התם דהתירו סופן משום תחלתן, אלא מסופא ודאי פריך דהא ערב י"ט האחרון של חג חולו של מועד הוא, ואפי' הכי לא שרי למכור אלא משום כבוד י"ט האחרון הא בשאר יומי דחול המועד אסיר. הא בפירי. בריתא מיירי במוכרי פירות וכל דבר שהוא רגילות (לקרות) לקנות לצורך זמן מרובה, ולכך אסור למכור בפרהסיא שלא יאמרו לצורך חול הוא קונה. הא בתבלי. הא דשרא רב יהו' לזבוני בפרהסיא מיירי במוכרי (תובלין כדוכין) [תבלין נדוכין] ומוכנין לתת לתוך התבשיל, ואין רגילין לקנותן אלא מידי יום יום. וכ"ע ידעי שאינן נקנין אלא לצורך המועד, ותבלי דנקט לאו דוקא, דה"ה לירקות שאין מתקיימות עד החול, או לכל דבר דכ"ע ידעי דלצורך המועד הם ניקחים. ואית דמפרשי תבלין דהכא כגון בצל (וקבלוט) [וקפלוט], ולא נהי' דודאי בצל וקפלוט לא מקרי תבלין, דהא אמ' בפ' (כל הבשר) [גיד הנשה צ"ז ע"ב] אין לך נותן טעם יותר מבצל וקפלוט, ושערו חכמים בששים, ואלו גבי תבלין אמרינן כל מידי דלטעמ' עביד לא בטיל ואפילו באלף אלמא בצל וקפלוט לא מיקרו תבלין לכך נראה (בפי') [כפי'] קמא.
ואלו מגלחין במועד. כל אדם אסור לגלח במ' כדמפרשי' טע' בגמר', אבל אלו מתוך שהיו אנוסים קודם הרגל התירו להם חכמים לגלח במ'. הבא ממדינת הים. כל אדם שבא מדרך רחוקה קרינן ליה בכולי תלמודא בא ממדינת הים, ומדינת הים לאו דוקא, ומותר ליה לגלח במועד מתוך שהיה קודם טרוד ונחוץ לדרכו לא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל. וכן הבא מן השביה, שנשבה לבין הגוים ולא נפדה עד עכשו מותר לו לגלח במועד כיון שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל. והיוצא מבית האיסורין. ואפי' אם היה חבוש בעירו, שלא היה לו לגלח בבית הכלא, ולכך מותר לגלח במועד. ירושלמי [ה"א] סברין מימר בבי' האיסורין של גוים אבל אם היה חבוש בשל ישראל לא, אתא למי' לך אפי' חבוש אצל ישראל, שאינו ערב לו לאדם לגלח בבית האיסורין. והמנודה. שהתירו לו חכמים נדויו במועד, שלא היה יכול לגלח לפני הרגל, דבתוך נדויו אסור לגלח, כדמוכחי' בגמ' מנודה אסור בתספורת. ירושלמי [ה"א] במה אנן קיימין, אם כשהתירו לו קודם הרגל יגלח, כלומר מקודם הרגל היה לו לגלח, ואם בשלא התירו לו קודם הרגל לא יגלח, כלומ' (מקודם הרגל היה לו לגלח) פושע הוא שהיה לו להתפייס קודם הרגל ולגלח, ואין זה אונס שנתיר לו בשביל כך לגלח במועד. אלא בכך אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל, וחל יום שלשים שלו להיות ברגל, שאין נדוי פחות משלשים יום כדאמ' בגמ', והשתא קודם הרגל היה אנוס, דלאו בדידיה הוה תליא מילתא. וכן מי שנשאל לחכם והותר. שהיה נדור בנזיר, שלא לגלח, ובתוך הרגל נשאל לחכם והותר, וקודם הרגל לא היה יכול לגלח שהיה בדעתו לגמור נזירותו, או שלא מצא חכם להתיר לו עד עכשיו, או [שלא מצאו לו פתח להתיר עד תוך הרגל, והנזיר ששלמו ימי נזירותו שצריך להביא] קרבנותיו ולגלח תחת הדוד, כדאית' פר"ג מינים [מ"ה ע"א], מגלח תחת הדוד של שלמים. והמצו' ששב מטומאתו לטהרתו. מצורע אינו טעון גלוח אלא טהור מתוך החלט, אבל טהור מתוך הסגר אינו טעון גלוח, כדתנן בפ"ק דמגלה [ח' ע"ב], אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים, שהנטהר מתוך החלט טעון תגלחת וצפרים (שהנטהר מתוך החלט טעון תגלחת וצפרים) ואחר זה מונה לו ז' ימים ימי ספרו ובשמיני מגלח תגלחת שניה ומביא קרבנותיו, והא דקתני ששב מטומאתו לטהרתו, לא קאי אנזיר, אלא אמצורע, דנזיר שנטמא לאו בר גלוח הוא, [יותר מנזיר טהור] אלא [דטהור] בהשלמת נזירותו הוא מגלח. ואע"ג דנזיר ומצורע נוול הוא להם שהיו מגלחין כל שער שעל גופם בתער (וה"מ) [ומ"מ] מגלחין במועד משום מצוה, שלא ישהו הבאת קרבנותיהם כדמפ' בגמ'.
<h2>דף יד.</h2>
מתני'. ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים והיוצא מבית האיסורין. דמתוך שלא היה להם פנאי קודם הרגל התירו להם חכמים לכבס בתוך המועד. ומנודה. דפשטינן לעיל שאסור לכבס בנדויו, ואם התירו לו נדויו ברגל מותר לכבס במועד. מי שנשאל לחכם. שהיה נדור ובא שלא ללבוש בגדים לבנים, ושלא לכבס בגדיו והותר לו נדרו ברגל וכגון שלא מצא חכם או שלא מצאו לו פתח להתיר עד תוך הרגל, כדפרי' נמי בריש פרקין. ומטפחו' הידים. שמנגבין ומקנחין בהם הידים בשעת אכילה, ומשום דמיטנפי תדיר דאפי' אם כבסום קודם המועד הם צריכות לכבס בתוך המועד, ולכך התירום חכמים. ה"ג מטפחות הסְפ0רִים. שהתינוקות מכסים בהם הספרים בשעה שהם לומדים, או המטפחות גוללים בהם ספרי תורה, ומשום כבוד ספרים הותרו לכבס. ירוש' [ה"ב]. תניא מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים אבל מכבסין אותן בנתר ובורית מפני הכבוד. ואית דגרסי מטפחות סַפַרִים. אותן מטפחות שנותנין על כתפי האנשים המסתפרים בשעת גלוח, וצריכין תדיר לכבסן... לצורך אותם שהותרו לגלח במועד, ולא נהירא דהא אינהו נמי [לא שרו] לגלח במועד אלא על ידי דחיה והיאך לישתרו מכשירי דידהו [ועוד] דאין זה דבר תדיר כל כך דלישתרו לכבס מטפחות לצרכם, ופי' רא' עקר. ומטפחות הספג. סודרין שמנגבין כל הגוף כשיוצאין מבית המרחץ, ומקרו בכמה מקומות בתלמו' אלונטית, ואפי' אם כבסם קודם הרגל כיון שרחצו בערב הרגל נטנפו ואם רוצה... במועד צריך לכבסם. והזבין והזבות. משום דדייבי תדיר הם מלכלכין בגדים יותר, וכן נדות ויולדות צריכין להם הרבה בגדים, (ולכך) [ולגבי] כבוס בגדים מייתו להו מכללא דכל העולה מטומאה לטהרה, אבל באדך בבא קמייתא דמתני' דגבי גלוח לא הוה צריך למיכלל כל העולה מטומאה לטהרה. דהתם לא מצינו עולה מטומאה לטהרה שטעון גלוח אלא מצורע לחודיה וההוא תניא בהדיא, אבל הכא איכא טובא עולין מטומאה לטהרה שטעונין כבוס, וכייל להו בלשון קצרה, והני דתדירי טפי תננהו בהדיא. ונראה דכל הני דשרינן להו לכבס במועד, מכבסין כדרכן אפי' בנתר ובורית, ואפי' בפרהסיא מפני כבוד המועד, שאין כלים מתלבנין כל כך יפה בבית כמו על גב הנהר ובחמה, והכי משמע בגמ' דקא' בר הדיא לדידי חזי לי ימה של טבריא דמפקי משכלי משיכלי דמאני דכיתנא בחולי דמועדא, אלמא מאן דשרי לכבס במועד שרי אפי' בפרהסיא. ואע"ג דאביי דחי (ואפי') [ואמר] מאן לימ' לן דברצון חכמים עבוד, ההוא משום מאני דכיתנא הוא דפליג, ולא משום פרהסיא. (והיא) [והא] דתניא בתוספ' [פ"ב ה"ב] אע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כלים לכובס אלא מכבס בצנעא בתוך ביתו ההיא באבל מיתניא. וכל הני דמתניתי' אם היו יכולין לכבס קודם הרגל ולא כבסו אסורין, דהוי כמכוין מלאכתו במועד, או אם היה להם רוב בגדים והיו יכולין לכבס (כלו) [כולן] קודם הרגל גם היו יודעים שיצטרכו אליהם קודם (הרגל) שיעבור כל הרגל ולא כבסו כי הא ודאי אסירי לכבס במועד. ויש לשאל מי שהיה... מתו ארבעה ימים או חמשה או ששה קודם [הרגל]... דאסור לכבס קודם הרגל, מהו שיכבס ברגל, דאלו גבי גלוח אסיקנא לעיל דפליגי תנא ברא ותנא דמתני', ונראה לי דכיון דאסיקנא לעיל כתנא ברא דשרי לאבל לגלח במועד, ה"נ שרי לכבס במועד, ואפי' לתנא דמתני' דאסר בגלוח היינו משום דגלוח מתסר כל שלשים יום, והרגל לא דחה גזירת שלשים ממנו, אבל כבוס שאינו אסור לשום [אבל] אלא שבעה, והרגל הפסיקו מתורת שבעה ודחה כל גזירת שבעה ממנו, מותר לו לכבס במועד כיון שהיה אנוס קודם הרגל שלא היה יכול לכבס, והא דלא חש למיתני אבל במתני', משום דתני סופא [י"ט ע"א] הקובר מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה, וכיון דלא נהגא גזירת שבעה משתרי לכבס.
גמרא. ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין. דכיון דגלוח לאו טירחא הוא ומלאכה נמי ליתיה אלא שמחה ויופי הוא לשתרי. אנשי משמר. ואנשי מעמד. אנשי משמר כהנים היו, והם כ"ד משמרות של כהנים ולוים שהעמידו שמואל ודוד להיותם עומדים ומשרתים ושומרים ומשוררים במקדש כל משמרה שבוע אחת עד שיכלו כל המשמרות ואחר כך היו חוזרות חלילה, והמשמרו' היו משתנות ביום השבת בשעת סלוק לחם הפנים כדאיתה בסוכה [נ"ו ע"א] וכנגדן העמיד דוד כ"ד משפחות בערי ישראל ובירושלם, והיו נקר' אנשי מעמד, אותם שהיו בערי ישראל (ובירושלם, והיו נקראים אנשי מעמד) היו מתענים ומתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואותם שבירושלם גם הם היו מתענין ומתפללין וקורין בכל יום בסד' בראשית, והיו עומדין על הכהנים בשעת הקרבת תמידים ומוס' של צבור, ובמסכת תענית [כ"ז ע"א] מפיק ליה מדכת' [במדבר כ"ח] תשמרו להקריב לי במועדו, היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על(יו) גביו, ואי איפשר להם לכל ישראל לעמוד שם לפיכך תקנו שיהו אנשי מעמדות במקומן ושלוחו של אדם כמותו כדנפקא לן בריש פ"ב דקדושין [מ"ב ע"ב], וכלם בין אנשי משמר בין אנשי מעמד היו אסורין לספר ולכבס בתוך ימי משמרתן. ובחמישי של שבוע מותרין. ביום חמשי של משמרתם מותרין לספר ולכבס מפני כבוד השבת, אבל בערב שבת לא כדמפ' התם מפני הטורח. כדי שלא יכנסו למשמר' כשהן מנוולין. שאם היו מותרין לספר ולכבס בתוך ימי משמר' היו משהין עצמן לספר ולכבס עד אותו הזמן שלא יהו עסוקין במלא' ויכנסו למשמרתם מנוולין, אבל עכשיו שיודעים שיהא אסור להם לספר ולכבס בתוך ימי משמרתם יקדימו לספר ולכבס ויכנסו למשמרתם בטהרה, הכא נמי אסרו לספר ולכבס בתוך המועד מהאי טעמא כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין. ומכאן אנו למדין שמצוה על האדם להתנאות בעצמו בגלוח וכבוס ורחיצה בערב הרגל, שהרי קנסו עליו שלא יגלח במועד מפני שלא גלח ערב הרגל. ואדם שגלח בערב הרגל ונתרבה זקנו בתוך הרגל עד שהוא צריך לגלח עוד בימי המועד יש שהיו רוצים להתיר דלא שייך למקנסיה מהאי טעמא שלא יכנס לרגל מנוול, שהרי גלח קו' הרגל. והיו מדמין זה למי שאין לו אלא חלוק אחד דאמ' לק' [י"ח ע"א] דאם כבסו קודם הרגל ונטשטש שמותר לכבסו במועד. ולא נהיר' דלא דמי למי שאין לו אלא חלוק אחד כדאמ' בסמוך, דהתם איזורו מוכיח עליו. אבל הכא ליכא הוכחה, שהרי עתה שהוא צריך לגלח אין נודע אם גלח ערב הרגל אם לאו, ואדרבה דמי למי שאבדה לו אבדה בערב הרגל דנאנס ואפי' הכי אמרי' לקמ' בסמוך דאסירי לגלח במועד משום דליכא הוכחא, ויאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין כדלקמ' בסמוך, וא"כ הכא נמי איכא למי' הכי. ועוד מדלא חשיב מי שגלח ערב הרגל במתני' בהדי [הני דמגלחין ש"מ דליכא] לפלוגי בהכי. ועוד דכיון דקיימ' לן גבי נזיר [נזיר ו' ע"ב] דאין גדול שער פחות מל' יום, אין לנו להתיר לו שיגלה בתוך המועד כיון שאין ל' יום (שיגלח) [משגילח].
אבדה לו אבדה ערב הרגל. והיה טרוד לחזר אחריה, הרי שנאנס ולא היה לו פנאי לגלח בערב הרגל, מהו שיהא מותר לגלח במועד, או דילמ' לא מוכחא מילתא דלא דמי לכל הני דמתני' דכלהו אית להו קלא... ולא נפיק מינייהו חורבא, שיבאו האסורין לידי גלוח. יאמרו כל הסריקין וכו'. לשון משנה הוא בפרק כל שעה, [ל"ז ע"א] דתנן אין עושין מצה המצויירת בפסח מפני שלא תחמיץ, ופריך איפשר שיעשנה בדפוס ויקבענה כיון ולא יהא לה שהות להחמיץ, ומשני נפיק מינה חורבא שירצו כלם לעשות כן ולא יהו כלם אומנים למהר לקובעם בדפוס, גם (יהיה) יהיו הרבה בני אדם שירצו לעשות כן ציורין בלא דפוס, וכי תימא האומנים (ה) שיהיו להם דפוסים מותרין, והאחרים יהו אסורין, אם כן יאמרו כל הסריקין אסורין, וסריקי ביתוס מותרין, אותו ביתוס היה נחתום אחד שהיה אומן בימיהם בדבר זה. מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד. דאפי' כבסו קודם הרגל הוא צריך לכבסו פעם שניה לצורך י"ט האחרון שכבר נטשטש בתוך ימי המועד, ואם לא יכבסנה כיון שאין לו להחליף יצטער, אבל למי שיש לו שני חלוקים לא התירו לכבס אחת מהן במועד. מפני שהיה יכול [לכבס] שניהם קודם הרגל שהיה לו לידע שיצטרך להם בי"ט האחרון, ואע"פ שלא נכנס לרגל בניוול מ"מ קנס' ליה. איזורו מוכיח עליו. כשהוא מכבס חלוקו והוא הולך בלא חלוק אינו חגור איזור, שאינו רוצה להדק את בגדי הצמר אל בשרו מפני שהם קשים. והכל יודעים שאין לו אלא חלוק אחד אלא אותו שהוא מכבס, לא נפיק מיניה חורבה. אבל הכא ליכא הוכחה. אומן. ספר, כיון דאומן הוא מוכחא מילתא שהכל נכנסין אצלו להסתפר לכבוד הרגל ויודעים אונסו ולא נפיק מיניה חורבה, או דילמא לא מוכחא מילתא טפי כי הנך דמתני', תיקו. והוי האי תיקו ספיקא דרבנן, דהא אינו אסור אלא משום גזירה שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין, וכל ספיקא דרבנן לקולא. הילכך אומן שאבדה לו אבדה בערב הרגל או שאירע לו אונס אחר כיון שהוא אומן הוי אונס ידוע לרבים ומותר לו לגלח במועד, ומדקא מיבעיא ליה דוקא באומן משום דשכיחי רבים גביה ומיפרסם מילתא אלמא באיניש אחרינא פשיטא [דאסור, ועוד דקיי"ל כמר בר רב אשי דאמר איזורו מוכיח עליו, דהלכתא כוותיה בכולי תלמודא] בר ממיפך שבועה וחיורי, וכן הלכה דלאומן שרבים רגילים אצלו אם אירע לו אונס בערב הרגל מותר לגלח ברגל, אבל לאיניש אחרינא מיתסר אלא דוקא להני דחשיב במתניתי' שאונסם מפורסם לכל, דודאי בעינן תרי טעמי מוכחא מילתא, ונאנס, או יצא ברשות כדלקמן בסמוך. ואדם שהיה טרוד בערב בדבר מצוה, אי לא מוכחא מילתא טפי כגון פדיון שבוין הידועים לרבים אין בידינו כח להתיר דאיכא למי' דהא דמבעיא ליה באבדה לו אבדה ה"ה נמי דהוי מיבעיא בטריד טירדה דמצוה, וכתב נמי רבי' יב"ם מדלא נקט אומן שחלה בערב הרגל איכא לספוקי בהאי גונא אי שרי לגלח במועד אי לא, אבל מורי הר"ר יחיאל ז"ל כתב לא מי' אומן שחלה בערב הרגל דהוי אונסיה ידוע לרבים כיון דשכיחי גבי' שרי ליה לגלח במועד, אלא אפי' כל אדם שחלה קודם הרגל ולא היה לו פנאי לגלח בערב הרגל לא מיבעיא אם היה חוליו כבד עליו הרבה דהוי אונס גמור שלא היה יכול לגלח בערב הרגל, כדא' בפ"ב דע"ז [כ"ט ע"א] עשרה דברים מחזירין את החולה לחוליו וקחשיב תגלחת, ואונסו נמי ידוע דחליו מוכיח עליו, ודמי להני דמתניתין, אלא אפי' חש בראשו לבד בערב הרגל מותר לגלח במועד דאית ליה קלא גבי שיבביה ומיפרסמא מילתא, ואיכא הוכחה נמי בכל חולי, וכן משמע מדקא מיבעיא ליה באבדה לו אבדה דהוי אונסא דמחוץ אלמא באונסא דבגופיה לא איצטריך ליה למיבעי דפשיטא דשרי.
מפני שיצא שלא ברשות. לכאורה משמע לישנ' דמילתי' דר' יהוד' דבעי שיהא אנוס בתקנתא דרבנן או שיצא לדבר מצוה, אבל אם יצא בשביל צרכיו קרי ליה ר' יהודה שלא ברשות, ולא שרי ליה לגלח במועד, ורבה מפר' לפלוגתיהו, ואמ' לשוט דברי הכל אסור, ולא תימא תנא דמתני' בכל ענין שרי, ור' יהודה בכל ענין אסר, אלא באדם שהלך לשוטט בארץ לעסק שחוקות או לצותא בעלמ', בהא מודה תנא דמתני' דאסור שאינו טרוד בשום דבר צורך והיה לו להעלות על לבו שיש לו לגלח קודם הרגל, ומדלא גלח שייך למיקנסיה, ולא יגלח במועד. ולמזונות נמי דברי הכל מותר. שאם הוא אדם עני וצריך (להפרד) [להפליג] לצורך פרנסתו, בהא אפי' ר' יהודה מודה דשרי ליה לגלח במועד, כיון שהיה טרוד בדבר של צורך, דאין לך אונס גדול מזה, ונראה דאפי' אם יש לו כדי צרכו לכל המועד נמי שרי, דמקרי למזונות, מדמוקי' פלוגתיהו להרויחא ולא מוקי' לה במבקש פרנסתו לצורך חול, ולא ניח' לן למימר דכל כי האי גונא קרי ליה הרויחא, וכן פי' רבי' יב"ם. כי פליגי להרויחא. שהוא אדם עשיר ומוליך סחורתו למרחוק להרויח ולהרבות עושר, דתנא דמתני' דשרי בסתמ' מדמה ליה למזונות, וסבירא ליה דכיון דטרוד הוא בדבר של צורך לא (צריך) שייך למיקנסיה, ור' יהודה שהוסיף בדבריו לומ' שיצא שלא ברשות, אלמא אתא לאוסופי דאפי' דבר שיש בו צורך קצת (מס) מתסר, מדמה ליה לשוט, שהיה לו להעלות על לבו שיצטרך לגלח קודם הרגל, ומדלא גלח שייך למיקנסיה שלא יגלח במועד, כיון שהוא עסוק בדבר שאינו צורך כל כך. וא"ת מנא ליה לרבה למימ' דפליגי כלל ר' יהודה ותנא דמתני' לימא דתנא דמתני' לא שרי אלא למזונות, ובהא אפי' ר' יהודה מודה, וי"ל דרבה דייק לישנא דבריתא במילתיה דר' יהודה, מדנקט בהאי לישנא ר' יהודה אומר ולא נקט אמ' ר' יהודה אלמא משמע דאתא לאיפלוגי. ועוד מדתני מפני שיצא שלא ברשות, משמע לישנא דהכי בעי למי' מפני שדעת שלי נוטה דהוי יצא שלא ברשות, אלמא איכא מאן דפליג עליה דסבירא ליה דהוי שפיר יצא ברשות. והקשה רבי' יב"ם כיון דלמזונות לכו"ע שרי ולשוט לכו"ע אסור, א"כ יאמרו כל הסריקין אסורין וכו', ואומ' מורי הרב רבי יחיאל ז"ל דלא שייך למיפרך הכי אלא במידי דלא מוכח, אבל הכא מוכחא מילתא שפיר דלכ"ע ידעי דזה לשוט וזה למזונות, ולא נפיק מיניהו חורבא. נראין דברי ר' יהודה שיצא שלא ברשות. קס"ד דר' דעתי' דנפש' קאמ', והק"א רואה אני את דברי ר' יהודה בזה ודברי חכמים בזה. אילימא לשו' ובהא קאמ' נראין דברי ר' יהודה דאסר, משמ' ולא דברי רבנן דשרו, והא [אמרת לשוט] דברי [הכל] אסור. אלא למזונות, ובהא קאמ' נראין דברי ר' יהודה דאסר. והאמרת למזונות דברי הכל מותר. אלא להרויחא הוא דקאמ' נראין דברי ר' יהודה דאסר ולא דברי רבנן דשרו. אימא סופא כו'. והא אמרת נראין דברי ר' יהודה בהא, וא"כ קשיא מלתי' דר' רישא לסופא אם הוא כדברי רבה דלא פליגי אלא בהרויחא, אלא ש"מ דלא מיתרצא מילתי' דר' אליבא דרבה, ולסברתו של ר' פליגי בתרתי בין לשוט בין להרויחא דבתרויהו שרו רבנן, ובתרויהו אסר ר' יהודה וה"ק ר' רואה אני דברי ר' יהודה ביצא לשוט ואע"ג דפליגי רבנן עליה מפני שיצא (עליה) [שלא] ברשות. ונראין דברי חכמים ביצא להרויח', ואע"ג דפליג עליהו ר' יהודה מפני שיצא ברשות, ומיהו אף לדברי המקשה לא מסתבר למי' דר' סבר דפליגי ביצא למזונות, דהא ודאי אונסא מעליא הוא ואין לך יצא ברשות גדול מזה דמאי אית ליה למיעבד, לימות, והוי נמי אונסא דמוכח שפיר. אית ספרי' דגרסי ועוד מכלל דפליגי רבנן אפילו לשוט והאמרת לשוט דברי הכל אסור, והכי פירו' מדקאמרת נראין דברי חכמים בהרויחא, משמע אבל במילת' אחריתי דפליגי אין נראין דבריהם אלמא פליגי אפי' לשוט והאמרת כו', ולא נהירא גירס' זו, דהיינו נמי מאי דאקשי כבר אילימא לשוט והאמ' (ולא נהירא גירס' זו ד"ה והאמרת) כו', ועוד דלגבי רישא דמילתי' דר' כי אקשי גבי (גי) מילתיה דר' יהודה הוה ליה לאסוקי הכי, כי מסיק אלא להרויח' מכלל דפליג ר' יהודה אפי' למזונות, והאמרת דברי הכל מותר, ועוד דבכמה דוכתי בתלמודא אשכחנא כי האי סוגיא ולא גרסי' בהו ועוד. הכי קאמ'. א"ל רבה לעולם כדקאמינא, דלא פליגי אלא בהרויח' ור' לא בא להודיענו סברתו ולהכריע דבריהם, אלא בא לפרש מחלוקתם, ומה שכל אחד מודה לחבירו, והכי קא' נראין דברי ר' יהודה לחכמים ביצא לשוט, שאפי' חכמים לא נחלקו עליו אלא בהרויח', דהיינו יצא ברשות לפי דבריהם, ונראין דברי חכמים לר' יהודה ביצא למזונות, דהוי רשות לכ"ע, שאף ר' יהודה לא נחלק עליהם אלא בהרויח' דהוי שלא ברשות לפי דבריו, ובכמה דוכתי בתלמוד איכא כי האי סוגיא ולא משנינן הכי ובכמה דוכתי משנינן הכי, ואיכא למי' דלא משני הכי אלא היכא דליכא שנויא אחרינא דשנויא דחיקא הוא.
שמעינן מהכא דמי שיצא לדרך רחוקה קודם הרגל וחזר בערב הרגל בשעה שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל, או שחזר במועד אפי' אם יצא להרויח' מותר לגלח במועד דקיימא לן כתנא דמתני', ומיהו בענן דליהוי מילתיה דמוכח כדפרי' לעיל, וכ"ש אם יצא למזונות אבל אם יצא לשוט אסור לו לגלח במועד לכ"ע, ואפי' אם יצא ברשות אם חזר קודם הרגל והיה לו פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלח, אע"פ שנתעסק בדברים אחרים אסור לו לגלח במועד, כדתניא לקמן [י"ז ע"ב] בהדיא כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד בשלא היה להם פנאי אבל היה להם פנאי לגלח ולא גלחו אסורין. ירוש' [ה"א] היוצא לחוצה לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח, ומייתי עובדא, דר' שמעון בר אבא אתא לגבי דר' חנינא, אמ' ליה כתוב לי אגרתא דאיקר האי ארעא ואיפוק לפרנסתי לארעא ברייתא, א"ל למחר אני הולך אצל אבותיך והם אומ' לי נטיעה שהנחלנו בארץ התרתה לצאת לחוצה לארץ, משמע מהתם דאדם הדר בארץ ויצא בחוצה לארץ בין להרויחא בין למזונות אסור לו לגלח במועד.
קטן הנולד במועד מותר לגלחו במועד. יש תינוקות שגם ביומן יש להם שערות קטנות ועבות והם קשות ומצ[ערות] אותן וצועקין מאד וקורין לאותן שערות שאייש בל"ע ורגילות הנשים... ועל ידי כן משירות אותן שערות, וזהו גלוח שלהן, וקאמ' שמואל דאם נולד הקטן בתוך הרגל מותר להשירן לו במועד דאין לך יוצא מבית האיסורין גדול מזה שנולד בתוך הרגל וקודם הרגל ודאי לא היה יכול לגלח וחשיב אונס גמור, ואי' נמי הוכחה טובא. במועד אין מעיקרא לא. מדקאמרת הנולד במועד, משמע משום הכי שרי לגלח דהוי אנוס שלא היה יכול לגלחו מקמי הרגל, הא אם נולד מעיקרא מקמי הרגל והיו נכרין לו אותן שערות מקמי הרגל הוה אסור לן לגלחו במועד דדמי' להני דמתני' דאמרי' אם היה להם פנאי לגלח ולא גלחו אסורין. מותרין לגלח בימי אבלן. כגון אם בא ממדינת הים ומצא עצמו אבל מותר לגלח בימי אבלו וכן כל הני דמתני', משמע מינה דבריתא הא כל האסורין לגלח במועד אסורין (בימי) לגלח בימי אבלן [וכ"ש] הוי, דהאמ' רב שישא בריה דרב אידי לעיל בריש פרק מי שהפך [י"א ע"ב] דברים המותרין המועד אסורין בימי אבלו ותניא כותיה.
<h2>דף יד:</h2>
ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא. כלו' חלוק בין נולד במועד לנולד מעיקרא, הכי נמי בקטן אבל אית ביה פלוגתא בין נולד בימי אבלו לנולד מעיקרא, ואם נולד קודם אבלו ולא גלחו לו אסור לגלחו בתוך ימי אבלו, אלמ' אבלות (אסור) נוהג בקטן. מקרעין לקטן מפני אגמת נפש, כדי שיראו האחרים ויבכו במר לבב, משמע הא משום חובת אבלות דידיה לא מקרעינן ליה, אלמא אין אבלות נוהג בו. והקש' מורי הר"ר יחיאל ז"ל מאי פריך, דילמא הא דאסור לגלחו במועד ליתיה משום איסורא דידיה אלא משום איסורא דאחריני, דמוע' חייל אכולי עלמא וכל ישראל אסורין בכל גלוח, אבל בימי אבלו שרי לגלחו על ידי אחרים שאינם אבלים, ונראה לי דלא קשיא, דאי אבלות נוהג בו לכולי עלמא נמי מיתסרי לגלחו דהוי כמאן דספו ליה איסורא בידים, וקיימא לן דאפי' להא דאמ' [יבמות קי"ד ע"א] קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו מודה הוא דלמיספי ליה מיתסר. מי קתני אבל האסורין כו'. הא לא קתני אלא כל המותרין במועד כגון כל הני דמתניתין מותרין נמי בימי אבלן אבל האסורין לא כייל... אלא אימא דיש מהן אסור כגון... ויש מהן מותר בימי אבלו אע"ג דאסור במועד כגון קטן, ואפי' רב שישא בריה דרב אידי נמי מודה בהא דלא קאמ' אלא דברים המותרין במועד אסורין בימי אבלו, והני מילי לאותן שאיסור אבילות נהיג בהו, כגון גדולים, אבל קטנים דלא שייך בהו איסור אבלות מותרין ואין זה... דהא לאו אבל הוא. מתני בהאי לישנא. דשמואל שרי בכל ענין אפי' נולד קודם הרגל, ואע"פ (שאין השער) שהיו השערות נכרות קודם הרגל לא שייך למקנסי' דאיכא צערא לינוקא טפי, ונראה דהלכתא כהאי לישנא דבכל ענין משתריה לגלח הקטן מאותם שערות המצערות אותו, דהא רב פנחס דהוה מותיב ליה ללישנא קמא מייתי ליה סיעתא להא לישנא בתרא ואע"ג דרב אשי דחי לה להאי סיעתא, דחויא הוא...
השתא מסיקנא דאין אבל נוהג אבלות ברגל בין ביום טוב בין בחול המועד בין ביום טוב אחרון דהוי דרבנן, ואע"ג דנקבר מתו ביה בההוא יומא, אבל אחר הרגל מני להו כלהו שבעה יומי דאבלות, ודוקא בפרהסיא אבל בצנעה נוהג אפי' ביום טוב ראשון אם נקבר מתו בתוך הרגל, וכ"ש בחול המועד או ביום טוב אחרון, אבל אם נקבר מתו קודם הרגל אפי' שעה אחת מסיקנא לקמן [י"ט ע"א] דמועד מפסיק ליה ובטלה ממנו גזירת שבעה.
מנודה. לשון מנודה מגזרת נע ונד [בראשית ד'] וכת' ומתבל ינידוהו [איוב י"ח], שאין אחרים רשאין לישב בארבע אמותיו. מהו שינהוג נדויו ברגל. כך הוא סדר שמועות שטתנו, דמילת' מילתא דמיפשטא שנוהגת באבל מן המקרא או מן המשנה או מן הבריתא, או אפי' ממימרא של אמוראין, (ו)מיבעיא ליה בתר הכי באותו דבר עצמו מהו שיהא נוהג במנודה או במצורע. מהו שינהוג בנדויו ברגל. ואע"ג דאסיקנא גבי אבל דהוי עשה דידי' דאוריתא כדפרישית, אפי' הכי לא דחי עשה דמועד, ומן הדין הוה לן למימר דכ"ש דעשה דמנודה שאינו אלא דרבנן דלא דחי עשה דמועד ואינו נוהג ברגל, מיהו מיבעיא ליה משום דשמ' חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, ועוד דכיון דמנודה על עסקי איסור נדוהו שעובר על דברי חכמים או אף [על] דברי תורה, לכך ניחא להו לרבנן שיתזלזל בפני הרבים אפי' במועד [ואסיק]נא דודאי נוהג בנדויו ברגל, ואע"ג דאשכחנא מילי טובא לקמן בשמעתי' דנהיגי באבל, ולא נהגי חומריהו במנודה, כגון איסור תלמוד תורה ועשיית מלאכה וקריעת בגדים, מ"מ אשכח' נמי מידי דחמיר במנודה טפי מבאבל, כגון לישב בארבע אמותיו.
דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות. והקש' בקו' היכי תני דדנין במועד, והא תנן פרק משילין [ל"ו ע"ב] אלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין, ותירץ התם מיירי בשבתות ובימים טובים והכא מיירי בחול המועד, ויש לתמוה דלכאורה משמע דהכא מיירי אפי' בשבתות וימים טובים, מדאשכחנא תלמודא דפרק משילין עלה דההיא דאלו הן משום רשות דפריך והא מצוה קעביד כי דיין דינא ולישתרי, ומוקים למתניתין דהתם דאסרינן בדאיכא בי דינא דעדיף מיניה, דלאו מצוה עליה רמיא אלא אבי דינא דעדיף, משמ' דכי ליכא בית דינא דעדיף מיניה בהאי מותא שרי למידן אפילו בשבתות וימים טובים, והשתא איכא למידק דכיון דתני בהאי בריתא דהכא דיני נפשות אלמא בבית דין של עשרים ושלשה מיירא והנהו ודאי ליכא דעדיף מינייהו, וא"כ אינהו שרו למידן דיני ממונות מיהא אף בשבתות ובימים טובים, ולפי מה שפי' רבי' שלמה ז"ל התם בפרק משילין ניחא, דפר' דהכי פריך, והא מצוה קעביד, וא"כ ליחשביה תנא בהדי הני שבות דאיתנהו משום מצוה, ולא בהדי הני דמשום רשות, ומשני דאיכא דעדיף מיניה, ולאו מצוה קא עביד, ולהכי חשיב להו בהדי הני דמשום רשות, אבל אי הוה מיירי בדליכא דעדיף מיניה הוה ליה למיחשביה בהדי הני דמשום מצוה (לפי הענין נראה שחסר כאן) וי"ל משום דלא פסיקא למילתיה, כיון דאיכא צדדין דליכא מצוה כגון דאיכא דעדיף מיניה, או שיש לו אשה ובנים. אבל קש' דהש' מסקי' דאיסור לדון בשבתות ובימים טובים או משום רשות היכא דאיכא דעדיף מיניה או משום מצוה היכי דליכא דעדיף מיניה, ובפרק אחד דיני ממונות [ל"ה ע"א] משמע דאפי' דיני נפשות שרי למידן בשבתות ובימים טובים אם לא מפני שאין רציחת ב"ד דוחה שבת ויום טוב, עלה דההיא דתנן לפיכך אין דנין לא בשבת ולא בערב שבת, ושקיל וטרי בגמ' לידיינין במעלי שבתא ולגמ' לדינין בשבתא, משום דלא איפשר כו', וי"ל דהתם מיירי דוקא בדיני נפשות, והתם לא שייך שום שבות דליכא למיחש למדי דהא כיון ממעלי שבתא נשאו ונתנו הדיינים בדבר... וכבר כתבו כל טעמיהם וראיותיהם מערב שבת, תו ליכא למיחש דילמא חזו טעמא אחריני למסתר דינא ואתי למכתב טעמא דהשתא, דהא מאיתמול דקו בה שפיר, ומשום אי לאו דאין רציחה דוחה שבת הוה שרי לגמור דיני נפשות בשבת, אבל בדיני ממונות ודאי שייך שבות, דהא דיני ממונות דנין וגומ' בו ביום, ומאיתמ' לא אתא האי דינא לקמיהו כלל, ואיכא למיחש דלמא כתבי טעמיהן. וכן משמע בירושלמי דפרק משילין [ה"ב], דדיני ממונות אסירי מדרבנן בשבתות ובימים טובים, דגרסי' התם ר' חזקיה בשם ר' אבהו אמ' אסור לדון דיני ממונות בשבת, ופריך מתני' פליגא, לפיכך אין דנין דיני נפשות לא בשבת ולא בערב שבת, דיני נפשות הוא דלא הא דיני ממונות שרו, ותני ר' חייא בהדיא אין דנין דיני נפשות בשבת הא דיני ממונות דנין, ומשני כאן להלכה כאן לדברי תורה, כלומ' מדאוריתא משתרי, הא מדרבנן מתסר והיינו משום רשות דתני במתניתי' דפרק משילין, דאיכא שבות משום דילמא כתבי טעמיהו, ובפ' אלו הנחנקין [פ"ח ע"ב] נמי אמרינן גבי ב"ד של שבעים ואחד, בשבתות ובימים טובים סנהדרין היו יושבין במקומן, אלמא לא היו דנין אלא יושבין שם, וע"כ הך בריתא דהכא בשמעתין מיירא בחולו של מועד, דאי ס"ד דאיירי בי"ט היכי דנין דיני נפשות [חסר].
[חסר] שכור אל יורה, וסמוך לשקיעת החמה גמרי ליה לדיניה וקטלינן ליה ולא אכלי תו כולי יומא, אבל לאורת' שרו למיכל, שהלילה אינה מן היום שעבר, ולהכי קאמ' דנטרי למיגמר דיניה עד סמוך לשקי' החמה שלא יצטרכו להתענות כי אם מעט. והקשה רבי' יב"ם דלאביי דפשיט' ליה דאין גומרין דיני נפשות בחולו של מועד מט' דאתי לאימנועי משמחת יום טוב, הא דבפ"ק דיבמות [ו' ע"ב] (מפר') [ופר'] אחד דיני ממונות [ל"ה ע"ב] דמצריך קרא למימר דרציחת ב"ד לא דחיא שבת, ואי לאו קרא הוה אמינא דדחיא מק"ו, ואמאי צריך קרא תפוק לי דלא דחיא משום דאסיר להתענאה ביה מדכת' [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג, ואי גמרי דיני נפשות בשבת ממנעי משמחת תענוגי שבת, ואומר מורי הר"ר יחיאל ז"ל דהתם קא מתמה עלה דמתני' דתני דאין דנין בערב שבת משום דאי מתרמי שיצטרכו לעשות הלנת דין דלא אפשר משום שבת, להכי שקיל וטרי מנלן דלא אפשר היכא דאיתרמי ליה, אבל הא ודאי פשיטא דלכתחלה אין לדון ביום טוב שלא יביאו עצמם להתבטל משמחת יום טוב, ולכך הוה סבירא ליה לאביי דדנין דקתני לאו היינו דנין ממש כדי לגמור הדין, דלכתחלה אין להם להתחיל לדונו כדי לגרום להם להתבטל משמחת יום טוב. עוד הקשה רבי' יב"ם בין לרב יוסף בין לאביי, אמאי לא מיתסר לדון דיני נפשות במועד משום דרציחה גופה מלאכה גמורה היא. וי"ל דכיון דאיסור מלאכה דחול המועד ליתיה אלא מדרבנן כדפרי' בריש מכילתי' במקום מצוה כגון רציחת ב"ד לא גזור. ה"ג איתיביה אביי לרב יוסף. מהדר לאותובי על הא דפשי' ליה דנדוי נוהג ברגל, דקתני מתני' ומנודה מגלח במועד שהתירו לו חכמים הגלוח אלמא לא נהיג נדוי במועד, ורבא דחי ליה מי קתני שהתירוה לו חכמים, דהוה משמע דקאי ההתר אל גלוח והק"א והמנודה מותר לגלח במועד מפני שהתירוהו לו חכמים, (דהוה משמע דקאי). התירו לו קתני, כלומ' אם התירו לו נדויו, והק"א והמנודה מותר לגלח (במועד מפני שהתירוהו לו חכמי') אם הוא כן שהתירו לו ב"ד נדויו בתוך המועד וכגון דאזיל ופייסי' לבעל דינו, אבל אם לא התירו לו נדויו לעולם אימא לך דאינו מגלח דנדוי נוהג במועד, ואביי הוה דייק לשון חכמים [ד]תנא במתני', דמן הדין שהתירו לו ב"ד הוה ליה למיתני, השתא איתוקמ' פשיטותי' דרב יוסף דנדוי נוהג במועד, ועוד דרבא בתראה הוא קאי כוותי'.
מצורע מהו שינהג מצרעתו ברגל. דקיימ' לן לקמן בשמעתי' דמצורע אסור בתכבוסת ובשאילת שלום כמנודה וכאבל, ובכל הני לא מיתסר אלא מדרבנן, ולהכי מבעיא ליה מי אמרינן אתי עשה דרבים ודחי להאי עשה דיחיד, או דילמא כיון דלא מיקיים בכך שמחת הרגל דהא מיחייב בפריעה ופרי' ובעטיפת שפה ואסור לבא אל המחנה ולשמח עם האחרים, וכל הני דאוריתא נינהו, ופשי' ליה דבכל הני מקרא מלא דבר הכת' לא שנא מועד ולא שנא חול, וכיון דכן הוא דלא מצי לאוקומי שמח' הרגל לא מבטל מיניה אפי' חדא מכל מילי דמיחייב בהו בכלה שתא. והקשה מורי הר"ר יחיאל ז"ל אמאי לא פשיט ליה ממנודה מק"ו ומה מנודה דכל מילי דידיה ליתנהו אלא דרבנן נהיג נדויו ברגל כדפשיטנא, מצורע דאיכא כמה מילי דידיה דאיתנהו מדאוריתא לא כ"ש, ותיר' דאשכחנא נמי קולא גבי מצורע שכן מותר לישב בארבע אמותיו מה שאין כן במנודה. ה"ג ת"ש והמצורע ששב מטומאתו לטהרתו. ולא שייך הכא לאיתויי נזיר, ומדקתני ששב מטומאתו לטהרתו שנתרפא מותר לגלח בהבאת קרבנותיו, הא לאו הכי אסור לגלח, אלמא נהיג צרעתו במועד. ניגזר שמא ישהה קרבנותיו. דאי שרינן ליה לגלח במועד כשנתרפא זימנין שיתרפא קודם הרגל חדש אחד או שנים וטריח' ליה מילתא לעלות לירושלם השתא בשביל הבאת קרבנו' וימתין להביא קרבנותיו עד הרגל שיצטרך לעלות בלאו הכי, ועוד שיחשב בלבו שיפטור עצמו משלמי שמחה ברגל (בשלמי) [בקרבנות] צרעתו, ולהכי ניגזר דאפי' לא נתרפא עד תוך הרגל לא נשרי ליה לגלח ברגל, ולא יביא קרבנותיו ברגל כלל, קמ"ל דלא גזרינן. והצרוע אשר בו הנגע לרבות כהן גדול. קרא יתירא קא דריש, דלעיל מיניה כת' [ויקרא י"ג] איש צרוע הוא טמא הוא, אלמא במצורע משתעי קרא, ולמה לי למהדר ולמיכתב והצרוע אשר בו הנגע, הוה ליה למכתב בגדיו יהיו (פרועים) [פרומים] וראשו יהיה פרוע לחוד, לרבות כהן גדול, רישא דבריתא (הכי) הכי אית' בתורת כהנים, לפי שנ' [שם כ"א] את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, יכול אפי' מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע באיש אחר אבל כהן גדול לא, ת"ל [שם י"ג] והצרוע אשר בו הנגע אפי' כהן גדול. והא כהן גדול דכל השנה כולה כרגל דכולי עלמא דמי. דכי היכי דאין אבלות חל אכולי עלמא ברגל, הכי נמי לא חייל אבלות אכהן גדול כולה שתא, דתנן כהן (גם) גדול מקריב אונן, דכת' [שם כ"א] לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, ודרשי' [זבחים ט"ז ע"א] (ו)הא אחר שלא יצא חלל, דכהן הדיוט שעבד אונן עבודתו מחוללת אבל כהן גדול עובד אונן ואינו אוכל בקרבנותיו שהוא מקריב אונן דילפי' [שם ק"א ע"א] ממעשר הקל דכתי' [דברים כ"ו] לא אכלתי באוני ממנו, ק"ו לקדש חמור, אלמא כולה שתא לכהן גדול כרגל דכולי עלמא דמי, וחזינן לכהן גדול שנוהג צרעתו כל השנה ש"מ (ש) דשאר אנשים נוהגים צרעתם ברגל, ואומ' מורי הר"ר יחיאל ז"ל דלעיל כי קא מיבעיא ליה מנודה מהו שינהג נדויו ברגל, הכי נמי איבעיא ליה בכהן גדול מהו שינהוג נדוי בכל השנה וכי פשיט דנדוי נוהג ברגל הכי נמי פשיט דנדוי נוהג בכהן גדול. מדקאמ' להו רחמנא לבני אהרן. שהיו אבלים במיתת אחיהם נדב ואביהוא, והתרה בהם שלא יהו נוהגים אבלות כדכת' [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, אלמא שאר אנשים אסורים בתספורת כשהם אבלים.
<h2>דף טו.</h2>
מנודין ומצורעין מה הן בתספורת. אית דלא גרסי מצורעין, דהא במצורע כת' בהדיא [ויקרא י"ג] ראשו יהיה פרוע, מיהו אין למוחקו מן הספרים, דלקמ' בסמוך מוקי ר' עקיב' להאי קרא בדבר שחוץ לגופו כגון כומתא וסודרא, ולא מיירי בתספורת, וה"ג מנודין ומצורעין מה הן בתספורת. ולהכי איבעיא ליה בהני תרתי כחדא, משום דפשיט להו תרויהו מחדא מתניתא. וא"ת אמאי לא פשיט להו תרויהו ממתני' דקתני ומנודה שהתירו לו חכמים, משמע טעמא דהתירו לו נדויו משום הכי מותר לגלח הא לא התירו לו אסיר אפי' במועד וכ"ש בשאר ימות השנה, דאי ס"ד בשאר ימות השנה מותר לגלח בתוך נדויו, אבל במועד אינו מותר לו לגלח בתוך נדויו אלא אם כן התירו לו, אם כן אפי' כשהתירו לו נדויו ליתסר לגלח במועד, כיון שהיה יכול לגלח בערב הרגל ולא גלח ונכנס לרגל מנוול, וכן נמי תנן ומצורע העולה מטומאה לטהרה, משמע אבל מקמי הכי איתסר לגלח, וי"ל דאי הוה מייתי ממתני' הוה מצי למידחי במצורע כדלעיל דלא מיבעיא קאמ' כו', וכיון דמצורע לא מצי למיפשט ממתני' ניחא ליה טפי לאיתויי ברייתא דפשיט מינה תרויהו כחדא. ת"ש מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. וכן הלכה, ומצורעין של עכשיו מותרין בכל דבר שאין טמאין על פי כהן, ואמרי' שטומאה וטהרה של מצורע תלוי' בפי כהן, כדפרי' בפ"ק. מנודה שמת כו'. סופא דבריתא הוא דמסיק. לא שיעמיד עליו גל. משמע דלתנ' קמ' (העומדת) [העמדת] גל בעי, או שמ' ר' יהודה לפרושי מילתיהו דת"ק אתא. כגלו של עכן. דכת' ביה (ויעמידו) [ויקימו] עליו גל אבנים (א) גדול, ולפרסומי מילתא הוא דעבו'. ללמדך. לא איתפ' אמאי קאי הא ללמדך. שכל המתנדה ומת בנדויו, כו'. וכן הלכה כל מי שמת בנדויו ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו בשעה שנושאין אותו לקברו.
אבל חייב בעטיפת הראש. לקמן בפרקי' [כ"ד ע"א] מפ' שעוטה אגובא דדיקנא. מדא"ל רחמנא ליחזקאל לא תעט' על שפם. שמתה אשתו של יחזקאל, וא"ל רחמנא [יחזקאל כ"ד] מתים אבל לא תעשה רמז להם לישראל שלא יוכלו להתאבל אלו על אלו מרוב הפורענות שתבא על שונאיהם בחייהן וישמח כל אחד במיתתו של חברו ולא יקשור עליו אבל, וכל הני מילי דמזהר ליה רחמנא ליחזקאל שלא יעשה, מכלל ששאר אבלים עושין כן, ואם כן אבל חייב בעטיית שפה, ומכאן נהגו שאבל לובש הבית ראש שלו ונותנו קצת על סנטרו. והן מתעטפין (ויו) ויושבין כאבלים וכמנודין. בריתא היא בתוספ' במ' תענית דקאמ' עברו אלו ולא נענו כו', אבל במתני' דהתם [י"ב ע"ב] לא תנן כי האי לישנא, ולא תנן בה שיהו מתעטפין, ואבל נמי הוה מצי למיפשט מהכא דהא קתני כאבלים אלא קרא דיחזקאל עדיף ליה לאותויי. דילמא מנודה לשמים שאני דחמיר. ובעי עטיפת הראש, אבל מנודה להדיוט קל הוא, והא מילתא לא איפש' אלא קיימא בתיקו, ובכולהו בעיי דשמעתין דקיימי בתיקו אזלינן בהו לקולא וכן פסק רב אלפס, ומנודה אינו חייב בעטיפת הראש. ת"ש ועל שפם יעטה. מקרא מלא איתי, ובדין הוא דלא איבעי ליה למיבעי הא, דזיל קרי ביה רב הוא, אלא אגב אחריני דנקט שיטפיה בכלהו הכי. ומצורע חייב בעטיפת שפה, אבל מצורעים של עכשו שאינן טמאין על פי כהן פטורין.
אבל אסור להניח תפלין. לאו כל ימי [אבלו] קאמ', דהא לקמן בפירקי' [כ"א ע"א] פליגי תנאי מאימתי מניח תפלין, ר' אליעזר אומ' משלישי ואילך, ור' יהושע אומ' משני ואילך. מדא"ל רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך. והם תפלין שבראש שנקראו פאר, על שם האי דכת' [דברים כ"ח] וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך, ודרשי' [ברכות ו' ע"א] אלו תפלין שבראש, ורחמנא הוה קאמ' ליחזקאל מתים אבל לא תעשה וצוה לו להניח תפלין מכלל דכולי עלמא אסירי, דכיון שמתכבד ומתפאר בהם אין דרכו של אבל לפאר עצמו, וליכא למי' דקרא באבלות לא מיירי אלא באנינות דוקא דחמיר, דהא מדקאמ' מתים אבל אל תעשה אלמא באבלות מיירי. ומכאן מקשי' על מה שפי' ר"ש בפ"ק דכתובות [ו' ע"ב] ובפר"ק דברכות [י"א ע"א] דקאמ' דאמרי' התם אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שהרי נאמר בהן פאר, ופר"ש דלהכי מיפטר בתפלין משום דאבל מעולל בעפר קרנו ואין נאה להתפאר על אפר, ומקשי' למה לו לר"ש לפר' האי טעמא לימא טעמא כדמפר' הכא תלמודא מדא"ל רחמנא ליחזקאל כו', ועוד קשיא דלפיר"ש ליתסר אבל בתפלין כל ז', דהא כל ז' הוא מעולל בעפר קרנו, וכבר פירשנו דלא מיתסר בתפלין אלא שני ימים למאן דאסר טפי, לכך מפרש' טעמ' למאי דקאמרי' התם חוץ מן התפלין שהרי נאמר בהם פאר היינו כדקאמ' הכא מדא"ל רחמנא ליחזקאל פארך חבוש מכלל כו', ועיקר אבלות לא הוי אלא ג' ימים, לפיכך משלישי ואילך הוא יכול לפאר עצמו במצוה זו. ומיהו לישנא דנקט תלמודא התם חוץ מתפלין שנאמ' בהם פאר הזקיקו לר"ש לפרש כן. ורבי' שמשון ב"ר שמשו' מישב שאנו צרי' לפר"ש, דאי (מדרישא) [מדרשא] דהכא הוה אמינא כי היכי דמפטר ממצות תפלין הכי נמי מיפטר מכל מצות שבתורה, דאמרי' בפ"ק דקדושין [ל"ה ע"א] הוקשה כל התורה כולה לתפלין, [ועוד י"ל ד]לכך אנו צריכין לפר"ש להודיע דאין אבל אסור בתפלין אלא בתחלת אבלותו שהוא עיקר הצער ועקר ההתעוללות בעפר, דאי מטעמ' דתלמודא דהכא (בתחלת אבלותו שהוא עקר הצער ועקר ההתעוללות בעפר דא) ליתסר כל ז'. מנודין מה הן בתפלין תיקו. וכל תיקו לקולא היל' חייב מנודה בתפלין וקולא הוא לגבי מה שהוא מניח תפלין כשאר כל אדם. נאמרה הויה בראש. [ויקרא י"ג] יהיה פרוע. הויה בבגדים. [שם] יהיו פרומים. מאי לאו אתפלין. ממלתיה דר' עקיבא קא פשיטא דקיימא לן כותיה, וסבירא לה דבעי למימר פרוע ממצות תפילן. לא מכומתא וסודרא. דלמ' פרוע ומגולה בלא כובע נאה בראשו ובלא סודר נאה, אבל תפלין דמצוה נינהו לעולם אימא לך דחייב, וכיון דלא איפשי' בעיין מחייב נמי מצורע בתפלין דאזלינן ביה לקולא, וקולא הוא לגבי למהוי כשאר אנשים.
אבל אסור בשאילת שלום. כל ז' קא' כדאמ' לקמן בפרקין [כ"א ע"ב]. מדאמ' לי' רחמנא ליחזקאל האנק דום. לשון דממה, כלומ' שתשב דומם ושמם ולא תשאל שלום לשום אדם, ומהאי קרא נמי נפקא לן בסמוך לקמן דאבל אסור בתלמוד תורה, מדא"ל רחמנא ליחזקאל דום מתלמוד תורה, אלמא באלו היה חייב יחזקאל לנהוג אבלות שלא ישאל בשלום ושלא ילמוד תורה, וכל שכן שאר אבלים. וא"ת אמאי לא אמ' כדאמ' גבי תפלין מדא"ל רחמנא ליחזקאל שלא ינהוג אבלות, וקא"ל נמי שלא ילמוד תורה ושלא ישאל בשלום אחרים, אלמא שאר אבלים שרו בהני תרי, וי"ל דקרא כי אתא להקל על יחזקאל יותר מעל שאר אבלים אתא ולא להחמיר עליו, ולהכי גבי תפלין ונעילת סנדל אמרי' מדאצטריכא למשרייה בהני, מכלל דאחריני אסירי בהו, אבל בתלמוד תורה ובשאילת שלום אית לן למימר דמדאסר רחמנא ליחזקאל הני תרי כ"ש שאר אבלים דמיתסרי, וליכא למימר אבל שאר אבלים שרו, דא"כ הוו קילי טפי מיחזקאל, עי"ל (דמדפשטי') [דמפשטי'] דקרא שמעי' למדרש הכי דכת' האנק דום מתים אבל אל תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך, אלמא הקא"ל האנק דום, כלומ' באניקה ודממה אתה שוה לשאר אבלים, אבל ביותר מתים אבל אל תעשה, לא תעשה כאבל של שאר מתים, וודאי אי הוה כתי' מתים אבל אל תעשה ברישיה דקרא הוה אמי' שנשתנה יחזקאל מכל דבר כשאר אבלים. ויש ליתן טעם למה אסר... רחמנא הני תרי מילי ליחזקאל, ולא נשתנה מכל דבר משאר אבלים, כי אם יהיה בטל מתלמוד תורה וימנע משאילת שלום לא מוכחא מילתא שיהא אבל, שאם הוא בטל מתלמוד תורה אמרי אינשי לאו משום אבל הוא אלא מלאכה אית ליה למעבד שאינו יכול ללמוד ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא, וכן בשאילת שלום מאן דחזי שאינו שואל בשלום חביריו, יאמר בעל מחשבות הוא. השתא אסיקנא דאבל אסור בשאילת שלום כל שבעה. ת"ש ובשאילת שלום שבין אדם לחברו. מתניתי' היא בפ"ק דתענית [י"ב ע"ב] גבי עברו אלו ולא נענו. כבני אדם הנזופים. לשון גערה הוא, ויגער בו אביו [בראשית ל"ז], מתרגמי' ונזף ביה אבוהי. דילמא מנודה לשמים שאני דחמיר. הלכך לא איפשט' בעיין, וקיימא בתיקו ואזלינן לקולא, ומותר מנודה בשאילת שלום. שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו. אע"ג דלעיל אפיקנ' להאי קרא למידרש דמצורע חייב בעטיפת הראש, התם גופיה דקרא דריש, והכא לא דריש אלא מ"ם יתירא דהוה ליה למכת' על שפה מאי על שפם לשון רבים משמע צריך שיהו שתי שפתותיו דבוקות יחד ועטויות. מכאן איפשיטא לן דמצורע אסור בשאילת שלום. והאידנא דאין מצורעין טמאין על פי כהן שרו בשאילת שלום. ותפשוט נמי מהכא למנודה. שיהא אסור בשאלת שלום דהא תנא מדמה מצורע למנודה, דקתני שיהא כמנודה. מי קתני שיהא אסור. אי הוה תני שיהא כאבל וכמנודה שאסור בשאילת שלום כדק', אלא תנא תני שיהא כמנודה במילי אחרניתא כגון כבוס ותספורת שהכל שוין שם לאסור. ואסור המצורע נמי בשאילת שלום. טפי מהמנודה.
אבל אסור בדברי תורה. (מ) כדפרי' לעיל גבי שאילת שלום. שונה. לאחרים. ושונין לו. אחרים. נשכר. למלאכה לאחרים. ונשכרין לו. אחרים לעשות מלאכתו. מוחרם. לקמן [ט"ז ע"א] מפרשי' דמנדין לאלתר, ושונין לנדות לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים לפיכך הוא חמור ממנודה. מאי היא. אותו חנות קטנה. זבוני מיא בפקתא דערבות. מקום הוא שהיו שם דחוקים למים כדאי' בפ' כל הבשר [ק"ז ע"א], דאמ' להו רב דלימשו ידיהו בצפרא וליתנו עליהו כולי יומא משום דלא שכיחי להו מיא, ולכך אמ' רב חסדא זה, מפני שרוב העולם נמנעים מלקנות הימנו בשביל נדויו, הזכיר דבר שבני אדם דחוקים וצריך לקנות ממנו, וה"ה שיוכל(ו) למכור כל דבר אחר, דאי לא תימא הכי אטו במקומות אחרים ימות ברעב כיון דלא משתרי בשום סחורה אחרת, ועוד דלא מסתבר למימר דלא איירא ברייתא אלא באותו מחוז לבד, דהא סתמא קתני בשביל פרנסתו, השתא פשיטנא דמנודה מותר בדברי תורה בפרהסיא ומוחרם אסור אלא בינו לבין עצמו.
והודעתם לבניך וגו'. וסמיך ליה יום אשר עמדת, ואית לן למדרש סמוכין, דאפי' למאן דאמ' דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש, כדאמ' בריש יבמות [ד' ע"א] ובברכות בפר' מי שמתו [כ"א ע"ב]. הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין. משום דבעי למיתני סופא ובעלי קריין אסורין תני לכל הני אע"ג דטומאתם חמורה מבעלי קריין מותרין, דכל הני קיימי באימה וביראה וכו' ולא בעלי קריין, זבין ומצורעין מחמת חולי ובשר המת שעליהן באו לידי חולי זה ואין בהם קלות ראש, ובועלי נדות נמי מיירי בשפרסה נדה בשעת תשמיש ולאו אדעתיה, ואחר כך הוא דואג ומתחרט על העון שבא לידו ולכך אם טבל לקריו אע"פ שהוא טמא שבעה מחמת בועל נדה כדכ' [ויקרא ט"ו] ותהי נדתה עליו אפילו הכי מותר בתלמוד תורה. וא"ת מאי מהניא טבילה לקרויו כיון שעדיין הוא טמא מחמת בועל נדה. לא קשיא שכן מצינו בפ"ק דיומא [ו' ע"א] בגמ' דמפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין דשקיל וטרי תלמודא מביתו אמאי פורש, כלומר ישמש מטתו ויטבול ויעריב שמשו ויבא ללשכה ומשני משום ספק שמא תמצא אשתו נדה בשעת תשמיש, עד דקאמ' אפילו תימא בועל נדה כנדה משכחת לה כגון דמפרישין ליה שעה אחת סמוך לשקיעת החמה, כלומ' וטובל מיד לקריו ובכך... אע"ג דאכתי איכא עליה ספק טומאת בועל נדה ואף זה כן טובל לקריו ומותר בדברי תורה ואע"ג דטומאת נדה איתא עליה, ואפי' לר' יהודה דאמ' בפרק מי שמתו [כ"ו ע"א] דטומאה קלה בטלה בחמורה גבי זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע, וקאמ' דאין צריך טבילה לקריו ומותר בדברי תורה בלא טבילה, (הכי) [הכא] מודה שהבועל נדה צריך טבילה לקריו וטומאת קרי הקלה לא תבטל בכלל טומאת בועל נדה החמורה, דהתם טומאת הזיבות באת קדם טומאת קרי ולכך אין לה חשיבות לטומאת הקרי לחול על טומאת הזיבות שקדמה לה וחמורה המנה, וכן נדה שפלטה שכבת זרע הנדות קודם, אבל זה שהוא בועל נדה טומאת הקרי וטומאת הבועל נדה בחדא זימנא אתו, ועל ידי התשמיש הוא טמא שתיהן, הלכך אף טומאת הקרי חשיבא לחול עם טומאת הבועל נדה. ובעלי קריין אסורין. שאינן עומדין באימה וביראה דאי קרי בעלמא חזו בלא תשמי' הא ודאי דמתוך שמחה וקלות ראש בא להן ואם שמשו מטותיהן הא שמחה הוא לו, וקלות ראש הוא להרגיל לדבר ואינו עומד ביראה עד אחר שיטבול, והא דמחמרינן בבעלי קריין לגבי תלמוד תורה טפי מכל שאר טמאות היינו כדאשכח' בסיני, דאחמיר רחמנא בבעלי קריין מבכל שאר טמאות, שהפרישן מנשותיהן שלשה ימים, ולא אפריש זבין ומצורעין, דאע"ג דכולן נתרפאו, מ"מ מחוסרי כפרה היו. השתא אסיק' דמצורעין מותרין בדברי תורה אפי' בפרהסיא.
ולבשי בגדי אבל. משמע שלא היו נאין אלא מנוולין משאר בגדים, ולקמן [י"ז ע"ב] מוכחי' דהאי קרא לאו דוקא דהא תכבוסת לא כתי' בהדיא בקרא גבי הא דתניא תכפוהו אבליו מכבס כסותו במים, ואמ' רב חסדא עלה זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת, ואי מקרא דרשי' לה מאי זאת אומרת דקאמ'. השתא אוכחנא דאבל אסור בתכבוסת כל ז'. ה"ג מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת. ת"ש מנודין ומצורעין אסורי' לספר ולכבס. והיא ברייתא דאייתי' נמי לעיל גבי תספורת, ורבי יב"ם פי' דלא מיבעיא ליה מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת, דכבר פשטינן ליה לעיל מברייתא דתספורת... הוה גרי' ליה. מיהו אשכחנא כי האי גונא לקמ' דבעי מנודה מהו בעשיית מלאכה, ומייתי ת"ש מתוך ברייתא דאייתי' נמי לעיל נשכר ונשכרין לו, ורבי' יב"ם פי' לקמ' גבי מנודה מהו בעשיית מלאכה דאיידי דמיבעיא ליה מצורע דקאי בתיקו מבעיא ליה נמי במנודה, ואם בעיא זו דתכבוסת איתה בספרים אין למוחקה, ... גרי' להך בעי' הכא במנודין ומצורעין. השתא פשטינן דמנודין ומצורעין אסורין בתכבוסת, ומצורעין דהאידנא שאינן טמאין על פי כהן מותרין. מדקאמ' להו רחמנא לבני אהרן [ויקרא י'] ובגדיכם לא תפ'. שהיה מזהיר להם שלא יהו נוהגים מנהג אבלים כדי שלא לערבב שמחתן של ישראל שאותו [היום] היה ראשון לחנוכת המזבח ונטל עשר עטרות כדאית' בפ' אמ' ר' עקיבא [פ"ז ע"ב], אלמא כולהו אבלים אחריני דעלמא מיחייבי בקריעה. מנודה מהו בקריעה, תיקו. ואזלין ביה לקולא ואינו קורע. מצורע מהו בקריעה. ופשיט מקרא מלא דחייב, אבל עכשו שאינו טמא על פי כהן אינו חייב לקרוע.
<h2>דף טו:</h2>
אבל חייב בכפיית המטה. להפוך מטתו מלמעלה למטה, כדי שיהו החבלים אשר הוא שוכב עליהם דבוקים בקרקע ולא ישכב באויר על מטה גבוהה. דתני בר קפרא. ברייתא היא שנויה בלשון כאלו שכינה מדברת ומקוננת על בני אדם שמתים. בעונותיכם הפכתיה. שפני המת משתנים לאחר מיתה, וכן יש מקומות רגילים להפוך המת על פניו שעה קטנה אחר המיתה מיד כדי שתיפול ממנו טיפת דם הממיתו. יהפכו הכל [חסר].
[חסר] ליכנס למקדש להקריב קרבנותיו לפי שאסור לו לצאת אפילו מפתח ביתו כל שבת ראשונה כדלקמ' בפרק' [כ"ג ע"א], וכמו כן נמי אינו יכול לשלחם על ידי שליח להקריבם בשבילו. שלמים בזמן שהוא שלם. הכא דריש מדאיקרו שלמים לשון רבים. שהוא שלם. פי' הקו' שהוא שלם בשמחה. וקש' למורי הר"ר יחיאל ז"ל דגבי מצורע נמי דמיבעיא לן בסמוך אם משלח קרבנותיו אמאי לא פשיט ליה נמי מהאי קרא, דהא מצורע נמי (דמיבעיא לן בסמוך אם משלח קרבנותיו אמאי לא פשיט ליה) אינו שלם בשמחה, דכת' ביה [ויקרא י"ג] בדד ישב מחוץ למחנה מושבו וגו', ונראה לי לפר' שלם שאינו... לאפוקי אונן שחסר מקרוביו, אבל מצורע חליו אינו משום חסרון, כיון שיכול להתרפאת וכן פי' הר"ר יוסף ב"ר משה... ולא בזמן שהוא אונן. וה"ה אבל, וכשם שאינו מקריב שלמים ה"ה נמי לשאר קרבנות כדאית' בסוף הבריתא, מנין לרבות את התודה כו', מנין לרבות את הפסח כו', ובזבחים פר' טבול יום [צ"ט ע"ב] [אייתי] לה כלה גבי הא דפריך וסבר ר' שמעון אנינות לילה דרבנן והתניא ר' שמעון אומ' שלמים כו'.
מנודה מהו שישלח קרבנותי'. שאינו רשאי לבא עם העם שאסור לעמוד בד' אמותיו, ומיבעיא ליה אם הוא יכול לשלח קרבנותיו לעזרה, דדרשי' בפ"ק דחגיג' [ד' ע"ב] בגמ' דחגר וסומא, טמא פטור מן הראיה שנ' [דברים י"ב] ובאת שמה והבאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה, ומנודה ראוי לביאה קרינא ביה שהוא ראוי לבוא יחידי, ולא דמי למצורע דלקמ' דההוא אינו ראוי לביאה כלל, להכי אינו ראוי להבאה, או דילמא מנודה נמי קרינא אינו ראוי לביאה כיון שאינו ראוי לבא עם האחרים, כדאמ' נמי בפ"ק דחגיגה [ד' ע"א] דמקמץ ומצרף נחשת ובורסי פטורין (מעולה) [מעולת] ראיה משום דכת' [שמות כ"ג] כל זכורך מי שיכול לבא עם כל זכורך יצאו אלו שאינן ראוין לבא עם כל זכורך מפני שהם מסריחין בשביל אומנותן. מנודין היו ושלחו קרבנותיהן. שהקריבו בשבילם תמידין ומוספין, והא דכת' [עמוס ה'] הזבחים ומנחות הגשתם לי בני ישראל במדבר ארבעים שנה, היינו דוקא תודות ושלמים [הוא] דלא איקרובי הא חובות אקרוב, וקשיא למורי הר"ר יחיאל ז"ל דהא אמרי' בפ"ק דחגיגה [ו' ע"ב] ר' אליעזר אומ' עולת תמיד העשויה בהר סיני מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, ואפי' לר' עקיבא דאמ' קרבה ושוב לא פסקה הא מוקמי' לה דוקא בשבטו של לוי שלא היו נזופים והם הקריבו תמידין משלהם כדקאמ' התם אבל בישראל כתי' הזבחים ומנחות הגשתם לי וגו', מפני שעבדו ע"ז והיו נזופים, ותיר' דלא פליגי אלא בעולת תמיד, אבל בשאר קרב' צבור כגון מוספין וחטאות צבור לא פליגי. ספוקי מספק' ליה לאביי אי חמיר אי קיל. וזיל הכא קא מדחי ליה כו'.
ת"ש אחרי טהרתו אחרי פרישתו מן המת. אחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו כך הוא הפסוק ביחזקאל [מ"ד], שהיה מורה הלכות טומאה וטהרה לכהנים, והיה מפר' להם המקראות הסתומים בתורה, ולעיל מהאי קרא כת' ועל מת אדם לא יבוא לטומאה, וכת' אחרי טהרתו וגו', והשתא מפר' תנא דברייתא דהא דכת' אחרי טהרתו לא בעי למימר אחר שנטהר ממש, דהיינו אחר שהזה ושנה... וטבל, (דלמא) [דלמה] ימנה שבעת ימים מעתה, אלא אותם ז' ימים שהוא אומ' הם אותם ז' ימים שהוא מזה בהם שלישי ושביעי, ואחרי טהרתו הוא אחר שפירש מנגיעת המת הוא מונה ז' נקיים להזות בהם שלישי ושביעי ולא נאמר מה שאמרה תורה יטמא שבעת ימים הם עם יום שנגע בו במת, ויום ראשון שנגע במת ונטמא ופרש בו מן הטומאה ומן המת יהיה ממנין הז', כמו שהנדה מונה ששה והוא מן התורה, לכך למדנו יחזקאל דאחרי היום שפירש מן המת ימנה ז' ימים של טהרה ויזה בהם ג' וז', ויטבול בשביעי כמו שאמרה תורה, ומדאפקי' (חדא) [קרא] בלשון ספירה ולא כת' אחרי טהרתו שבעת ימים יטמא לו, למדנו שבא להורות גם על ז' ימי ספרו של מצורע, דכי היכי דגבי מת איכא ז' ימי הזאה הכי נמי גבי מצורע איכא ז' ימי ספירה ולהכי אפקי' קרא בלשון ספירה. לשון אחר ממורי הר"ר יחיאל ז"ל, אחרי פרישתו מן המת, כלומ' מטומאת מת, דהיינו לאחר שהזה ושנה וטבל, והכי משמ' ליה לישנא דטהרתו, שבעת ימים יספרו לו, קרא יתירא הוא, ולאו בז' של מת משתעי, דהא כתי' אחרי טהרתו משמע שכבר נטהר, ולא מצינו לו שום טהרה קודם הזאה שלישי ושביעי וטבילה, אלא בימי ספירה אחריני משתעי קרא, והיינו מצורע בימי ספרו, עד כאן לשונו. וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו. חצר הפנימית זו עזרה, ומקום דריסת רגלי הכהנים הוא דקרי פנימית, דליכא למימר זה היכל, דלא מצינו לו בשום מקום שנקרא חצר אלא בית.
<h2>דף טז.</h2>
יקריב חטאתו, זו עשירית האיפה. דמדנקט לשרת בקדש, משמע דמשתעי בכהן הרוצה לשרת תחלה, וליכא למימר דקאי (אהדדי) [אהא] דלעיל מיניה, ומיירי בכהן שנטמא, שאם נכנס לעזרה בשוגג שחייב קרבן עולה ויורד, דאם כן אמאי נקט כהן אפי' ישראל נמי הכי מחייב, ועוד אמאי נקט חצר הפנימית, אפי' אם נכנס במקום דריסת רגלי ישראל מיחייב, ועוד מאי וביום באו, וכי מיחייב להביאו בו ביום, וליכא למימר נמי חטאת ממש, שלא מצינו בכל התורה כולה, דליחייב כהן להביא חטאת ביום באו למקדש, אלא ע"כ האי חטאת לשון חטוי וקדושה הוא, ומצוה באפי נפשה היא דמצות כהנים הוא דמפר' יחזקאל דכל כהן הדיוט כשנכנס לשירות תחלה היה חייב להקריב עשירית האיפה למנחת כליל, כדכת' [ויקרא ו'] זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת וכת' בה כליל תקטר, והיא באה כדי למשחו ולחנכו לעבודה ואינה באה אלא ביום ראשון שנכנס בו לעבודה תחלה, מוסף עליהם כהן גדול, שביום שמושחין אותו ליכנס לכהונה גדולה, מביא שתי פעמים עשירית האיפה, אחת למשחו ולחנכו לעבודה כשאר כהנים הדיוטים ואותה אינה באה אלא ביום ראשון בלבד, ואחת באה לחנכו לכהונה גדולה [וגם זו אינה באה אלא ביום ראשון בלבד, ואחת באה למשחו] והיא הנקראת מנחת (כהנים) חביתים, על שם המחבת שהיתה נעשת בה, כדכת' [שם] על מחבת בשמן וגו', ואותה לא היה לה הפסק כל ימי חייו אלא היה מביאה ומקריבה בכל יום, כדכת' [שם] מנחת תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב וכת' [שם] והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, ואע"ג דפשטינן דפשטי' דקרא (בפרק אלו) [בפרשת] צו לא מיירי אלא במנחה זו של כהן גדול, מ"מ דרשי' במסכת מנחות בפר' התודה [ע"ח ע"א] זה קרבן אהרן ובניו מקיש בניו לו.
ר' שמעון אומ' בבאו יקריב. לא אתא לאפלוגי אתנא קמא אלא דריש מדסמך ביאה להקרבה, משמע בזמן (שראוי) [שאינו ראוי] לביאה שהוא טמא מת או מצורע אינו ראוי להקרבה ואינו משלח קרבנותיו. והשתא פשיט בעיין מדברי ר' שמעון דמצורע אינו משלח קרבנותיו, וצ"ל דהא דתניא [פסחים ס"ב ע"א] ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דלא אתיא כר' שמעון, דהא משמע הכא דלר' שמעון טמא אינו משלח קרבנותיו, דכיון דדריש מדכת' ביום באו יקריב אין לו לחלק בין מצורע לשאר טמאין, והכי נמי לית ליה ההיא בריתא דפ"ק דחגיגה [ד' ע"ב] דתני ערל וטמא פטורין מן הראיה, וקאמ' בשלמא טמא דכת' [דברים י"ב] ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה אלא ערל אמאי, ומוקי' לה כר' עקיבא דמרבי לערל כמו טמא, ומשמע דוקא מן הראיה הוא דפטירי הא בשאר קרבנות מיחייבי לשלח, אלמא פליגא אדר' שמעון דהכא, תדע מדאיצטריך התם קרא דכת' ובאת שמה והבאתם שמה ולא מוכח ליה מקרא דהכא, אלמא לית ליה לההיא דרשה דהכא, ואיכא למימר דההיא דתניא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן אתיא כותיה דר' עקיבא דמתוקמ' ההיא בריתא דפ"ק דחגיגה. והקשה מורי הר"ר יחיאל ז"ל דהכא פשיט ממילתיה דר' שמעון דמצורע אינו משלח קרבנותיו, ולפי הסברא לית הלכת' כותיה מדפליג לההיא בריתא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן דמתני' סתמא, וכן נמי הלכתא כבריתא דפ"ק דחגיגה דמיתוקמ' כר' עקיבא. ואיכא למימר דתנא קמא דהכא פליג עליה דר' שמעון, ואדרבה הוה ליה למיפשט אליבא דהלכת' דמצורע משלח קרבנותיו מההיא דערל וטמא ומההיא דפ"ק דחגיגה, דהא כל הני דכולה שמעתי' הלכתא פסיקאתא נינהו, והאי מאי טעמא פשיט לה דלא כהלכתא, לכך נראה לו למורי הר"ר יחיאל ז"ל לפר' דשמעתי' מיבעיא ליה בקרבנות מצורע של צרעתו, וכגון שבשמיני כשרצה לגלח ולהקריב קרבנותיו לא הספיק עד שנצטרע עוד, ואע"ג דגבי אבל ומנודה מיירי (שיטעון) [שטעון] בשאר קרבנות, הני מנודה ואבל אינן בני קרבן מנפשיהו, מנודה בהתרת נדויו, ואבל כשיפסו' אבלותו, וא"כ ע"כ מיירי בהו בקרבנות חובה דידהו, אבל מצורע שהוא בר קרבן מנפשיה, לא מיירי ביה בשאר קרבנות אלא בשל צרעתו, והני נמי משמע לישנא דנקט מהו שישלח קרבנותיו, וקרא דמייתי בבאו יקריב מיירי במצורע מדכת' לעיל מיניה שבעת ימים (תספרו) [יספרו] לו ומוקמינן ליה הכא במצורע בימי ספרו, ואשמעינן (ד)ר' שמעון דאע"ג דנתחייב כבר בקרבנותיו לא יביאם עכשו עד שיהא ראוי לביאה, ומיהו בשאר קרבנות דעלמ' כגון נדרים ונדבות וחטאות ואשמות וקרבנות (צבור) נזיר מודה ר' שמעון דמשלח אף בימי צרעתו, ולא פליג אההיא בריתא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ולא אההיא דפ"ק דחגיגה, והכי נמי תניא בפרק בנות כותים [ל"ז ע"א] ובפ"ק דמגלה [ח' ע"א] מייתי לה, וכי יטהר הזב, לכשיפסוק, מזובו, ולא מנגעו, וספר שאם היה זב ומצורע ופסק הזיבה יספור לו ז' נקיים אף בימי צרעתו, ויטבול מיד אף בתוך ימי צרעתו ומהניא אותה טבילה להקל עליו מטומאת (משכן) [משכב] ומוש' שהזב מטמא ולא המצורע, וכן פירש"י בפרק בנות כותיים [שם] וכן בפסחים בפ' אלו דברים [ס"ז ע"ב], דקאמ' תלמודא דמצורע אינו מט' משכב ומושב, ופי' רבי' שלמ' והא דתניא בתו' כהנים דמצורע מ[טמא] משכב ומושב היינו דוקא לטמא טומאת אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים, מיהו בפ"ק דמגלה [שם] פירש"י מזובו וספר, שלא יעשה רק הספירה לבדה, ולא טביל עד לאחר שיתרפא מצרעתו, ומיד לאחר הרפוי יטבול לזיבתו, ולאחר ז' לספרו של צרעתו יטבול לצרעתו ויביא קרבנות זיבתו וצרעתו. ולפי הא משמ' דסבירא ליה דלא מהניא טבילה לזיבתו בתוך ימי צרעתו, ופי' שפי' בפ' בנות כותיים עומד על הנכון ואין להאריך כאן, ולפי פי' שפי' בפ' בנות כותיים איכא למימר דבתוך ימי צרעתו ישלח קרבנותיו של זב או של נזיר או חטאות ואשמות או נדרים ונדבות, אבל קרבנותיו של צרעתו קאמ' ר' שמעון דלא מייתי ולא אשכחנ' תנא דפליג עליה בהא, ולהכי אייתי הכא מר' שמעון למיפשט בעיין. וא"ת (דקא) מאי קמיבעיא לן הכא לכל הפירו' אם מצורע ישלח קרבנותיו פשיטא דאינו משלח דהא כיון שהוא אסור ליכנס במחנה ואפי' במחנה ישראל וכ"ש במחנה שכינה א"כ אם הוא משלח קרבנותיו לא יוכל לעשות סמיכה, שאין סומכין אלא בעזרה כדכת' [ויקרא א'] זכר תמים יקריבנו (אבל) אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני י"י, וסמיך ליה וסמך ידו על ראש העולה וגו', ואין לנו לבטל סמיכה מקרבנו, ואע"ג דסמיכה לא מעכבא, כדמשמ' בפרק כל הגט [כ"ח ע"א], גבי הא דתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריב אותו בחזקת שהוא קיים, ופריך בגמרא והא בעיא סמיכה ומוקי' לה בקרבן נשים או בחטאת העוף, משמ' דאי בר סמיכה הוא לא מבטלינן לה לכתחלה ואע"ג דלא מיעכבה בדיעבד. וי"ל דודאי במצורע כיון שהוא מוחלט ואין ידוע מתי יתרפא אין לנו לפוטרו מקרבן שהוא מחוייב משום סמיכה דמוט' שתבטל סמיכה ולא תבטל כל קרבנו אלא בההיא דבפרק כל הגט אי גזרינן שלא ישלח קרבנותיו יצטרך לבא ולהביאם כתקנם ויעשה סמיכה.
אמ' רבא מנלן כו'. (איירי) [איידי] דאיירינן במנודה, ועל מתני' דמנודה קיימינן, מפרש להו להלכות נדוי האיך הדיינים מנדין. מ"ל דמשדרי' שליחא מבי דינא. לאודועי ליה שיבא לב"ד. ומזמנינן ליה לדינא. שאם אחד תובע חבירו לדין שולחין ליה שטר הזמנה שיבא לב"ד. (ומזמנינן ליה לדינא, שאם אחד תובע חברו לדין שולחין לו שטר הזמנה שיבא). לקמי' גברא רבא פלניא. שיבא לפני דיין פלני. את ופלניא. היה כנגד פלני לדין. דקבעינן זמנא. ביום פלני היה נגדו. זמנא בתר זמנא. שאם לא בא בזמן ראשון שיקבעו לו עוד זמן שני ולא ינדוהו מיד. קראו [שם] פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד. ירמיה היה מתנבא על מצרים שיבא עליהם נבוכדנצר בחיל כבד ויחריב כל הארץ וקבע להם זמן ליום באו, והוא לא בא באותו הזמן והם היו שמחים ומתלוצצים על דברי נביא, והנביא קבע להם זמן אחר, דסמיך ליה להאי קרא חי אני נאם י"י צבאות כי כתבור בהרים וכרמל בים יבא, כלומ' בודאי שיבא לזמן שני. ע"א שקבע זמן לנבוכדנצר לבא על מצרים להחריבה ואע"פ שלא בא באותו הזמן (ו)לא הקפיד עליו אלא קבע לו זמן שני, והוא [בא] באותו זמן שני ונמסרו בידו. ומנלן דאי מתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי אמ' דלא מתחזי כלישנא בישא. שאם יסרב לבא ויחרף את השליח ואם בא השליח והשיב לשולחיו לומר כך וכך אומ', שאין כאן משום מספר לשון הרע, שכן מצינו בריש פר' עשרה יוחסין [ע' ע"א] בשליחא דרב יהודה בר יחזקאל דההוא גברא חרפו ואמ' לו מאן יהודה בר שויסקאל (ש) דשקיל בשרא מקמאי, והשליח (החזיק) [החזיר] דבריו לרב יהודה ושמתיה. העיני האנשים ההם תנקר. ומשה לא הוה התם ומנא הוה ידע דאמרו הכי אי לאו דשלוחיה אהדר ליה הכי והכי אמרו.
ה"ג ומנלן דמשמתינן, דכת' [שופטים ה'] אורו מרוז, דהכי אמ' גברא רבה פלניא. מנלן [שכ]שהשליח אומר לו ב"ד נדו אותך שיש לו לומ' כך אמ' פלני חכם לנדותך וינדהו בשם החכם. שנ' [שם] אמר מלאך י"י. ברק היה או' כך, שהיה שלוחו של מקום, ואומ' כך אני אומ' בשליחותו של מקום. דמחרמינן. כלומ' מנלן שאומ' בלשון ארור. לשון אחר דמשלשין בנדוי מל' יום לל' יום כדאמרינן בסמוך, ומחרימין לאחר ששים דכת' אורו (אמר) [ארור], (דכת') [וכת'] אורו מרוז אלמ' אפקי קרא [ג' זימני] בלשון ארור. דאכיל ושתי בהדיא או דקאי או יתיב בד' אמות דידיה, דכת' [שם] יושביה. ומקומו של אדם הוא ארבע אמות כדאמ' בערובין פרק מי שהוציאוהו [נ"א ע"א]. דפרטינן חטאיה בצבורא. שמפרשין מעשיו בצבור להודיע על מה נתנדה. שיפורי. שופרות, שתקע בשעה שנדהו, ולקמ' בסוף שמעתי' [י"ז ע"ב] מפר' טעמ'. איכא דאמרי גברא רבה הוה. אותו מרוז שנדה ברק אדם גדול היה ומנושא מישראל שלא רצה לבא בשליחותו, והא דקאמ' יושביה קאי אעיר שהיה דר בתוכה, שכולם היו כרוכין אחריו וכיון שלא בא לא בא[ו] גם הם. ואיכא דאמרי כוכבא הוה. אותו מרוז היה שם כוכב אחד שלא בא להלחם עם סיסרא כמו שעשו שאר הכוכבים, דכת' [שם] הכוכבים ממסלותם וגו', ויושביה דקא' סיעה גדולה של כוכבים אחרים היתה לו לאותו מרוז, ולפי שלא בא הוא לא באו גם כולם. ואית ספרים דגרסי' איכא דאמרי דיסקרתא הוה. כפר קטן שהיה שמו מרוז נדה, ולשון יושביה ניחא שנדה כל יושבי העיר, כדמ' קרא [שם] כי לא באו לעזרת י"י.
דמפקרינן לנכסיה. מנין שב"ד רשאין להפקיר נכסיו, ויהי הפקרן הפקר. יחרם כל רכושו וגו'. ומהכא נפקא לן בפרק השולח [ל"ו ע"ב] דהפקר ב"ד הפקר. דנצינן. לשון כי ינצו אנשים [שמות כ"א], כלומ' יריבו עמו להתוכח ולהודיעו למה עשה כן. וליטינן. שמקללין אותו. ומחינן. שמותר להכותו כדי לבזותו ולהוכיחו. ומתלשי' שער. גם זה לבזותו. ומשבעינן ליה. שמשביעין עליו שלא יעשה יותר. דכת' ואריבה עמם ואקללם ואכה מהם [אנשים] ואמרטם ואשביעם באלו[הי]ם. פסו' הוא בספר עזרא [נחמיה י"ג], שהיה נחמיה בן חכליה מוכיח ומדבר עם אותן שהשיבו נשים נכריות והיה מריב עמהם ומשביע עליהם שיניחו אותם. דכפתינן. שכופתין אותו על העמוד. ואסרינן. שקושרין אותו שם עד שילקוהו ולא מיירי במלקות דאוריתא אלא שב"ד מלקין אותו במקל כפי רצונם כדי להוכיחו וכדי להוכיח האחרים, (והלכת) ומכין אותו מכת מרדות דרבנן. ל"א שמייסרין אותו ביסורין. ועבדינן הרדפה. בס' מפ' מאי הרדפה. דכת' הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין. פסוק הוא בספר עזרא [ז'], ופי' הן להמית הן לשרש ולרדות ולרדוף אחריו, הן לעונשו מנכסיו או לייסרו בייסורין. הכי אמ' רב חסדא מתרינן ביה שני וחמשי ושני. כלומ' הא דאמ' מנדין לאלתר, לאו לאלתר ממש אלא תחלה אתרינן ביה שני וחמ' ושני אולי ישוב ולא ינדוהו. והני מילי לממונא. הא דנטרינן הוא כשצריך לנדותו בשביל שגוזל ממון מחבירו. אבל לאפקרות'. אם צריך לנדותו בשביל חוצפא כגון שעבר עברה אחת או שחרף תלמידי חכמים, מנדין אותו לאלתר, ולא נטרינן ליה ולכך נדה רב יהודה לההוא גברא בפ' עשרה יוחסין [ע' ע"א] ולא המתין לו כלל.
שמעי' מכולה שמעתי' דאדם שיש לו תביעת ממון עם חבירו ובאו לדין זה עם זה ואחד מהם אינו רוצה לקיים דברי הדיינין שולחין לו מב"ד וקובעין לו זמן שיהיה לפני פלני ופלני הדיינים כנגד אותו פלני בעל דינו לתקן לו את עוותתו, ואם לא בא באותו זמן קובעין לו עוד זמן אחר, ומריבין עמו להתוכח ולהודיעו על מה ינדוהו אם לא יקיים דבריהם, ומודיעין לו שני וחמישי ושני שינדוהו, ואחר כך מנדין אותו, ואם לא ישוב להתפייס עם בעל דינו תוך שלשים יום מנדין אותו פעם שניה, ואם לא ישוב עוד תוך שלשים אחרים מחרימין אותו, (ואין) [וכן] רשאין ב"ד להכותו בגופו ולענשו במקצת ממונו או בכולו, לפי ראות עיני הדיינים, ולפי מעשיו, ורשאין ב"ד עוד לנדות כל מי שיאכל וישתה עמו או ילך ויתלוה עמו בעיר או בדרך, ומי שישב בארבע אמותיו, או מי שיעשה עמו שום עסק או שותפות כל דבר, ואם חזר בו ואמר אני אקיים דברי הדיינים, מתירין לו נדויו מיד, כדמפקי' בריש הגו' ומאכיל את בניו [קי"ג ע"א]. אבל אם נדוהו על שלא רצה לבא לב"ד, אפי' אמ' אזילנא לא שרינן ליה עד דאתי לב"ד כדמסיק נמי התם, ואדם שנדוהו על דבר עברה שעשה כגון על חלול השם, או שהוציא מפיו דברים מכוערים חרוף או גדוף, או שהיה מחרף תלמידי חכמים או שהיה בועט ברבו להתריס כנגדו, או שאמ' להדיא לא אזילנא לבי דינא, או שאמ' לא צייתנא, (ו)לא שרינן ליה עד שנתרצה לדברי החכמים.
דאיתפקר ברב טובי. שחרפו, ואמ' לו דברים מכוערים. בעו רבנן למיזל. אותן חכמים שהסכימו עמנו לנדותו רוצין ללכת איש איש לדרכו ואם לא נתירנו עכשיו לא נוכל להתירו עוד עד שיחזרו כלם ונסכים יחד להתירו, ורבי' יב"ם כת' בשם רבי' אליקים בעו רבנן למיעל, רוצים היו להמנות יחד ולהתירו בלא דעתי, ולא יהיה התרתן התרה, ובלשו' רבי' חננאל, משמ' כפי' ראש' שגור' בעו רבנן לאיפטורי. טוט אסור וטוט שרי. בשופר נדוהו ובשופר יתירוהו, ואין צריך להמתין שלשים יום כיון שנתרצה לבעל דינו. אלמא קסבר אביי כו', לא אתא בי תלתא אחריני ושרו. שהיה חושש שמא ילכו להם ולא יוכלו להתירו עוד עד שישובו. איבעיא להו הני בי תלתא דמשמתי' כו'. משום דקים ליה לתלמודא דלא כאביי קא מיבעיא ליה השתא דבעי לאסוקי כהלכת'. אחד מן התלמידים שנדה ומת חלקו אינו (מפר) מופר. אפי' אם התירו לו חברין שהיו עמו כל אחד חלקו. ש"מ תלמיד שנדה לכבודו נדויו נדוי. אע"פ שלא נדה בשביל קנאת עברה וחלול השם, אלא מפני שזה התריס כנגדו מדקאמ' מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, משמע הא לכל שאר בני החבורה הוא מנודה, וע"כ לא נדה אלא לכבודו, שאם נדה בשביל נדנוד עברה אמאי אינו מנודה לרב. (אמ) הא אין חכמ' ואין עצה ואין תבונה לנגד י"י כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, והכי מסקי' לקמ' [י"ז ע"א] בשמי' דרב הונא, והא דאמ' בירו' [ה"א] תלמיד שנדה לכבודו אין נדויו נדוי, איכא למימר דהתם בפני הרב הוי דלא איבעי ליה למעבד הכי, דדמי לאפקרות' או למורה בפני רבו. אי נמי ההיא דירושלמי מיירי כגון שנדה כדי להתגדל (ולהקרות) [ולהקנות] לו שם, ולא מפני שהתריס כנגדו. וש"מ כל אחד מפר חלקו. ואין צריך שיתירוהו ושלשתן ביחד אלא אם מפר אחד מהם חלקו הרי הוא מופר מקצתו, ואם לא הי[פר] כל אחד חלקו הוי כאלו אינו מופר כולו. מדקא' רשב"ג חלקו אינו מופר, אלמא צריך לכל אחד להפר חלקו. וש"מ כו' לא אתו בי תלתא אחריני ושרו. אלא צריך שיתירוהו הראשונים, מדקאמ' חלקו אינו מופר, אלמא אין אחרים מתירין חלקו. הלכתא (היא) [הני] כו' אתו בי תלתא אחריני ושרו. ומשמע דאפי' לחלק האחד צריך שלשה להתיר, דכיון שנדה עם שלשה הושוה לדעת שלשתן, ולהכי צריך שלשה להתיר חלקו כיון שמת. וכן היא מסקנא דשמעתי' דהני בי תלתא דמשמתי אתו בי תלתא אחריני ושרו ובלבד שיהו אותם שלשה המתירין גדולים כמו אותם שלשה שנדו, ואין צריך להמתין כי היכי דליחול שמתא עליה תלתין יומין, אלא כדאמרי' לעיל טוט אסור וטוט שרי, והוא שתקן מה שעוות דהכי אזלא סוגיא דשמעתין בההוא טבחא דפייסי' לרב טובי, ואי משום אפקירותא נדוהו אין יכולין להתירו עד דליחול שמתא עליה תלתין יומין, ואם מת אחד מן הראשונים המנדים, השנים שהם בעין צריכין להפר חלקם וצריך עוד שלשה להתיר חלק המת. וא"ת דהכא אמרינן דלאפקירו' צריך דליחול עליה שמתא תלתין יומין, ולקמ' בשמעת' אמרי' [חסר].
<h2>דף טז:</h2>
[חסר] לתמר אחותו, [ש"ב י"ג] האמינון אחיך. ראה מי קורא לך מבחוץ. כלומ' לך מעלי וצא. שלח ליה תא. בא אלי. לא אמרי' מקצת היום ככולו. לענין נדוי, אלא יש לו להשלים הנדוי שלשים שלמין. זה ראיתי. שליח הראשון, והאחרון לא ראיתי. ברצות י"י דרכי איש. פסוק הוא במשלי [ט"ז]. גם אויביו ישלים (אותו) [אתו]. שאירע כן [ש]לא ראה אלא שליח ראשון. לא שנית. הפסוק פעם שניה להבין טעמו ועקר פירושו. תורה מכרזת עליו בפרהסיא. חכמה עצמה מכרזת ומודעת טבעו לרבים בעל כרחו של (של) חכם. לא מראש בסתר דברתי. שכשנתנה תורה בגלוי נתנה ובמדבר מקום מרחב ללמד שיש לו לתלמיד חכם לעשות כן גם לדורות להיות תורתו הפקר לכל. ביומא דכלה. יום הדרשה שדורשין לרבים, סתם דרשות קרי כלה בכולי תלמ', על שם שכלם מתקבצין כמזמוטי חתן וכלה. בצדקה ובגמילות חסדים. דכת' בהו [משלי כ"ט] מתן בסתר יכפה אף. נזיפה דנשיא שני. דר' היה נשיא. [ורבים היו] צריכין לו ורגילין אצלו, ועל כן עונש כעסו מרובה. ואית ספרים דגרסי נזיפה דרבים שני, והיא היא. מסקי' הכא דנדוי שלנו אינו אלא כנזיפה שלהם וכל הפחות הוא שבעה ימים.
כי הוו גרסי. שהיו עוסקין בדבר הלכה. הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל. מר עוקבא היה כפוף ויושב לפני שמואל כתלמיד לפני רבו, לפי שהיה שמואל גדול ממנו וראש ישיבה. כי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא. דמר עוקבא הוא אב בית דין, והיה מזרעו של דוד, דכת' בהו [ירמיה כ"א] בית דוד דינו לבקר משפט. ברחוק ארבעה אמות. להראות כי שמואל לא היה צריך לו, רק מפני הנשיאות היה כפוף לו קצת בשעת הדין דוקא. ה"ג והוו דייקי למר עוקבא דוכתא בציפיתא. שהיו סודרין על כסאו של מר עוק' וסביבותיו מחצלות, כדי שיהא יושב במקום גבוה ויראה כאדם חשוב, ויהיו דבריו נשמעים. ל"א גרסי' הוו חייקי למר עוקבא דוכתא בציפית'. שהיו חוקקין ומעמיקין מקומו של מר עוקב' בתוך המחצלות של בית המדרש כדי שישב שמואל במקום גבוה ממנו, כי היכי דלישתמען מיליה דמר שמואל, ...שהיה גדול ממר עוקבא, וראשון עקר. הוה מלוי' מר עוקבא למר שמואל שהיה רבו. יומא חד איטרד מר עוקבא בדינא שבא לפניו דין קשה, והיה יוצא מבית המדרש מעיין ומחשב בדינו ושמואל היה הולך אחריו ולא היה מר עוקבא נותן לבו למה שהיה שמואל הולך אצלו. כי (תניא) [מטא] מר עוקבא לביתיה. ועדיין לא היה מתבונן על זילותו של שמואל. א"ל שמואל לא נגא לך. וכי עדין לא החשיך הרבה... איחרתי ושהיתי אצלך יותר מדאי. לישרי לי מר בתיגראי. התירני מצערי ותן לי רשות לילך לביתי. וקא פשטא כרעא. רגלה היה פשוט על אם הדרך, והיו צריכים לעקם קצת כדי לעבור. ולא איתכנעא מקמיה. למשוך רגלה אצלה להניחו לעבור. כמה חציפא הא אתתא. פרוצה היא מאד. שמעת שמתא מפומיה. כלום שמעת שהוציא לשון נדוי מפיו.
הוה קא פסיק סדרא קמיה דרב יהודה. הם היו רגילים לקבוע בנביאים סדרים סדרים כמו שיש בחמשה חומשי תורה, והיו מתכוונים לגומרו פעם אחת בשנה וכן היו עושין מן הכתובים, ורב זוטרא היה לומד הפרשיות ופירושן של מקראות לפני רב יהודה. כי מטא לההוא פסוקא. בסוף שמואל [ב' כ"ג] הוא על המשמרות שקבע דוד, ומונה שם הגבורים אשר לדוד, ואחר כך כתב דברי נבי' בפרשה אחת קטנה וסתומה היא מאד. וכת' שם אלה דברי דוד האחרונים, ודברי לשון נבואה הוא כמו דברי ירמיהו, ומדקאמ' אחרונים מכלל דאיכא ראשונים ולא מצינו פרשה אחרת שדבר בה דברי נביאות. ולפי פשטי' דקרא או' מורי הר"ר יחיאל ז"ל דקאי אדלעיל מיניה, דכת' [שם כ"ב] וידבר דוד לי"י את דברי השירה הזאת וגו', שמתחלה (שב) [שר] על מפלת שנאיו על כל אחד ואחד בפני עצמו וכשהיה נעשה לו הנס היה משורר תכף לו, ובסוף ימיו שר שירה אחת מיוחדת על כל הנסים האלו שארעו לו, והיינו דכת' אלה דברי דוד האחרונים. הדר א"ל אחרונים כו'. סבור היה שלא השיב לו רב יהודה מחמת שלא הבין דבריו. א"ל מאי דעתיך. ורב יהודה חשב בלבו שזה להקניטו ולקנטרו היה מתכוין כי לפי שהיה רואה מר זוטרא [בר טוביה] שלא היה יודע דבר זה היה ממהר לשואלו כדי לקנטרו א"ל דרך כעס וכי בדעתך דכל מאן דלא ידע כו'. אלמלא אתה שאול והוא דוד. שנולדת במזלו והוא במזלך. כמה שאול אבדתי מפני דוד. ולכך אין לך לשורר על מפלתו שזכותך לא גרם כי הוא טוב ממך הרבה אלא שהמזל גרם, ולכך היה חוזר בו ואו' אלה דברי דוד, כי אלו הם דברי נבואה עיקרית, אבל דבריו הראשונים אותם ששר על מפלת שאול לא היה בהם ממש. והיינו דכת' [תהלים ז'] שגיון לדוד. שגגה וטעות היתה בידו מה שאמר שירה על דברי כוש בן ימיני. ולפי פשטיה דקרא פי' מורי הר"ר יחיאל ז"ל שגיון הוא שם כלי זמר ודומה לו על שגיונות דחבקוק, דכת' נמי בסוף הפרשה למנצח בנגינותי. על דברי כוש. כוש כמו קיש וכן מצינו בהרבה שמות אנשים שנשתנו בשנוי הספרים, כמו מופים וחופים דספר בראשית [מ"ו] ובספר חומש הפקודים [כ"ו] קרא אותם שפופם וחופם. בן ימיני. שהיה משבט בנימין. אף שאול משונה במעשיו. שהיה יחיד בדורו בענוה ובחסידות, ובסיפרי [בהעלותך פיס' מ"א] דריש משונה במראיתו ובקומתו דכת' ביה [ש"א ט'] משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אף צפרה משונה במעשיה. שרוב צניעות היתה בה שלא גלתה עצתה אל רעותיה, שכן הוא דרך נשים לספר לחברותיהן אם שבעליהן פורש מהן. ובסיפרי [שם] דריש משונה במראיתה, שהיתה יפת תואר ביותר. אף צדקיה משונה במעשיו. שהיה צדיק בדורו.
נאם הגבר הוקם על. קראי דפרשתא קא דריש, שכלם כתובים באותה פרשה, דאלה דברי דוד וגו'. שהקים עולה של (ש) תשובה. כדאמרי' במסכת ע"ז [ד' ע"ב] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דבת שבע אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יחיד חטא אומ' לו כלך אצל [יחיד] שמחל לו הקב"ה על עונו על ידי תשובה. אמר אל' ישראל. ...אמר דוד, אלקי ישראל לי דבר, לצרכי דבר, וכן פירו' של כל לי ולו ולך ולכם הסמוכים לדיבור. צור ישראל. אני צור... וראש אני על ישראל. ומושל באדם אני, אני מושל על ישראל שנקראו אדם שנ' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. ומי מושל בי צדיק. הצדיק על ידי יראת אלקים שבו הוא מושל במקום, שהקב"ה גוזר גזרה עליו או על דורו והצדיק מבטלה בתפלתו [ובב"מ פ"ה ע"א] דרשי' אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה [ירמיה ט"ו], שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה. ואלה שמות הגבורים אשר לדוד. סמוך לאותה פרש' הוא. מאי קאמ'. וכי כך היו שמות הגבורים אשר לדוד. יושב בשבת תחכמוני. וכי שמות אנשים הם. אלה שמות גבורותיו של דוד ומעשיו הטובים. יושב בשבת תחכמוני, לשון ישיבה נמוכה, כדדריש שלא [היה] נוטל עטרה לעצמו לישב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע, כי מרוב ענוה ושפלות שהיתה בו לא היה רוצה להנהיג עצמו (בסררה) [בשררה]. והא דאמ' [מגילה כ"א ע"א] שלא יהא הרב יושב על גבי כרים וכסתות ותלמידיו על גבי קרקע, אלא הוא יושב והם עומדים, וא"כ מאי ריבותיה, איכא למימ' דשאני דוד שהיה מלך ואעפ"כ היה משפיל עצמו והיינו ריבותי'. תהא כמוני. תיבת תחכמוני דריש, חית והא מתחלפות כדין אותי' אחהער. ראש השלישים, תהא ראש לשלשה אבות. לעתיד, דכת' [יחזקאל ל"ז] ודוד עבדי נשיא בתוכם, ואמ' בפר' החליל [נ"ב ע"ב] מאי נינהו שבעה רועים אברהם יצחק ויעקב מימינו, אדם שת משותלח בשמאלו, ודוד באמצע. היה מעדן עצמו כתולעת. כלומר כופף ידיו ורגליו, ומשפיל עצמו לישב בארץ, ודומה לו התקשר מעדנות כימה [איוב ל"ח], וכן חבלי רשעים עודוני [תהלים קי"ט]. העצני שהיה מקשה עצמו כעץ. והיה מתאנח על שני מאות. קובל היה ומצטער לעצמו על שלא היה מכה אלף שלימין בפעם אחת, שהיו חסירין ממנו מאתים. שהיה מחשב עדין לא באו בכלל ברכה. שהרי גבי פורענות כת' [דברים ל"ב] איכה ירדוף אחד אלף, וכ"ש... כשישראל עושין רצונו של מקום שאחד מישראל היו לו... אלף מן האומות, ופשטי' דקרא קאי אדלעיל מיניה דכת'... אמרתי אפאיהם, אמ' הקב"ה אכלה אותם באפי ובחמתי אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא יתלו בי הגדולה אלא בהם, כי האומות גוי אובד עצות המה שהיו נוטלין עטרה (שהוא) [שהיו] אומ' גבורתינו אתנו וכחנו עמדה לנו להשמידם, ולא יתנו לב... הוא, לו חכמו אותן האומות ישכילו זאת ולא יהו נוטלין עטרה לעצמן במה שידן תקפה על ישראל שהיה להם להבין ולהשכיל לאחריתם, כי איכה ירדוף אחד מהם אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם ואל הסגירם. יצתה בת קול ואמרה רק בדבר אוריה החתי. אותו העון מעכב על ידך. ותמי' מורי הר"ר יחיאל ז"ל מנא ליה לתלמודא למדריש הכי, דבכל אותן פסוקים אין כת' שום רמז ממעשה אוריה.
<h2>דף יז.</h2>
תלמיד שנדה לכבודו נדויו נדוי. תימא לי אמאי מהדר ליה תלמודא הכא הא כבר אמר' לעיל ש"מ תלמיד שנדה לכבודו נדויו נדוי. ונראה לי דלהכא אהדרי' משום דליתנהו לכל הני ש"מ תלת דלעיל, דהא אמ' נמי ש"מ הני בי תלת' דמשמתי לא אתו בי תלתא אחריני ושרו, ואנן אסקי' מיניה משמיה דאמי' הלכת' דאתו בי תלתא אחריני ושרו, להכי אש[מועינן] הכא דהא ש"מ קמא מיהא איתיה. אין חכמה כו'. (ונ) ואפי' לרב נמי הוה ליה מנודה. עביד דינא לנפשיה. לנדות לכבודו במלת' דפשי' ופסיקא ליה, שכן הדין שיש לנדותו בשביל מה שעשה לו. ל"א במילתא דפסיקא ליה, שאם ברור לו הדין ידין ויוציא מבעל דינו בעל כרחו, ולשו' ראשו' נראה לי עקר, והוא לשון מורי ה"ר יחיאל ז"ל, דלשון שני קשיא לי מה ענין זה לכאן.
(הני) [סני] שומעני'. (שיהו) [שהיו] שומעין ממנו מעשיו מכוערין כלומ' (נוף) נואף היה. קא מיתחל שמא דשמיא. נמצא שם שמים מתחלל שיאמר[ו] זונות מפרכסות זו את זו, וכן החכמים מחפין, ואלו היה אחר עושה כן היו מנדין אותו, ועוד שילמדו העם לעשות כמעשיו, ויאמרו הלא גם פלני חכם ויודע מה יש לעשות והוא עושה כן ואין מוחה בידו. צריכין ליה רבנן. ללמוד תורה ממנו, ואע"ג דאמרי' לעיל [ט"ו ע"א] מנודה שונה ושונין לו, מ"מ לא היה נוח להם לתלמידים ללמוד לפניו מפני שהיה שם שמים מתחלל על... ועוד שהיו מוצאין ללמוד לפני אחרים על ידי דוחק קצת ולעיל מיירי בשאין מוצאין ללמוד לפני אחר. כי שפתי כהן ישמרו דעת. במלאכי [ב'] כת'. אם דומה הרב למלאך י"י. שהוא ירא חטא מותר ללמוד ממנו, ואם לאו אסור ללמוד ממנו, שמא ילמד גם ממעשיו הרעים, שהרי כל שעה ושעה זה נותן [טעם] למעשיו ומראה פנים. והא דמשמ' בפרק אין דורשין [ט"ו ע"א] דר' מאיר היה לומד תורה מאחר, ר' מאיר שאני שהיה כבר אדם גדול ולא היה נוח לטעות, ועוד שגם אחר היה יודע בעצמו שהיה חוטא, והיה מונע אחרים מלהטות אחריו כדמשמ' נמי התם. אתו רבנן לשיוליה ביה. שבאו כל התלמי' לבקרו. ואתא ההוא נמי בהדיהו. שבא גם המנודה עמהם ברחוק ארבע אמות, והיה רוצה לבקש ממנו שיתיר לו נדויו קודם שימות. דכי אזילנא לההוא עלמא בדיחא דעתאי. לאחר פטירתי אהיה שמח. מחזיק היה טובה לעצמו על כך. לא חניפי ליה. לא נשאתי פנים במקום חלול השם. גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך. ורב הונא שהיה בדורו והיה גדול ממנו, כבר היה נפטר לפניו, והכי איתיה בכתב רב שרירא גאון דרב הונא נפטר קודם רב יהודה שתי שנים, ומכאן למדנו דחכם שנדה אין חכם אחר מתיר נדויו אם לא שיהא גדול ממנו או כמותו. זיל לגביה דר' יהודה נשיאה. הוא היה בן בנו של רבי' הקדוש, מכאן משמ' דרב יהודה היה בימיו של ר' יהודה נשיאה ומת בחייו, והיינו דאמ' בכולי תלמודא אמ' רחבה אמ' ר' יהודה שלא היה יודע ממי קבל אם מרב יהודה אם מר' יהודה נשיאה, שלפני שניהם למד, אבל מר' יהודה ב"ר אלעאי אין לספק (באותו) [דאותו] תנא היה, וקדם כמה שנים לרבי' הקדוש שהרי הוא היה תלמידו של ר' עקיבא ואו' יום [שמת] ר' עקיבא נולד [רבי] (אם) [ויום] שמת ר' נולד רב יהודה. [אמר ליה לר' אמי] כו', ר' יהודה נשיאה אמ' כן לר' אמי. שרי ליה. נתן... לו אם יראה טעם הגון. שפחה של בית ר'. לק' מפ' מאי היא... היא. מאי דקמן. מה היה שבא זקן זה היום לבית המדרש שלא בא ר' שמואל בר נחמני זה כמה שנים פעם אחרת לבית המדרש, ש"מ מאת השם נתגלגל הדבר לבטל שלא יתירו לו נדויו. טרקיה אאמתיה. נשכו על אמתו, באותו אבר היה עובר העברות ולכך לקה בו. למערת' דחסידי ולא קבלוהו. החסידים לא רצו שיהא קבור אצלם שכן היה דרך קברי הגדולים שהיו נחשים עומדים על פתח מערותיהם, כי ההיא דפר' הגוזל בת' [קי"ז ע"ב] בעובדא דר' יוחנן ורב כהנא דאמ' עכנא עכנא פתח פיך ויכנס תלמיד אצל הרב. למערת' דדייני וקבלוהו. שלא היו חשובים כל כך. מאי טעמא לא קבלוהו במערת' דחסידי. כיון דעבד תשובה. ה"ג [הערה בגליון כת"י, ג"ז לפי פירוש הגאון זצ"ל] משום דעבר אדר' אלעאי. כלומ' קודם שיחטא היה לו לתקן עצמו ולעשות כמו שאומ' ר' אלעאי לילך למקום שאין מכירין וללבוש שחורים ולהתכסות שחורים, ושמא אם עשה כן היה יצרו נכנע לפניו והיה כופהו ולא היה חוטא והוא לא עשה כן, אלא עבר עברות במקום מכירין, והיה שם שמים מתחלל על ידו. ל"א מאי טעמ' קבלוהו. אמערת' דדייני. משום דעבד כדר' אלעאי. שעשה כדר' אלעאי שהלך למקום שאין מכירין ואעפ"כ נתגבר יצרו עליו, הלכך אנוס ביצרו הוה ועבד בצנעה ולא בפרהסיא שלא היו מכירין שם שהיה גדול. ילך למקום שאין מכירין. ולא ינהגו לו שם כבוד, ועל ידי כן יכוף יצרו. וילבש שחורים. שישפיל עצמו ויניחנו יצרו ולא יתגבר עליו. ויעשה מה שלבו חפץ. דודאי לא יזקיקנו יצרו לעברה, ולא יתגרה בו עוד, ולא בא ר' אלעאי להתיר לו לעבור שם העברה חס ושלום, כך מפורש בתשובות רב היי גאון ז"ל. (לא) [ל"א] יעשה מה שלבו חפץ ממש, ויעבור שם כיון שאינו יכול לכוף יצרו, ומוטב לו שיעבור שם במקום שאין מכירין אותו ויהיו סבורין שהוא אדם... כמו צנעא ואל יחלל שם שמים בפרהסיא... שמכירין אותו ויאמרו אדם גדול עבר עבירות... לעשות בצנעא והאמ' מר כל העובר עבירה בסתר כאלו הוא דוחק רגלי שכינה, שעושה עין של מעלה כאלו אינו רואה שהרי שכינה בכל מקום הוא כדכת' [ישעיה ס"ו] והארץ הדום רגלי, וזה דוחף ודוחק רגליו מאותו מקום סתר ועוד שגורם לו להסתלק משם, דכת' [תהלים ה'] לא יגורך... ודרשינן [שבת קמ"ט ע"ב] לא יגור במגורך רע אלמא אף בצנעא אין לו לעבור, (וכ"ש בפרהסיא) [מכ"ש דפרהסיא] שיש לו להזהר יותר. הא דמצי כייף ליצריה ולא יתגרה בו, (והוא ליצרו) [והיה לו] להתגבר עליו, (אין) [אז] עונשו מרובה. הא דר' אלעאי בדלא מצי כייף ליצריה. שנהג עצמו בכל ענייני שפלות ואינו יכול להתגבר על יצרו (או) [אז] טוב לו ללכת למקום שאין מכירין וללבוש שחורים ולהתכסות שחורים, לנסות אם יוכל לכוף יצרו.
דקא מחי לבנו גדול. גדול היה יותר מן השעור המפורש בפ"ק דקדושין [ל' ע"א], דגרסי' התם (אידך) [אדידך] על צואריה דברך משיתסר ועד עשרין ותרתין. במכה בנו גדול הכת' מדבר. שגורם לו לסרב כנגדו ויכשל בכבוד אביו. ירושל' [ה"א] אמתיה דר' הות עברת' (עברה) אחוריה כנשתא, מקום מלמדי תינוקות. שמעה לההוא דהוה קא מחי ינוקא יותר מדאי, אמר' ליהוי ההוא גברא בשמתא, ומסיים עלה הדא אמרה העושה שלא כשורה צריך נדוי. מנטר פרדיסא. כרם היה שומר ואילנות היו בתוכו. רמא ביה קלא. הרים קולו לגער בו. לא אשגח ביה. לא חשש על דבריו ולא הניח בגערתו מללקט הפירות ומלאכול. אם ממון נתחייבתי לך. כלומר היה לך לתבעני לדין ולא לנדות. שלו נדוי. שלא היה לך לנדותו, ואע"ג [הערה בגליון כת"י, אין צריך הא הוא חייב במלקות ולא נדוי] דאיכא לאו דלא תגזול, הא הוי לאו הנתק לעשה דכתי' בתריה [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה אשר גזל. ירוש' [ה"א] הדא אמ' המנדה את שאינו צריך ונדהו נדויו נדוי, כלומ' אדם המנדה שלא כדין והמנודה השיב אדרבה אותו של מתנדה... כעובדא דרשב"ל. זיל לגבי נשיאה דלישרי לך. שיש... להתיר נדוי של כל אדם. ילך אצל נשיא. ובירוש' [שם] מקשה... רשב"ג או' אחד מן התלמידים שנדה ומת חלקו אינו מופר אלמא אין אחרים יכולין להתיר ושני ליה... ר"ל בשאין כאן נשיא אבל יש שם נשיא נשיא מתיר.
הכבד ושב בביתך. לשון פסוק הוא [מ"ב י"ד] ואו' לו דרך כבוד, נהג עצמך כדרך אדם שראשו ואבריו כבדים עליו שאינו יוצא מביתו, וי"מ התכבד בעצמך ושב בביתיך וזהו כבודך שלא תגרום לחבריך לבזותך ולהבדל ולהתרחק ממך. כסהו כלילה. בהצנע ואל תבזהו בפרהסיא, אלא כלילה שהיא שעת חשך וצנעא. משמית נפשיה והדר משמית ליה לדידיה. כשהיה רוצה לנדות תלמיד חכם היה מנדה עצמו תחלה, כדי שעל ידי עצמו יזכור חבירו ולא יתעצל בהתרתו. וי"מ דרך ענוה יתירה שהיתה בו, שהיה ירא מענשו של חכם, והיה רוצה להראות שלא היה רוצה לביישו, שהרי אמר זה בלבו הלא גם לעצמו עושה כן, ואע"ג דאמרי' [תענית ט"ו ע"ב] אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים, מ"מ לא היה בשתו מרובה כל כך. כי הוה עייל לבי אושפיזיה הוה שרי לנפשיה כו'. יש מפר' בשביל שלא היה רוצה להתירו בפניו לכך היה ממתין עד שיכנס לביתו, ואז היה מתירו שלא תהא קללת חברו עולה על מטתו. והקשה מורי ה"ר יחיאל ז"ל דאמ' בפ"ק דנדרים [ז' ע"ב] נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, כלומ' בפני המנודה, ונראה לו לפרש דהכא נמי קא' כי הוה בעי למיעל לאושפיזיה טרם הפרדו ממנו היה מתירו. שרי לנפשיה והדר שרי ליה, כדאמ' ביומא [מ"ג ע"ב] גבי (נדויו) [וידויו] של כהן גדול, ובספ"ק דשבועות [י"ד ע"א] מייתי לה, יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על (זכאי) החייב. מנדה לעצמו ומפר לעצמו. יש מפרש' כי ההוא דלעיל צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה, כלומ' מנדה לכבודו, ולא נהי' דמאי סייעתא מייתי הכא למר זוטרא שהיה מנדה עצמו, ונראה לפרש שאם עשה תלמיד חכם דבר שלא כהוגן שאם היה אחר עושה דבר זה היה הוא מנדה לו, גם הוא יכול לנדות לעצמו... לעצמו ויעניש עצמו בנדויו כדי שלא ירגיל עצמו. [תיתי לי דלא] משמיתנא צורבא מרבנן לעולם. ירוש' [ה"א] ר'... תלתא זימני ולא אתא... אילולי דלא חרמית לבר אנש מיומוי הוינא מחרים ליה. ממנו אניגדא דצורבא מרבנן. מתמנין היו עליו ונסכמים להלקותו, לפי שאין שם צער אלא לפי שעה, ולא ממנו אשמתא, לא היו רוצים לנדותו בהסכמת כולן שהיה אז ענשו מרובה. אלא אותם שראו שעשה שלא כהוגן או ששמעו (ר) שאמ' דבר מכוער הם לבדם היו מנדין אותו, ואחר כך מתירין לו מיד כדאמ' בפ"ק דנדרים [ז' ע"ב], אין בין נדוי להפרה ולא כלום, והיינו מייתי סייעת' לרב פפא שלא נתמנה מעולם לנדות צורבא מרבנן. ומכאן הקשה מורי ה"ר יחיאל ז"ל על מה שפי' רב אלפס בפר' מקום שנהגו עלה דהא מילתא, שפי' ממנו אניגדא, שהיו מתקבצין כולן אצל הרב, כשהיו רוצין להלקות תלמיד חכם אחד, והיו נוהגין מתון בדבר עד שתהא בהסכמת כולן, ולא ממנו אשמתא, שלא היו ממתינין [על] הסכמת כולן אלא מיד היו מנדין, לפי שהשמתא היתה באה על איסור חמור ועל חלול השם ואין חולקין כבוד לרב. ולפי' זה מאי סיעתא מייתי לרב פפא הכא שהיה אומ' שלא נדה מעולם לצורבא מרבנן, אדרבה היה לו למהר לנדותו שלא היה לו להמתין כלל, מיהו איכא למי' גם לפי' רב אלפס שאותן שהיו שומעין או רואין מה שעשה או מה שאמר היו מנדין אותו בלא רשותו, ואפי' כשהיו באין לפניו ואומ' לו כך וכך עשה פלני או כך וכך אמר, היה משיב להם אתם שראיתם או ששמעתם עשו מה שמוטל עליכם כי אני לא אחשב עמכם, ורב פפא היה מחזיק טובה לעצמו על שלא היה מעולם במקום שהיה צריך לנדות תלמיד חכם. ולכל הפי' אנו רואים שהנדוי חמור הרבה יותר מן המלקות, ובמס' שמחות [פ"ה הי"ז] וכן בירוש' [סנהדרין פ"י ה"א] תניא רשב"ג אומ' כל מקום שפשטו לו ב"ד יד אע"פ שחזרו וקרבוהו אינו נפטר מן העולם בשלום, אלמא הנדוי חמור ביותר.
שם מיתה. שמ'... עבור. שמה יהא. שממה יהיה. ומהניא ליה כטחיא בתנורא. שנכנסה בגופו ואינה יוצאת ממנו לעולם, כשומן שטחין בו את התנור שאינו יוצא ממנו לעולם אלא נבלעת בו. ופליגא דר' שמעון בן לקיש. הא דאמרי' דאינה יוצאה ממנו לעולם. רחם. שנהפך רוגז החרם והנדוי לרחמים. אי שדי איניש שמתא אגנובתי' דכלבא. אם משליך אדם נדוי על זנב הכלב. איהי... דידה עבדא. אף היא עושה את שלה ואינה יוצאה ריקנית. שמתיה. בסתם נדו מי שהיה עושה הדבר. איתלאי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה. נתלה האש בזנבו ונשרף כל גופו. אלמא. אנס, אדם שהיה בעל זרוע. שקיל פתיחא עילויה. צעוק עליו לפני החכמים, והם יכתבו לך שטר נדוי עליו אם יזיק לך יותר ותראהו לו ויניח אותך. פתיחא. הוא שטר נדוי על שם שפותחת ונוקבת לבו של אדם כחץ, והוא לשון יהמה פתיחות לבי דתהלים [נ"ה]. שקליה ואחתיה בכדא. טול שטר הנדוי ואנחיה בתוך כד אחד.
<h2>דף יז:</h2>
בבי קברי. והוליכהו בבית הקברות כדי שיהיו המתים נסכמים בנדוי, והם לא יגלו עליך. וקרי ביה אלפיה שיפורי. תקע בתוך הכד בפיך אלף פעמים בכל יום שלא ישמע הקול שבתוך הכד. בארבעין יומין. ארבעים יום עשה כן. פקע כדא ומית אלמא. לסוף ארבעים יום נשבר הכד מעצמו, ומת האנס. מאי שיפורי. מפני מה תוקעין בשופר כשמנדין לאדם. שנפרעין ממנו. לשון נוטריקון הוא, ודייק בשמא. מאי תברי. מפני מה תוקעין שלשה שברים, כך הוא רגילות לתקוע כשמנדין בשופר תקיעה שלשה שברים תקיעה. תברי בתי רמי. ששוברים בתי הרמים, שהנדוי מפיל רמי הקומה ומשליכן לארץ. שנתנו חכמים עיניהם. ואין לך נתינת עין גדולה משמתא.
בשלא היה להן פנאי. אנזיר ואמצורע דמתני' קאי למיבעי הא דשרינן להו לגלח במועד מי אמרי' דהיינו דוקא שלא היה להם פנאי לגלח קודם הרגל, כגון שלא נתרפא המצורע עד קרוב לרגל כל כך, שחל (שמיני) [שביעי] שלו תוך הרגל, וכן הנזיר לא שלם נזירותו עד תוך הרגל ולכך מותרין לגלח במועד דלא שייך למקנס... שנכנסו לרגל מנוולין דהא אנוסין היו. או דילמא אע"פ שהיה להם פנאי. לגלח קודם הרגל ולא גלחו אפי' הכי שרו לגלח במועד, משום טעמ' דמפר' שלא ישהו קרבנותיהם, דכיון דאין מגלחין רק על הקרבנות לא מיתסרי לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם. כל אלו שאמרו כו'. בריתא היא דמיתני' עלה דמתני', כל אלו שאמ' חכמים במשנתינו שמותרין לגלח במו', כמו בא ממדינת הים ויוצא מבית האיסורין וכן כולהו, בשלא היה להם פנאי ושהות לגלח קודם הרגל משיצאו מבית האיס' או משעלו מן הים, אבל אם היה להם שהות לגלח קודם הרגל, אלא שמחמת טרדות אחרות הניחו לגלח, לא משתרו לגלח במועד דכיון שהיה להם שהות אין לחלק בינם לאחרים. הנזיר והמצורע. אפי' אם היה להם פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו מותרין לגלח, ואע"ג דעברה היא בידם, מיהו מוטב יגולחו במועד ויביאו גם קרבנותיהם במועד, ולא ישהו להביא קרבנותיהם עד אחר הרגל שיהו מותרין לגלח, ולכך לא שייך למקנסינהו. ומורי ה"ר יחיאל ז"ל פי' לשון אחר, הנזיר והמצורע אפי' היה להן פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו לא שייך (למגזר באחריני) למקנסינהו כי (הני) [היכי] דקנסינן באחריני, שלא (יקנסו) [יכנסו] לרגל כשהם מנוולין, דאמרי' דאי שרינן להו לגלח במועד לא יגלחו קודם הרגל אלא ימתינו כלם עד המועד [אבל הכא לא בעינן למיקנס] שלא ישהו ברצון טהרתם וקרבנותם אלא ימהרו לטהר עצמם ולהביא קרבנותיהם (בכלי) [בכל] (כלחם) [כחם] שלא יאריכו עליהם בכוונה ימי טומאתם, ואפי' אם איכא חד ששיהא בכוונה בטלה דעתו, ובשבילו לא שייך למיגזר באחריני. השתא אמ' דנזיר ומצורע אע"פ שהיו יכולין להביא קרבנותיהם ולגלח קודם הרגל אפי' הכי שרו לגלח במועד. וקש' ליש' דלעי' בריש פרקין [י"ד ע"ב] דקאמ' אבל העולה מטומאה לטהרה בתוך הרגל אימ' ניגזר שמא ישהא קרבנו', כלומ' נגזר משום די[למא] אף כשיוכל לגלח ולהביא קרבנותיו קודם הרגל ישהא וימתין עד המועד, קמ"ל דלא גזרי' מיהא לעולה מטומ' לטהרה בתוך הרגל, משמ' הא היכא דידעי' בודאי דמשהא כגון שהיה יכול לגלח ולהביאם קודם הרגל [מיתסר] והכא מ' דבכל ענין שרו, וי"ל דהכי פירו' דלעיל, קמ"ל דלא גזרי' דהא אפי' השהה ועלה מטומאה לטהרה קודם הרגל לא שייך למיגזר כדפרי', דודאי בסתמ' לא ישהו בכונה קרבנותיהם. וא"ת מ"מ נזיר שאין קרבנותיו תלויין בגלוח ליתסר לגלח במועד, ויביא קרבנותיו במועד ואחר המועד יגלח, וי"ל דכיון דאמ' בפ"ג מינין [מ"ה ע"ב] דבענן למצוה לשלח תחת הדוד אין לנו לבטל מצוה זו לחייבו להביא קרבנותיו בלא גלוח, ועוד שהוא עצמו לא יתרצה להביא קרבנותיו אם לא נתיר לו לגלח.
האבל והכהן מותרין לגלח. כלומ' האבל שהשלים אבלותו ברגל בענין שלא היה יכול לגלח קודם הרגל וכדמפ' בסמוך, והכהן שהשלים משמרתו ברגל כמו כן בענין שלא היה יכול לגלח קודם הרגל כדמפ' נמי בסמוך, ואמ' ברי' פירקי' [י"ד ע"א] דבתוך ימי משמרתו היה אסור לגלח. מותרין לגלח במועד, וכהן לאו דוקא דה"ה לכל בני המשמר... הלוים, או לכל בני המעמד. אילימא שחל שמיני. של אבלותו בערב הרגל, וכבר עברו ז' ימי אבלותו קודם ערב הרגל, שבאותם ז' ימי אבלות הוא אסור בהם בתספורת ובגיהוץ וחייב בעטיפת הראש ואסור בתלמוד תורה ובתפלין ובכל הני דאמרן לעיל ונכנסו עליו דין גזירת שלשים שאינו אסור בהם אלא בתספורת וגיהוץ כדאמ' לקמ'. איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל. שהיה מותר לגלח משום כבוד הרגל כדתנן לקמן בפירקין [י"ט ע"א] הקובר מתו ח' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים, וכיון שהיה יכול לגלח בערב הרגל ולא גלח תו לא משתרי לגלח במועד. אלא שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל. ולכך (ש)לא היה יכול לגלח בערב שבת שאותו היום עדין שביעי הוה, וביום שמיני שהוא ערב הרגל אינו יכול לגלח (בערב שבת שאותו היום עדין שביעי הוה, וביום שמיני שהוא ערב הרגל אינו יכול לגלח) מפני שהוא שבת. אכתי איבעי ליה לגלוחי בערב שבת. אע"פ שהיה שביעי דאמ' רב חסדא כו' הלכה כאבא שאול דאמ' לקמ' דביום שביעי אמרי' מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, ומקצתו עולה לו למנין שבעה, בשחרית, ומכאן ואילך עולה לו למנין שלשים, ואם חל שביעי שלו בערב הרגל מותר לגלח בערב, דכיון שנכנס יום אחד בתוך גזרת שלשים הרגל מבטלו, ובהא ודאי פליגי רבנן עליה ואמרי דלא אמרינן ביום שביעי מקצת ככולו ואין מותר לו לגלח, אבל הא מודו רבנן שאם חל שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת אע"פ שאינו אלא שביעי הואיל ונתנה גזרת ל' להדחות אצלו ומותר לגלח בערב הרגל אם לא היה שבת, מפני כבוד הרגל מותר לו לגלח בערב שבת, ואמרי' בהאי גונא יום שביעי עולה לכאן ולכאן, וא"כ כיון דהיה לו לגלח קודם הרגל ולא גלח לא משתרי ליה לגלח, שלא היה לו ליכנס לרגל כשהוא מנוול. לא צריכא שחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל. דלכ"ע אפילו לאבא שאול לא היה יכול לגלח בערב שבת שהרי ששי הוא, וצריך לו לנהוג אבלותו כל היום אפי' היה הוא ערב הרגל. כד' לקמ', ובהא פליגי בין תנא דמתני' (לתנא) דלא חשביה לאבל בהדיה כל הני דמתני' ובין תנא דברית' דתני אבל, דתנא ברא דשרי ליה לגלח במועד סבר כאבא שאול דאמ' יום שביעי עולה לכאן ולכאן, (ו)אם לא היה שבת בערב הרגל, וא"כ נתבטלו ממנו גזירת ל' מקודם הרגל ומגלח במועד כיון שנאנס בערב הרגל ולא היה יכול לגלח מפני כבוד השבת, ותנא דידן דלא חשיב אבל בהדי הני דשרו לגלח בתוך המועד, סבר כרבנן דאמ' לא אמרי' מקצת היום ככולו ביום שביעי, ואפי' כי נמי לא היה יום שבת בערב הרגל לא היה יכול לגלח דאכתי לא שלים אבלות דידיה, ואין הרגל מבטל ממנו גזרת שלשים כיון שלא נכנס בגזרת שלשים ערב הרגל שעה אחת, שאין הרגל מבטל אלא מה שהוא מוצא האדם עסוק בו, ולכך לא שרי ליה לגלח במועד, ואין לומר כי יום ראשון של ימי הרגל יעלה לו למנין שלשים ושאר ימי הרגל בטלו ממנו גזירת שלשים, כיון שמצאהו (פסוק) [עסוק] בו, ויהא מותר לגלח בתוך המועד הא ליכא למי' דהא תני לקמן בפרקי' [י"ט ע"א] הרגלים מפסיקין ואינן עולים. ונראה לפסוק מיהא כתנא ברא דכיון דמוקמינן ליה כאבא שאול, וקיימ' לן [י"ט ע"ב] (לקמן בפרקי' הרגלים מפסיקין) דהלכתא כותיה אם כן הלכתא גם כתנא ברא, הלכך אדם שחל שביעי שלו בשבת בערב הרגל מותר לו לגלח בתוך המועד, וכן פסק רב אלפס [הערה בגליון כת"י, והשמיטו הרי"ף והר"ם ז"ל דין חל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל והטעם שאין צריך לו כיון דפסקי' כאבא שאול דמקצת היום ככלו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן היה לו פנאי לגלח וקימ' לן כל אלו שאמרו מותרין לגלח בשלא היה להם פנאי. ועם כל זה צריך עיון כיון שאין השבת מפסקת].
אי נימא דשלים משמרתו בערב הרגל. מותר לו לגלח (כי) כשהגיע ערב הרגל [כי] כבר כלתה משמרתו, וכגון שחל הרגל להיות בשני בשבת, ומשמרתו יצאה בשבת, שכן כל המשמרות נכנסות בשבת ויוצאות בשבת כדפרי' בריש פרקי'. איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל. שהיה אחד בשבת, ומדלא גלח שייך למקנסיה שלא יגלח במועד. לא צריכא דשלים משמרתו ברגל. שחל הרגל באחד בשבת, או בשבת עצמו, ולא היה יכול לגלח קודם הרגל, תנא דידן דלא תנא כהן בהדי הני דמתני' דשרו אלמא אית ליה דכהן אינו יכול לגלח במועד, סבר כיון דתנן בפר' החליל [נ"ה ע"ב] בג' פרקי' בשנה היו כל המשמרות שוות בפסח בשבועות וסכות, שהיו כלן עובדות ונוטלות חלק שוה. באמורי רגלים. כלומ' במה שאמור (להם) ברגלים, כגון במוספי הרגלים ושלמי שמחה ושלמי חגיגה ועולות ראיות ובכל דבר שהיה נוסף בשביל הרגל. ובחלוק לחם הפנים. המסתלק בשבת שבתוך הרגל, ומפקי' ליה בפ' החליל [שם] מדכת' [דברים י"ח] וכי יבוא הלוי מאחד שעריך, אימתי כל ישראל נכנסין בשער זהו ברגל, וכתי' [שם] ובא בכל אות נפשו ושרת (את) [ככל] אחיו, ובחלוק לחם הפנים כתי' [שם] חלק כחלק יאכלו, וא"כ כל ימי הרגל כלא שלים משמרתו דמי דכל ימי הרגל עדין משמרתו קיימת, ואסור לו לגלח כל ימי משמרתו. ותנא ברא סבר. אע"ג דשוין בהנך משמרות, ליטול חלק עמהן ולשרת עמהן, משמרתו מיהא שלימא ליה, ושרי ליה לגלח בתוך המועד, כיון שהיה אנוס שלא היה יכול לגלח קודם הרגל.
והקש' בקו' אמאי מותר לו לגלח במועד, הא הוה איפשר ליה לגלח קודם הרגל ביום חמשי של משמרתו, כדאמ' ברי' פרקי' [י"ד ע"א] אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס ובחמשי מותרין מפני כבוד השבת, ותירץ בקו' דהא דאמ' בחמשי מותרין לא קאי אתספורת אלא אתכבוסת לחוד, תדע דהא אמרי' בשלהי תענית [כ"ט ע"ב], בחמשי מותרין מפני כבוד השבת, מאי, אילימא לכבס וללבוש (מיד) [מאי] כבוד השבת איכא, אי לביש להו בחמשי אין כאן כבוד השבת, אלא לכבס ולהניח עד השבת, ודוק' גבי כבוס שייך למי' הכי לכבס ולהניח והוי כבוד שבת אבל גבי גלוח לא שייך למי' הכי, דכל גלוח דחמשי הוי כמו לכבס וללבוש מיד, ולא הוי כבוד שבת, וא"כ (היא) [הא] דקאמ' בחמשי מותרין אכבוס לחודיה קאי, כך פי' הקו' ולא נהירא, חדא דמשמע לישנא דקתני ובחמשי מותרין דקאי אכל הני דאסר כבר, דהיינו לספר ולכבס, ועוד דלפירו' גלוח שרי מיהא בער' שבת, דהוי כבוד שבת, דהא אף תכבוסת לא אסרינן בערב שבת אלא מפני הטורח (צריך) [ד]צריך שהות מרובה בכבוס, אבל גלוח דאיפשר לו לגלח בשעה מועטת מן המנחה ולמעלה דהוי כבוד שבת טפי, וכיון דהכי הוא דהוה איפ' לו לגלח בערב שבת איבעי ליה לגלוחי ומדלא גלח אתסרא ליה לגלח במועד, לכך נראה לתרץ קוש' הקו' דהואיל ולא הוה מישתרי ליה לגלח אלא בחמשי ומפני כבוד השבת א"כ לאו מפני כבוד הרגל הוא שהרי הוא רחוק הרבה מן הרגל וכל שאי איפשר לו לגלח קודם הרגל מפני כבוד הרגל, (הוא דשרי שהרי הוא רחוק הרבה מן הרגל וכל שאי אפשר לו לגלח קודם הרגל מפני כבוד הרגל) לא מתסר ליה לגלח במועד, וכן פי' הר"ר יוסף ב"ר משה. וא"ת אמאי מסקינן הכא דתנא דמתני' פליג לתנא דברי' מדלא קתני אבל וכהן דילמא תנא ושייר, וכי תימא מאי שייר דהא שייר, לימ' דשייר אומן שאבדה לו אבדה בערב הרגל דאסיק' לעיל דשרי ליה לגלח במועד, או נפשוט מסוגיין דהכא דאומן אסור לו לגלח במועד. וי"ל דמיבעיא לן לעיל אי הוי אומן שאבדה לו אבדה ככל הני דמתני' כיון דהוי אונס הידוע לרבי' ואי הוי בכללן לאו שיורא הוא, (ד) כיון דמשת' מינייהו, אבל הני דברייתא לא הוו בכלל הני דמתני' דהא דלא גלח קודם הרגל לאו משום אונס שבקו, אלא משום איסור, ואיסורן ואונסן אינו כל כך מפורסם וידוע לרבים כי הני דמת' וכיון שיש להם שם לבדם אי הוה סבי' ליה לתנא דמתני' דשרו ליה לגלח במועד הוה ליה למתנינהו בהדיא.
מותרין לגלח בימי אבלן. כגון מי שבא ממדינת הים או יצא מבית האיסורין או כל הני דמתני' ומצא אבל בתוך ביתו מותר לגלח אף בימי אבלו. בשתכפוהו אבליו. (דואי) [דודאי] באבלות ראשון אסורין לגלח כדקתני ברייתא אסורין, (ומתני') וכי תניא ההיא קמייתא דמותרין מיירי בשתכפוהו (ב) אבלות שנים או שלשה זה אחר זה ולא היה לו שעת התר בינתים. אפי' כולי עלמא נמי. שלא באו ממדינת הים ולא כל הני דמתניתי' אם תכפום אבליות הרבה מותרין לגלח. בתער ולא במספרים. לפי שיש לו לשנות, אבל הני דמתני' בשתכפום אבליות מותרין אף במספרים, וכן הא דתני מכבס כסותו במים היינו דוקא במים ולא בנתר ולא בחול, והני דמתני' אם תכפום אבליות מותרין אף בנתר ובחול, נתר הוא מין אדמה שמכבסין וממרקין בה כל דבר כמו בבורית. ובלעז קורין לה ניטרא, והא דאמ' תכפוהו אבליו מקל בתער היינו דוקא שאוחז השער בידו אחת מגלחו וחותכו בתער או בסכין, אבל לספר בתער ודאי מתסר, דאפי' איניש אחרינא שאינו אבל כלל מתסר לספר בתער כדאמ' בפ"ק דקדושין [ל"ה ע"ב] דזהו גלוח שיש השחתה, ובהכי ניחא הא דנקט האי לישנא דמקל בתער ולא תנא מגלח בתער. זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת. מדקתני תכפוהו אבליו מכבס כסותו במים, משמע הא לא תכפוהו אבליו אסור לכבס אפי' במים, אלמא מדאצטריך לרב חסדא למי' זאת אומרת דאבל אסור בתכבוסת, אלמא ההוא קרא דאייתי תלמודא לעיל [ט"ו ע"א] מדא"ל יואב לתקועית ולבשי בגדי אבל [ש"ב י"ד] דדרשי' מיניה דאבל אסור בתכבוסת לאו דרשה גמורה היא, דאי ס"ד דדרשה גמורה היא ומקרא מפקי' מיניה אמאי איצטריך למימר זאת אומרת, הא בלא הך ברייתא נמי מקרא... ליה, אלא ודאי לאו לדרשה גמורה דהא תכבוסת לא כתיב בקרא כלל, אלא ולבשי בגדי אבל, ובהכי נמי ניחא דלא קא' זאת אומרת אבל אסור בגלוח, מדקתני מקל בתער דוקא למי שתכפוהו אבליו, דלהא ודאי לא צריכנא למשמע מהך ברית' דהא מקרא דבני אהרן נפקי' ליה לעיל בהדיא, (ונ"י) [וניחא] נמי דתנ' לק' [כ"א ע"א] ואלו דברים שאבל אסור וקא חשיב רחיצה דהיינו תכבוסת, ולא קחשיב תספורת, דלא איצטרי' ליה דהא מקרא מלא הוא.
ופסק רבי' אברהם בר' דוד דמי שתכפוהו אבליו מותר לכבס כסותו במים אפי' תוך ז', דע"כ תוך ז' איירי' הכא, דאי אחר שבעה (מאי איריא תכפוהו אבליו אפי' באבל אחד נמי מותר לכבס כסותו במים אחר שבעה) מאי איריא תכפוהו אבליו אפי' באבל אחד נמי מותר לכבס כסותו במים אחר ז', אפילו תוך ל' דהא לא מתסר כל ל' אלא לגיהוץ בלבד כדתנ' לקמ' בפרקי' [כ"ג ע"א] כל ל' יום לגיהוץ, והני דמתני' אם תכפום אבליות, מותרין לכבס בנתר ובחול אף תוך ז', ותספורת גמורה אסורה אף למי שתכפוהו אבליו כל ל' יום כיון דאיפשר להו בהקלת תער. והני דמתני' מותרי' בתספורת גמורה במספרים אם תכפום אבליות אפי' תוך ז', ותני עליהו בתוספ' [פ"ב ה"א וה"ב], אע"פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא בצנעה בתוך ביתו, ואע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כלים לכובס אלא מכבס בצנעה בתוך ביתו.
הלכה כר' יהודה באבל. דאסור ליטול צפרנים דליפות הוא, ולכך פסק (באבל) [ברגל] לקול' כר' יוסי ובאבל לחומ' כר' יהודה, [א"ה כנראה שיש כאן חסרון דברים, ואפשר שרבינו כתב כאן הא דעולא דס"ל כרב שישא בריה דרב אידי דאמר בר"פ מי שהפך דברים המותרים במועד אסור בימי אבלו, וע"ז כתב רבינו ולא נהירא למורי וכו'] ולא נהי' למו' ה"ר יחיאל ז"ל דא"כ שמו' לית ליה דרב שיש' בריה דרב אידי [לעיל י"א ע"ב] וקשיא דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן בכולה מכלתי' הלכה כשמואל דפסק כדברי המקל באבל, ולעיל נמי אסיקנא הלכה כרב שישא בריה דרב אידי, לכך נראה למורי ה"ר יחיאל לחלק, דלא אמ' רב שישא בריה דרב אידי דברים המותרין במועד כו' אלא גבי איסור מלאכה לחוד דאוש' מילת' ואתי לזלזולי אבל במילי אחריני כגון נטילת צפרנים דהכא כשמואל סבירא ליה דבין באבל בין במועד שרי. דאמ' שמואל הלכה כדברי המקל באבל. תימא תרתי מילי דשמואל למה לי, כיון דאמ' הלכה כדברי המקל כו' אמא[י] אצטריך ליה למימר הכא הלכה כר' יוסי באבל, דהכי נמי פרי' תלמו' בפ' מי שהוציאוהו [מ"ו ע"א] גבי הא דאמ' ר' יוחנן בן נורי חפ' הפקר קונין שביתה, דפריך התם כיון דאמ' שמואל הלכה כדברי המקל בערוב הלכה כר' (יוסי) יוחנן בן נורי למה לי, וי"ל דאצטרי' הא דאמ' שמואל הכא הלכה כר' יוסי בזו ובזו משום מועד, עי"ל דודאי לא אמ' שמואל אלא הלכה כדברי המקל באבל, ואמ' נמי הלכה כר' יוסי במועד, ותלמוד' הוא דקאמ' דלשמואל הלכה כר' יוסי בזו ובזו ואף באבל, דהאמ' שמואל הלכה כדברי המקל באבל, והשתא ניחא הא דלא קאמ' תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה כדקאמ' בכמה דוכתי, דהא חדא מכלל חברתה איתמר.
<h2>דף יח.</h2>
איתריא. כמו איתרעיא. מילתא. אבל על בנו שמת. בפנחס אחוה. פנחס אחוה דשמואל הוה, כדאמ' בפ' זה בורר [כ"ח ע"ב] דהוו אחי וגיסי, שהיו נשואין שתי אחיות. למשאל טעמ' מיניה, לדבר על לבו ולומ' לפניו דברי תנחומין, וה"ר יוסף פי' טעם של דין או של הוראה והיו רבים צריכין לו דאמ' לקמ' [כ"א ע"א] אם היו רבים צריכין לו מותר. חזנהו לטופריה דנפישן, שמואל ראה צפרניו של פנחס שהיו גדולות. אמאי לא שקלת להו. דשמואל אית ליה דשרי ליטלם בימי אבלו כדפסי' לעיל הלכה כר' יוסי. אי דידיה הוה מי הוית מזלזל כולי האי. אם שלך היה האבל מי היית מזלזל באבלותך כל כך שהיית נוטלן. כשגגה היוצאה מלפני השליט. שיאמר השליט על אדם אחד שלא בכונה לתפשו או להר[גו] והלכו עבדיו ומהרו לעשות דבר השליט והלכו במרוצה ותפשוהו... וחבשוהו או הרגוהו. חבטינהו לאפיה. מרוב כעס זרקן לפני פנחס אחיו, כלומ' ראה עתה שאני נוטלן לפניך ואיני חושש, וצ"ל דהדר כנפינהו, דהא אמרי' לקמן זורקן רשע. אי נמי אתרא דלא הות שכיחא אתתא הוה. ברית כרותה לשפתים. פסוק הוא, כלו' פעמים שכל מה שהשפתים אומרות שהוא מתקיים כאלו היה ברית כרותה להם. כי מלאך החובל אל מקום אשר יפנה האדם דבריו שמה ירשיע. ונשתחוה ונשובה. מסיח לפי תומו היה, שלא היה בדעתו שישובו שניהם, ואירע להם כמו שאמר שחזרו שניהם.
דיד אין דרגל לא. דוקא צפרנים דיד הוא דשרי ליטול, במועד משום דליפות הוא, ובאבל נמי מפני שהידים עסקניות הם, והוא מיאוס גדול כשהאדם אוכל וצפרניו גדולות ואף תענוג אין כאן, אבל דרגל לא שרינן, במועד דאין זה ליפות, ובאבל נמי דדרך תענוג הוא בגוסטרי [דיד] נמי לא. דאפי' ליד נמי לא שרי ליטלם אלא זה בזה בידיו או בשניו, אבל במספרים או בסכין [לא], מפני שצריך לשנות בין במועד ובין באבל. לא שנא דיד ולא שנא דרגל. דנטילת צפרנים ליכא לא קישוט ולא תיקון. ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד. דהא בחולי דמועדא שקלינהו ר' יוחנן לטופריה. וש"מ אין בהן משום מיאוס. שנטלן בבית המדרש בפני כולן, ולא דמי להא דאמרי' בפ"ק דחגיגה [ה' ע"א] הרק בפני חברו ונמאס כו', ואמרי' נמי [שם] ההורג כינה בפני חברו ונמאס כו'. לשו' אחר אין בהם משום מיאוס, מדשקלינהו בשניה, אלמא אין בהם משום בל תשקצו נפשותיכם, דדרשי' מיניה בפר' בתר' דמכות [ט"ז ע"ב] דכל מילי דמאיסותא מיתסרא. וש"מ מותר לזורקן. ואין צריך לשורפן או לקוברן, וכדמפ' בסמוך באתרא דלא שכיחא אתתא.
שמעינן משמעתיה שמותר לאבל ליטול צפרניו בימי אבלו, דקיימ' לן כשמואל דפסיק הלכתא כר' יוסי בזה ובזה, מדתלי' הא מילת' באידך דשמואל דאמ' הלכה כדברי המקל באבל, ובהא קיימ' לן כותיה בכולה מכילתין, ולא שנא [די]ד ולא שנא דרגל שרי כדאמ' רב ענן בר תחליפא משמי' דשמואל... רב אלפס וחזינן למקצת רבואתא דאמ' הני מילי דוקא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור, ואנן לא סבירא לן הכי, אלא לא שנא בתוך שלשים ולא שנא בתוך שבעה, עד כאן לשו'. ה"נ מסתברא דאפי' בתוך שבעה עסיקי', (ועוד) דעובדא דשמו' ופנחס בתוך שבעה הוה, ומעשה רב, ומיהו ה"מ בשניו או זה בזה אבל בנגוסטרי או בסכין מיתסר, מפני שהוא דרך קשוט. ובמועד נמי מותר ליטול צפרנים, ואפי' בנגוסטרי, דכל קשוט ויפוי במועד שרי. ויש שהיו רוצין לומ' דבמועד נמי לא שרי בנגוסטרי, ומביאין ראיה מההוא עובדא דר' יוחנן דשקלינהו לטופרי בשיניה מכלל דבגוסטרי אסור, ולאו ראיה היא דאי' למי' דנגוסטרי בי מדרשא לא שכיחי, ותדע דבנגוסטרי נמי שרי במועד, דאס"ד דעובדא דר' יוחנן דוקא בשיניה, א"כ הוה ליה למי' ש"מ ארבע ולימ' דבגוסטרי אסיר, ועוד ראיה מדאמ' לקמ' בס' זוג בא מחמתן לפני ר' ובקשו ממנו צפרנים והתיר להם, אלמ' מדמינן צפרנים לשפה, ובשפה ודאי איירי' בכלי, אף צפרנים שרי בכלי, ולא הוזכרו נגוסטרי לאיסור אלא גבי אבל, דאלו גבי מועד לא הוזכרו נגוסטרי בכולה שמעתין.
קוברן צדיק. שמצדיק דרכיו לעשות כדין וכשורה. שורפן חסיד. שעושה לפנים משורת הדין, ויותר הוא מצדיק מפני שהוא צריך לטרוח לחזר אחר (לדאש) האש. ועוד שיש ריח רע קצת בשריפתן, ועוד שיש חלישות הדעת כשהוא מבער מן העולם דבר הגדל בגופו, כדאמ' בשבת בסוף פר' כלל גדול [ע"ה ע"ב] גבי דם נדה דלא ליכליה לשונרא דחלשה דעתה, (ודרשי') [ורש"י] פי' בנדה [י"ז ע"א] דלהכי עדיף שורפן דלא סגי בקוברן שמא יתגלו, וכן נמי פי' ה"ר יוסף כאן. ולא נהיר' דכי נמי יתגלו אינם מזיקין דהא מסקינן בסמוך כיון דאישתנו אישתנו. התם טעמ' מאי אסור. לזורקן. שמא תעבור כו'. זימנין דמכנשי להו. כי גם לפעמים שמכבדין את בית המדרש. כיון דאישתנו אישתנו. דכיון שנדדן ממקום שנפלו בו מתחלה שוב אינן מזיקין, ולכך יש כמה נקיי הדעת כשנתז להם צפרן אחד בשעת גלוח ואינן יכולין למצאו כדי לקובר[ו] או לשורפו עם האחרים שמביאין מכבדת ומכבדין כל סביב מקומם כדי לנדדו ממקום שנפל בו תחלה. וכן נכון והגון.
זוג בא מחמתן. שני תלמידי חכמים (כאן) [באו] ממקום אחד שהיה שמו חמתן. ומר זוטרא מתני. כלומ' לא אמ' לה בלשון מימרא משמיה דרב אלא בלשון בריתא תני לה. ובקשו ממנו צפרנים. שאלו לו מהו לגלח צפרנים במועד, והתיר להם כר' יוסי. שפה. בל"ע גרנון, ושער הזקן שסביב הפה למעלה קרי שפה, והתיר להם מפני שיש מיאוס בדבר שהשערות נכנסות לו לפיו בשעה שהוא אוכל ושותה. אבטול. כך שמו. ה"ג בכל הספרים, שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת, א"ר אמי ובשפה. ופי' ר' אברהם ב"ר דוד שפה מזוית לזוית, כל שלמעלה מפתיחת הפה מותר לגלח במועד, כל שהוא מזוית לזוית, ואפי' מה שאינו מעכב לאכול ולשתות. הנחה. מה שבצדי הפה, וקרי ליה הנחה מפני שצריך להניחו שלא יגלחנו במועד. כל שמעכבת אכילתו. שנכנס לו בתוך פיו בשעה שהוא אוכל ושותה, דכיון שאותן שערות מואסות לו מותר לגלחן. א"ר אמי ובשפה [נמי כל שמעכבת] ר' אמי אתא לפלוגי עלה דרב, ולמימ' דאפי' בשפה אינו מותר לגלח אלא מה שמעכב ונכנס בתוך פיו בשעה שהוא אוכל ושותה. ולדידי דאנינא דעתאי אפי' כל שהוא נמי כשפה המעכבת דמי לי. ומותר לי לגלח כל מה שלמעלה מן השפה.
ופסק רבי' אברהם ב"ר דוד דכיון דרב נחמן בר יצחק דהוי בתראה קאי כר' אמי מדקאמ' לדידי דאנינא דעתאי כשפה המעכבת דאינשי אחריני דמי לי, משמ' הא לאינשי אחריני לא משתרי אלא בשפה המעכבת. ופי' רבי' ת"ם דלא התירו שפה לגלח תגלחת גמורה במספרים אלא לחתוך בסכין או בתער כדאמ' גבי תכפוהו אבליו, דבהכי סגי כיון דלא שרי אלא מפני שמעכבת, והא דשרינן בשפה כל שמעכבת היינו דוקא במועד, אבל באבל אפי' כל שהוא אסור, דתניא באבל רבתי [פ"ז] לתספורת כיצד, אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו, וראיה לדבר ומפיבושת בן שאול [ירד לקראת המלך] לא עשה רגליו ולא עשה שפמו [ש"ב י"ט], ש"מ דאבל אסור... שפמו כיון דסימן אבל הוא. ובה"ג תניא והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה, ואותו נטילת שער לא הוי לא גלוח ולא תספורת, דבאשה לא שייך כל הני, דאדרבה היא מגדלת שער כללית, אלא ע"י קפול סיד קאמ', ובמקום שהיא רגילה לקפל בו.
פרמשתקו, ערלתו. ושפל אנשים יקום עלה. על המלכות [קאמ'] ובנבוכד נצר משתעי קרא, והכי נמי היה זה שפל אנשים, וכן מצינו בתנחומא [תרומה ד'] דנבוכד נצר ננוס היה ובזוי משאר אנשים. אמגושי היה. במס' שבת בסוף פר' כלל גדול [ע"ה ע"א] פליגי אימוראי, איכא למאן דאמ' אמגושי זה מגדף, ואיכא למאן דאמ' חרשי, זה מכשף. שנ' [שמות ז'] הנה יוצא המימה. למאן דאמ' זה מגדף מייתי קרא, שהיה יוצא על היאור בכל יום להשתבח בו ולהחזיק עצמו אלוק, וכשהיה צריך לנקביו היה נכנס בתוך המים ונפנה שם, ולמאן דאמ' זה (מש) מכשף, מוכח שהיה יוצא אל המים לעשות שם מכשפות.
גמרא. מי שאין לו אלא חלוק אחד וכו'. אע"ג שכבסו קודם הרגל צריך לכבסו פעם שניה דנטשטש קודם שיצא המועד, ויש לו צער ללובשו, ולכך מותר לכבסו במועד. וצריך עיון בזה אם לא כבסו קודם הרגל מהו שיהא מותר לו לכבסו במועד, מי אמרי' כיון שנכנס לרגל מנוול שייך למקנסיה ומתסר, או שמא כיון דאפי' אם כבסו קודם הרגל היה צריך לכבסו במועד משתרי, ומשום דנכנס לרגל מנוול ליכא למיקנסיה דכיון שמצטער הוי מילתא דלא שכיחא, ודמי להאי דאמ' גבי נזיר ומצורע שאע"פ שהיה להם פנאי לגלח ולא גלחו שרו דלא שייך למקנסינהו דודאי לא ישהו קרבנותיהם. והדעת נוטה לפסוק לכל מי שאין לו אלא חלוק אחד דבין כבסו קודם הרגל ובין לא כבסו שמותר לכבסו במועד דלא פלוג רבנן. ירוש' [ה"ב]. בעון קמי ר' יוסי בגדי קטנים מהו לכבסן במועד, אמ' לון כמי שאין לו אלא חלוק אחד דמי. והטעם דכיון שמלכלכין בגדיהם תדיר ואינם יכולין להיות בלא בגדים לבנים כל שעה ודמו לזבים וזבות דמתני', ומותר לכבס בגדים לצורך הקטנים מה שהם צריכים לרגל. מיהו נכון הוא שלא יכבס אלא אחד אחד או צורך היום ההוא והלילה למחר. והא דשרינן לכבס למי שאין לו אלא חלוק אחד היינו דוקא במועד אבל באבל אף מי שאין לו אלא חלוק אחד... ימי אבלותו, שהרי אף הלבן שיש לו בביתו אסור לו... מתני' דקא חשיב דוקא הני, דאית ליה תרי ומיטנפי. דאפי' הוו ליה מאה כיון דמיטנפי כולהו מאי הוה ליה למעבד קודם הרגל והלא היה אנוס, אבל כולי עלמ' כי אית להו תרי הם היו יכולין לכבס את שתיהם קודם הרגל וללבוש האחת ביום ראשון והשניה ביום אחרון, ולכך מדלא עשו כן שייך למקנסינהו ואסור להם לכבס במועד, אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד כיון דאע"פ שכבסו קודם הרגל צריך הוא לכבסו במועד, שרי. ופסק רבי' אברהם ב"ר דוד דכל הני דמתני' דשרו אפי' כי אית ליה תרי ומיטנפי, מיהו אסור לו לכבס את שתיהן, דאע"פ שהתירו לו לכבס לא יכבס אלא אחת שהיא לצורך המועד. בר גיורי. שמו של אביו היה גיורי. לשון אחר בן גרים. כלי פשתן מותרין לכבסן במועד. ואפי' כי אית תרי ומיטנפי משמ' דשרי דבהכי איירינן בשמעתיה דאלו במי שאין לו אלא אחד מאי איריא פשתן אפי' מיני אחריני אמ' ר' יוחנן שמותר לכבסו, אלא ודאי באית ליה תרי איירי, וטעמ' דמקילינן בכלי פשתן פי' ה"ר יוסף כי לפי שהם דקי' אין טורח בליבונן, ועוד מפני שהם מתקלקלין כשהן מטונפין והוי כדבר האבד. מתיב רבה מטפחות הידים כו'. והני מסתמא דפשתן נינהו ואפי' הכי אמרי' דוקא הני, ואביי א"ל דמתני' מיירי אפי' בשאר מיני, ואפ' הכי הני דמתני' (ד)שרו.
<h2>דף יח:</h2>
משיכלי משיכלי דמאני דכיתנא בחולי דמועדא. ספלים ספלים, מלאים כלי פשתן היו מוציאין לה לכבס. ואי' ספרי' דגרסי' הוו מקפי לה מאני דכיתנא, היו מסביבין אותה כלי פשתן. מתקיף לה אביי. לבר הדיא דמייתי סייעת' למילתיה דר' יוחנן, ואע"ג דאביי מתרץ לעיל תיובתיה דרבה דהוה מותיב לר' יוחנן, והכא דחי לה לסייעת', כן הוא דרך התלמוד בכמה מקומות דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה. ולכאורה משמע דאין הלכה כר' יוחנן דשרי לכבס כלי פשתן במועד דהא רבה ואביי דלא כוותיה אזלי, מיהו רב שרירא גאון כתב דעד רבא הלכת' כקמאי [ומרבא ואילך הילכתא] כבתראי ופסקו רב אלפס ורבי' אברהם [בר'] דוד וה"ר יוסף דהלכת' כר' יוחנן, ויש לסמוך על דבריהם, דכלי פשתן אף כשיש לו הרבה מטונפים מותר לכבס כולן במועד ואפי' הני שאינם צורך י"ט כדפרי' משום דהוי דבר האבד, מיהו אותם שיש לו מטונפין מקודם הרגל אם היה לו פנאי לכבסן קודם הרגל אסור לכבסן במועד דדמי כמו מכוין מלאכתו במועד.
מתני'. ואלו כותבין במועד. דבכל הני דחשיב שייך בהו פסידא ברוב הפעמים אם לא יכתבום מיד, ואפי' כי לפעמים אין בהם פסידא שרו, דלא פלוג רבנן, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. קדושי נשים. דקיימ' לן האשה נקנית בכסף, בשטר שכותב לה בשטר הרי את מקודשת לי, ונותן לה בפני שנים, אע"פ שאין בו שוה פרוטה מקודשת. ושמ' אם לא ימהר לקדשה יקדמנו אחר כדמפ' בגמ'. גיטין. כגון שכיב מרע הרוצה ליתן גט לאשתו ואם לא יכתבו לו שמא ימות ותזקק ליבם קטן, או שמא יבמה עומד במדינת הים ותהא עגונה ימים רבים, או אם בעלה יוצא בשיירא או רוצה לפרוש בים ותהא עגונה כל ימיה. ושוברין שאין הלוה רוצה לפרעו אם לא שיכתוב לו שובר. ואם לא יפרענו עכשיו לא (ימיה ושוברין שאין הלוה רוצה לפרעו אם לא שיכתוב לו שובר לא) כל שעה אדם זוכה להפרע מחובו. דיאתיקי היא מתנת שכיב מרע, ומפר' לה בפ"ק דב' מצי' [י"ט ע"א] שהוא לשון נוטריקון דא תהא למיקם ולמיהוי ואם מת נכסיו לפלני, כלומ' מתנה זו תהי לחיי הנותן ולקיומו, שלא ימות בשביל כך, מכל מקום אם ימות יהא נכסיו לפלני שמתנתו מתנה, ואי' דג' שאם מת, והכי פי' מתנה זו תהא לעמוד ולהיות לזכות ולראיה שאם ימות הנותן יזכה המקבל, ואם לא יכתבו העדים שטר מתנה זו שמא ימות ויאמרו היורשין שלא נתן לו מעולם. מתנות. הם שטרי מתנות בריא ויש בה קנין, ואם לא יכתבו שמא אחר המועד יחזור בו ויאמר שלא נתן. ופרוזבלין. במסכת גיטין בפ' השולח [ל"ו ע"א] תנן הלל תיקן פרוזבל, לפי שראה העשירים שהיו נמנעין מלהלוות את העניים בשנה הששית של שמטה, שהיו יראים פן תשמט השביעית את הלואתם והיו עוברין על [מה שכתוב בתורה] [דברים ט"ו] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת [השבע] שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון וגו', עמד הלל הזקן ותקן להם שיעשו פרוזבול כדי שלא תשמט השביעית את החוב, וזהו מעשה של פרוזבול שהיה המלוה בא לב"ד שבעירו קודם שתבא השמטה ואומ' להם פלני ופלני דייני [שבמקום] פלני מוסר אני לכם את חובי שיש לי על פלני (כ) על מנת שאגבנו כל זמן שארצה, וכיון שחובו נמסר לב"ד תו לא קרינן ביה לא יגוש את אחיו, דבי דינא הוא דנגשי ליה, והני תניא בסיפרי את אחיך [תשמט ידיך ולא של אחיך בידיך מכאן אמרו המלוה חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין] משמיטין, ובפר' השולח פריך תלמודא וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה שהתורה אמרה תשמט והם אמרו לא תשמט, ואין זה שב ואל תעשה, ומשני הפקר ב"ד הפקר, ולשון פרוסבול מפ' התם פורסא דמילתא, כלו' פרוס בולי ופרוס בוטי, בולי אלו העשירים כדאמ' אלו ראשי בולאות שביהודה, בוטי אלו עניים אותם שלוים כדכת' [שם] העבט תעביטנו, כלומ' הדבר הזה הוא תיקון לעניים ולעשירים, העשי' שעושין מצוה ואין אובדין את שלהן, והעניים (מוציאין) [מוצאין] מי שמלוין להם, ואם לא יכתבו שטר הפרוזבול במועד וזה רוצה לילך במקום רחוק ושמ' ישתכח הדבר ותבא השמטה ויפסיד חובו, ואע"ג דאמ' התם בהשולח דמהימן למי' פרוזבול היה בידי ואבד, מיהו אמ' התם דאי לא טעין [לא] טענינן ליה, ושמ' לא [י]היה יודע לטעון כך ויפסיד חובו. אגרו' שום. ששמו בית דין נכסי הלווה ומסרום למלוה, ושייך שם פסידא למלוה שמא יאמר הלוה עדין לא שמו לך ב"ד ולא תוכל למכור. אגרות מזון. מי שקבל עליו לזון בת אשתו עשר שנים, ואמ' בפרק הנושא [ק"א ע"ב] דטרפא ממשעבדי, מפני שהיא כבעלת חוב ואי לא כתבינן שמא יכפור הבעל ותפסיד האשה, ואפי' אם יודה לא טרפא ממשעבדי. ובירוש' [ה"ג] מפ' אגרות מזון, אלמנה שקצבו לה מזונות ואי לא כתבי' השתא איכא פסידא דיתמי דאכלה טפי. שטרי חליצה. במסכ' יבמות בפ' החולץ [ל"ט ע"ב] מפ' לה, והוא שטר שיהא בידה לראיה שחלצה ושהיא פטורה מן האחין ותהא מותרת להנשא לשוק, ושמא היא רוצה ללכת למקום [חסר].
[הן הן הדברים הנקנין באמירה]. אבל אם פסקו מן הדברים ועסקו בדב'... קנו אלא בקנין, ובהכי עסיקי' בפ' בת' דכתובות [ק"ט ע"א]. ורבי' יצחק בר שמואל מפ' דפ' בת' דכתובות מיירי בגברא דלא ציית דינא, והכי משמע דינא דפשט לו הרגל, שמעביר עליו את הדרך, ומה שהוא מחוייב לו מן הדין אינו מקיים. ורבי' אלחנ' פי' דההוא דהכא מיירי בנשואין ראשונים של בנו ושל בתו דאיכא שמחה וחבה במה שהם מתחתני' זה לזה. וכן משמ' לישנא דתני כמה אתה נותן לבנך לבתך. ומשום הכי אמ' דנקנין באמירה.
הא ליארס שרי. משום דליכא אפושי שמחה כולי האי. אלא אפי' לישא. דקעביד מצוה דקיום פריה ורביה, אימא אע"ג דאיכא אפושי שמחה לישתרי. ארבעים יום קודם יצירת הולד. היינו משעת הריון, דארבעים יום משתהת יצירתו להיות נגמרת כדאית' בנדה בפר' המפלת [ל' ע"ב], ואיפשר דהיינו בשעת קליטת הזרע שיש מלאך ששמו לילה שממונה על ההריון, שמוליך הטפה אשר הולד נוצר ממנה למעלה לשאול עליו מה טבו, ואז נגזר עליו האשה העתידה לו. בת קול יוצאת ואומרת בת פלני כו'. בישיבה של מעלה בת קול מכרזת כך, וא"כ בת קול ודאי לא תתבטל. ומאי קאמ' שמא יקדמנו אחר. שמא יקדמנו אחר ברחמים, שעל ידי תפלה מרובה יכול להתבטל הבת קול. והוה מצי למי' הא בזוג ראשון הא בזוג שני כדאי' ברי' שוטה [ב' ע"א] דזוג שני מזמינין לו לאדם לפי מעשיו, והתם מהני תפלה אלא שבא לומ' דאפילו בזוג ראשון דאיכא שמחה יתירא שרי לארס מהאי טעמא. כי הא דעל ידי תפלה יכול האדם לשנות מזלו. תזדמן לי פלני'. היה מתפלל עליה שיזמיננה לו המקום לנשואין. דאי חזיא לך. שהיא בת מזלך. לא אזלא מינך. בודאי תהא שלך, ואין אתה צריך לתפלה זו. ואי לא. שאינה בת מזלך. ה"ג כפרת בה. אם תשאנה על ידי ריבוי תפלה ותשנה המזל, לסוף תכפור בה שתשנאה ותתחרט עליה לאחר זמן, דהואיל ואין המזל נותן לא תהיה עמה בשלום. בתר הכי. שאירע המעשה שנשאה. שמעיה דהוה קאמ' איהו תימות מקמיה או איהו לימות מקמה. שהיה שונאה והיה מתפלל... הוא ימות לפניה, שלא היה חושש אלא שיפרד ממנה... אלמא אשכחנא דעל ידי תפלה יכול להיות שישא אשה שאינה [בת] מזלו. ואית דגרסי כפרת ביק. שתכפור בהק', על ידי שאתה רוצה לבטל הגזרה והמזל בתפלתך, מתוך כך תפער פיך שאין דבר ביד המקום ואין גזרותיו קיימות כיון שהיא מתבטלת בתפלה. והערוך פי' וזה לשו' ואי לא כפרת בה, באמנה דאמרת לא מסתייעא מלתא דצלות' כלום, הואיל לא מזדמנא לי, דעד השתא [צלינא] עלה, ולא איסתייעא מילתא, בתר הכי שמעיה דקאמ' אי לא מזדמנא לי, או איהי תימות מקמאי, דלא איחזי כד מינסבא לאחר ואצטער בה, או איהו עצמו ימות מקמה דתינסבה איהי לאדך ולא יראה ברעתו, ולהכי מארס במועד, שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא עד כאן לשו' וראשו' עקר. מי"י אשה לאיש. אותה שהוא נושא היא נגזרה לו. ואביו ואמו לא ידעו כי מי"י היא, כי תאנה הוא מבקש מפלשתים. גבי שמשון כתו' האי קרא בתחלת מעשיו, כשירד תמנתה ולקח אשה אחת משם.
וא' רב משום ראובן כו'. משום דאייתי לעיל ממילתיה, אייתי נמי להא. אין אדם נחשד בדבר של עבירה, אלא אם כן עשאו כולו. כלו' שלעולם לא יחשדוהו בדבר שאין בו. ראה אחרים שעשו ושמח. והיה בידו למחות. ויחפיאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' (אליכם) [אלוהיהם]. פסוק הוא (בדברי הימים) [מלכים ב' י"ז] אלמא היו חושדין בדבר שאינו. התם להכעיס (אבוד) [עבוד]. יודעים (בו) היו שאינו, אלא שהיו מראין עצמן כחושדין שהיו מתכוונים להקניט. שחשדוהו מאשת איש, כל אחד מאשתו כדלקמ' בסמוך שנ' [תהלים ק"ו] ויקנאו למשה, לשו' ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [במדבר ה']. משום שנאה עבוד. שלא היו חושדי' בלבם, אלא מראין כחושדין להראות שנאתם וכדי שיחשדוהו השומעין, והא דאמ' רב אלא אם כן יש בו היינו כשנחשד שלא מחמת שנאה, כדמסיק לקמ' דלית ליה אויבים. עם מי שחושדין אותו בדבר שאין בו. אלמא יש שחושדין אותו בדבר שאינו. בקלא דפסיק. דכיון דפסק ודאי [חסר].
<h2>דף יט.</h2>
[חסר] קיל טפי מאבל. וטווה על ירכו תכלת לציציתו. כלומ' על ידי שנוי שמניח החוט על ירכו ושפשף בידו עליו והוא נטוה מאליו, אבל לא יעשה באבן או בפלך כדרך שהוא עושה בחול. גמ'. ולאחרים בטובה. בחנם ולא בשכר, דשכירות מלאכה מיתסר כדאמ' בפרק מי שהפך [י"ב ע"א] גבי אכוונגרי דבי ריש גלותא דכיון דלאו אגרא קא שקלי לית לן בה. מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו. ולא דמיא להערמה דלעיל בפרק מי שהפך [י"ב ע"ב] דמייתינן תנאי, דהתם היא הערמה לצורך מלאכה של דבר הרשות, אבל הכא הויא הערמה לצורך דבר מצוה, כותב כדרכו כדי פרנסתו. כדי שיהא לו פרנסתו בריוח, ולא בעי למי' עיקר פרנסה דבלאו הכי אין לו מה יאכל כלל, דא"כ אפי' לר' מאיר מודה וליכא מן דפליג בהא, ואפי' שטרי חוב שהוא דבר הרשות שרינן לעיל [י"ג ע"א] לכתוב בשאין לו מה יאכל. תכלת לציציתו. תכלת הוא צבע ירוק שעושין מדם חלזון, כדאמ' במנחות בפרק התכלת [מ"ד ע"א]. אבל לא באבן. כן הוא דרך הטווין כשאין להם פלך קושרין אבן בראש החוט, ומתגלגל בו החוט ונטוה. ר' יהודה אומ' משמו. של ר' אליעזר. [א"ר יוחנן הלכה בין באבן בין בפלך] ואתא פוסק כרבנן ואליבא דר' יהודה, ולכך מותר לטוות ציצית במועד בלא שנוי אם הוא צריך לטליתו. והלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו. שמותר לכתוב תפלין ומזוזות במועד לעצמו אם הוא צריך להם ולאחרים בטובה, או אפי' בשכר לצורך פרנסתו כדי שיאכל בריוח במועד. תוספ' בפ' משקין [פ"ב ה"ג]. כותב אדם חשבונותיו במועד, ומחשב יציאותיו במועד.
מתני'. הקובר מתו שלשה ימים קוד' הרגל כו'. להכי תלייה הכא בקבורה, מפני שאין האבל חל עליו עד לאחר סתימת הגולל כדלק' בפר' [כ"ז ע"א]. ואע"ג דא' להו רבא לבני מחוזא [כ"ב ע"א] אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי הדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו (זמנו) [ומנו], התם כיון שלא היה להם בית הקברות בעיר מכי הדרי אפיהו הוי לדידהו כמו יום קבורה, אבל אם יש בית הקברות בעיר לא חייל עליה אבלות עד סתימת הגולל, להכי תנא הקובר דהוי מילתא דפסיקא. שלשה ימים קודם הרגל. להכי נקט ג' ימים, משום דעקר אבלות הוי בג' ימים הראשונים לגבי הנחת תפלין ועשיית מלאכה וכמה דברים כדלקמ' [כ"א ע"ב]. ומיהו בגמ' מסקי' אפי' יום אחד אפי' שעה אחת. בטלה ממנו גזירת ז'. ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה, ובכל דברים האסורין לאבל בימי אבלו, ושוב לא יצטרך למנות אחר הרגל אותן הימים הנשארים שהרגל הפסיקן כדתנן בסופא, אבל גילוח וגיהוץ וכל גזרת שלשים לא נתבטלו ממנו, שאין הרגל מפסיק אלא מה שהוא [מוצא] האדם עסוק בו, וכשהוא מוצאו עסוק בגזרת ז' מבטלו מגזרת ז'. שמנה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים. כגון אחוי וגהוץ ותגלחת, דכיון שהתח[יל] בגזרת ל' יום אחד הרגל מבטלו, כדפרי' שהרגל מבטל מה שהוא מוצא האדם שרוי ועסוק בו, ומה שהרגל מבטל היינו דוקא דברים התלוים בגזרת ז' ול', אבל גלוח אביו ואמו אינו מבטל, מפני שהוא תלוי בגערה, כדאמ' לקמ' [כ"ב ע"ב] על כל המתים כולן מגלח אחר שלשים, על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו, ולכך אין הרגל מפסיקו, ואינו מגלח עד שיעברו עליו ל' שלמין ואחר כך יגערו בו חבריו. והכי נמי תניא במ' שמחות [עיין ירושלמי ה"ט] כל התלוי בגזרת ז' ול' הרגל מפסיקו, שאינו תלוי בגזר' ז' ול' אין הרגל מפסיקו. מפני שאמרו השבת. אגב דאצטריך למיתני דין רגל, אשמעי' נמי דין שבת. השבת. שבתוך ז' ימי אבלו, או שבתות שבתוך ל' יום שלו. עולה. למנין ז' ול'. ואינה מפסקת. שאינה מבטלת דין ז' ימי אבלותו, אלא יושב ומתאבל אחר השבת עד השלימו ז' ימים אחר קבורה והשבת בכלל, וכן אינו מבטל גזרה ל'. והרגלים מפסיקין. מה שהן מוצאין האדם עסוק בו, גזרת ז' או ל', שאינו מונה השאר אחר הרגל. ואינן עולין. למנין ז' קאמ' שאם קבר מתו ברגל, שלא נהג אבלות כלל קודם הרגל וגם בתוך הרגל אינו נוהג אבלות, ולכך יצטרך אחר הרגל להתחיל אבלות ולמנות ז' כסדרן, אבל ודאי למנין ל' הרגל עולה כדאמ' בגמ'. ויש ליתן טעם למה שבת עולה ואינה מפסקת ורגלים להפך, כי השבת אינו נקרא יום שמחה אלא יום עונג, שחייב אדם להתענג בעצמו, במאכל ובמשתה ובכסות... וכל זה מותר (לאכול) [לאבל], אלא שיהא אונן ודואב ולא ישמח בו, וגם זה הוא יוכל לעשות בשבת, ולכך יש לה לעלות ואין לה להפסיק כיון שאין שמחה מפסיקתו, אבל רגלים הם ימי שמחה שחייב אדם לשמח לבו ולהסיר ממנו כל אנינות לב וכל דאגה כדכ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך, וכת' והיית אך שמח, וכל זה הוא הפך האבל, ולכך יש לו להפסיק ואין לו לעלות.
גמ'. גזרות בטלו. מגזירת שלשים קאי והק"א גזרת ל' בטלה ממנו אם התחיל בה יום אחד קודם הרגל. ימים לא בטלו. כדפ' בסמוך שאם לא גלח קודם הרגל לא יגלח אחר הרגל ע' אחר שיעברו עליו כל השלשים יום אחר קבור' מתו. ימים אמאי לא בטלו. רב שישא בריה דרב אידי לא היה יודע פירו' דמילתיה דרב הונא, ולכך היה שואל לענין מה לא בטלו הימים והלא אין עליו דין אבלות עוד כיון דבטלו הגזירות, והוא מפ' לו דבריו שאם לא גלח כו'.
<h2>דף יט:</h2>
והתני'. בניחותא. ומגלח ערב הרגל. אם ירצה, דגזרת ל' בטלה ממנו, אבל אם לא גלח [ערב הרגל אסור לגלח] אחר הרגל עד שישלמו עליו ל' יום אחר הקבורה, אבל גבי גזרת זי"ן לא שייך למיתני ורוחץ ערב הרגל, דהא אמ' לקמ' הכל מודים כשחל שלישי שלו בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, ועוד דלא הוה שייך לסיומי במילתיה ואם לא רחץ ערב הרגל שלא ירחץ, דהא ודאי שהרגל מבטל ממנו גזרת ז' לגמרי בין רחץ בין לא רחץ וגזירת ל' לא בטלה ממנו אלא א"כ גלח. [נראה דחסר כאן, ומ"מ ה"ר יוסף ז"ל פירש אסור ברחיצה עד הערב דהיינו עד סמוך לבין השמשות מדלא קאמר עד הלילה ויכול לרחוץ בחול, ולדבריו תקשי מ"ש רחיצה מגילוח, דברחיצה אפילו לא רחץ שרי ובגילוח אם לא גילח אסור]. ויש מתרצי דל' לא שלמו עדין בסוף הרגל, לפיכך דין הוא כיון שלא (נטב"ם) [עברו] שיחולו עליו אחר הרגל, אבל גזרת ז' כבר עברו ושלמו כלם קודם שיעבור הרגל, ונעקר אבלות ז' ממנו לגמרי. וקשיא לי על טעם זה, דכיון דתנן הרגלים אינן עולין, א"כ למה לא ישלים אחר ז' ימי אבלו דימי הרגל הרי הם כמי שלא עברו עליו, ועוד קש' לי עצרת וראש השנה ויום הכפורים שהם כרגלים ואינם אלא יום אחד מאי איכא למי'. לכך נראה פי' הר"ר יוסף ב"ר משה דלכך לא בטלה ממנו גזרת ל' אלא א"כ גלח משום קנס שקנסוהו חכמים כיון שנכנס לרגל מנוול, אבל גבי רחיצה וכבוס לא שייך למקנסיה מטעם נוול כיון שאינו נראה [ולהכי] בכל ענין משתרי, וכן עיקר. שכשם שמצינו מצות שלשה שמבטלת גזרת שבעה. דהיכא דנהג ג' ימים קודם הרגל דבטלה ממנו גזירת ז' לגמרי בין רחץ בין לא רחץ, כך מצות ז' מבטלת לגמרי גזירת שלשים בין גלח בין לא גלח, והשתא אש[מעינן] דאבא שאול פליג עליה דתנא קמא בתרתי, חדא דתנא קמ' בעי שמנה ימים קודם הרגל לבטל גזרת ל', ולאבא שאו' סגי בשבעה, כדקאמ' כך מצות שבעה מבטלת כו'. ופליגי נמי דאבא שאול אינו מחלק בין גלח קודם הרגל ובין לא גלח, ותנ' קמא סבר דלא בטלו ימים אלא אם כן גלח, ואתיא פלוגתיהו דרב הונא ורב ששת כתנאי, דרב הונא דאמ' ימים לא בטלו קאי כתנא קמא, ורב ששת כאבא שאול, והא דמייתי מהך בריתא סייעת' לרב הונא, ולא אמ' כתנאי משום דרב הונא ורב ששת אליב' דתנא דמתניתי' פליגי, ותנא דמתני' על כרח' כתנא קמא דאבא שאול סבירא ליה, מדקתני במתני' שמו' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים, דאי כאבא שאול (לא) בשבעה סגי וכיון דתנא דמתני' כת"ק דאבא שאול סבי' לי' ות"ק דבריתא סבר שאם לא (י) גלח לא יגלח, א"כ הוי שפיר סייעת' לרב הונא, ומיהו לא בעי לאותובי מינה לרב ששת ולימא הכי מתני' מני אילימ' אבא שאול הא קתני שמנה, אלא לאו כתנא קמא וקתני דאם לא גלח כו', וקשיא לרב ששת, דאי הוה מותי' הכי הוה משני ליה דהך בריתא לא מתניא בי ר' חייא ור' הושעיא לא מותבי' מינה תיובתא. מקצת היום ככו'. וכיון שנהג מקצתו שחרית בדיני ז', נסתלקה ממנו גזירת ז', ושאר היום עולה לו למנין (הרגל) ל', וכיון שהרגל מוצאו עוסק ושרוי בדיני ל' הוא מבטלו הילכך מותר לגלח בערב מן המנחה ולמעלה לכבוד הרגל.
הלכה כאבא שאול דאמ' מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לכאן ולכאן. ומודים חכמים לאבא שאול. (כאבא שאול, דאמ' מקצת היום ככולו) [כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת] דהואיל וניתנה גזרת ל' לדחות בהאי רגל, דמן הדין היה (יכול) לו לגלח בערב הרגל, אלא שהוא אנוס מפני שהוא שבת משום הכי נדחית אף מערב שבת ומגלח אע"פ שהוא שביעי דכיון דמן הדין אין לו ליכנס ברגל מנוול, מוטב שנאמר מקצת היום ככולו ואל יכנס [לרגל כשהוא מנוול] [והא דאמרינן לעיל (י"ז ע"ב) שאם חל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל] שאינו מגלח בערב שבת, אע"ג דמן הדין נתנה גזירת ל' לידחות אצל רגל זה, שהיה לו לגלח ערב הרגל (אי') אלי' דאבא שאול (ו)אם לא היה שבת, לא דמי, דהתם ערב (שבת) [הרגל] הוי תוך ימי אבלו, ואף אם לא היה שבת בערב הרגל לא היה מותר לגלח אלא על ידי דחיה שנ' מקצת היום ככולו אבל הכא דמן הדין היה מותר לגלח בערב הרגל בלא שום דחיה (אף) [אם] לא היה שבת אפי' לרבנן הלכך שרי [ירושלמי (ה"ה) חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת, היאך אפשר דהא] אין אבלות חל עד לאחר סתימת הגולל, והאיך הוה ליה נקבר בשבת ומוקי' לה בששמע שמועה קרובה בשבת, אי נמי מוקי' לה שנמסר לעכו"ם בערב שבת סמוך לחשיכה להוליכו לבית הקברות שהוא בעיר אחרת והם ליווהו בתוך התחום עד שחשכה לגמרי דחל עליהם אבלות משחזרו פניהם מן המת, ובאותה שעה היה שבת, ועוד מפ' בירו' משכחת לה כשגררתו חיה ובשבת נתיאשו מלבקשו ואמ' שם תהא קבורתו, ואמ' מי שגררתו חיה מאימתי מונין לו משנת' מלבקשו. כיון שעמדו מנחמין מאצלו. דהיינו ביום ז' שחרית. מותר ברחיצה מיד. ולא בערב הרגל קיימי' השתא אלא בחול גמור. כאבא שאול דא'. אמרי' מקצת היום ככולו. ביום ל'. דאמ' מק' היום ככולו ומותר לגלח בו ביום. הלכה כאבא שאול ביום ל'. ולית ליה (לרבה) [לרבא] הא דאמ' רב מודים חכמים לאבא שאול ביום ל' דאמ' מקצת היום ככולו, דמדקאמ' רבא הלכה מכלל דסבירא ליה דפליגי רבנן עליה(ם). ונהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזה ובזה. הני נהרדעי היינו שמואל כדאמ' בעלמא א' שמואל אנא מנהרדעא אנא. דאמ' שמואל הלכה כדברי המקל כו'. והכי קיימא לן דהלכה כאבא שאול בזה ובזה, דבין ביום ז' ובין ביום ל' אמ' מקצת היום ככולו, דקיימ' לן בכולה (תלמודא) מכילתיה, כי הא דא' שמואל הלכה כדברי המקל באבל.
שלשים מנלן. כלומ' גזירת ל', ולקמן נמי אמרי' מנין לאבלות (שהוא) [שבעה]... ראשיכם אל תפרעו. הכי קא מזהר להו רחמנא לבני אהרן שלא ינהגו מנהג אבלים, וכת' ראשיכם אל תפרעו, משמע הא אחריני יפרעו, מהכא הוא דנפקא לן לעיל ברי' פיר' דאבל אסור בתספורת. הכל מודים. ואפי' אבא שאול. בשחל שלישי שלו בערב הרגל. והאי שלישי לאו דוקא דה"ה אפי' יום אחד או שעה אחת שהוא מותר ברחיצה בערב כדא' לקמן, ויש שפי' דוקא שלישי אבל שני אין הרגל מפסיק אבלותו להתיר ברחיצה אפי' ברגל, ולא נהי' דהא לקמן [כ' ע"א] מסקי' דאפי' יום אחד או שעה אחת קודם הרגל מהני כמו שלשה ימים קודם הרגל. בשחל שלישי שלו בערב הרגל שאסור ברחיצה. ה"ה נמי אם חל ששי שלו ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, והא דנקט שלישי משום דקאי אמתני' דתני שלשה ימים לפני הרגל, ויש מפ' דדוקא שלישי, אבל רביעי או מרביעי ואילך יהא מותר ברחיצה כל (היום ככולו הכא כיון דכי נמי משתלים יומא אכתי לא שלימו ז' ימי אבלותו ולא שייך למי' מקצת היום ככולו, ולא נהי' דמה שייך למי' מקצת היום ככולו אלא) [היום, ולא נהיר' דמה שייך למי' מקצת היום ככלו הכא, כיון דכי נמי משתלים יומא, אכתי לא שלימו ז' ימי אבלותו, ולא שייך למי' מקצת היום ככלו אלא] ביום ז', דנפיק ליה לגמרי מגזרת ז'. וכן פי' בהלכות גדולות, ולשו' אכתוב בסמוך בע"ה. שאסור ברחיצה עד הערב. עד הלילה, לאחר שיכנס הרגל אז ירחץ בצונן אם ירצה, או ימתין עד חול המועד ויהא מותר לרחוץ כדרכו בחמין, אבל בי"ט אסור לרחוץ בחמין ואפי' בחמין שהוחמו מערב י"ט כדמסקי' [בירושלמי] בפ' כירה שהסיקוה, וא"ת מאי שנא דלגבי גלוח אמרי' דאם חל שביעי שלו בערב הרגל דדחי' לגז' ל' משום כבוד הרגל, ואע"ג דלא חיילא עליה גזירת ל' אלא מקצת יום שביעי, אפי' הכי שרי לגלח בערב הרגל מבעוד יום, ואלו בשחל שלישי או ששי שלו בערב הרגל דדחינן נמי לגזרת ז' משום כבוד הרגל אמאי לא שרינן ליה לרחוץ בערב הרגל מבעוד יום (ואלו בשחל שלישי או ששי בערב הרגל מבעוד... ואלו בשחל שלישי או ששי בערב הרגל דדחינן נמי לגזירת... משום כבוד הרגל אמאי לא שרינן ליה לרחוץ בערב הרגל מבעוד יום), וי"ל דשני גלוח מרחיצה דטפי שייך נול בגלוח יותר מרחיצה כדפי' ה"ר יוסף לעיל.
ורבי' אברהם ב"ר דוד תירץ דשני רחיצה דאיפשר לאורתא מיהא בצונן מה שאין כן בתג' ותכבוסת, שהרי אסור לכבס ולגלח משתחשך, הלכך אפי' מי שחל שלישי או ששי שלו בערב הרגל מותר לו לכבס חלוקו בערב הרגל לצורך הרגל כיון דאי איפשר לו לכבס ברגל ומ"מ אסור ללובשו עד שתחשך כדאמ' לק' [כ"ז ע"א] גבי זקיפת המטה שזוקפה בערב שבת ואפי' הכי אינו יושב עליה עד שתחשך. וה"ר יוסף פי' דעד הערב דקאמ' הכא הוא ערב היום ומבעוד יום סמוך לחשכה מותר לרחוץ בחמין ולא בי"ט קאמ' אלא בחול מיירי, מידי דהוה אגלוח דשרינן ערב הרגל, וכן מצינו הרבה מהגאונים שכתבו כן בספרי חבורם.
ויש מהם שכתבו בערב אחר תפלת המנחה ולפי' הקש' מורי ה"ר יחיאל ז"ל כיון דגלוח ורחיצה דין אחד להם מאי שנא דתלמו' נקט גבי גלוח לישנא דלהקל, דקאמ' חל שמיני שלו בשבת בערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת, ואלו גבי רחיצה נקט ליש' דלהחמיר דקאמ' שאסור ברחיצה עד הערב, ולא קאמ' שמות' לרחוץ בערב הרגל, לכך נראה לו פי' ראשון עיקר. וכן פי' רבי' יב"ם בשם רבי' יב"א. וכן פי' רבי' אברהם ב"ר דוד, וכן פסק בה"ג וזה לשונם, עד הערב עד דעייל רגל, ולאו דוק' שלישי אלא אפי' חדא שעתא ואפי' שיתא יומי הכל דין אחד להם, אבל בשביעי ודאי אמרי' מקצת היום ככולו, ועד הער' דקאמ' היינו עד לאורתא כדתנן [ברכות כ"ו ע"א] תפלת המנחה עד הערב והיינו עד לאורתא כדמוכח התם, עד כאן לשו', ורב אלפס כתב וזה לשו' שאסור ברחיצה עד הערב, וה"ה אפי' יום ששי, מאי טעמא אכתי לא שלם אבלות דידיה, אלא רגל הוא דאפסיק ליה אבלות הלכך אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל.
מסקינן הכא דאדם שחל יום ראשון של אבלותו או יום ששי שלו בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הלילה שיהיה י"ט ויכנס הרגל קצת... מותר לרחוץ בצונן או ימתין עד חול המועד ויהא מותר לרחוץ בחמין, אבל אם חל שביעי שלו בערב הרגל מותר לרחוץ ולגלח בו ביום מחצות היום ולמעלה. ה"ג אשכחיתינהו לרב פפא ולרב פפי ולרב הונא בריה דרב יהושע. ולא גר' לרב הו' דאלו רב הונא סתם היה קדמון הרבה יותר מרב פפא ורב פפי שהיה תלמידו של רב, וקדם לרב יהודה כדפרי' לעיל, וא' [קידושין ע"ב ע"ב] יום שמת רב יהוד' נולד רבא, ורב פפא ורב פפי היו תלמידיו של רבא, לכך נראה דגר' רב הונא בריה דרב יהושע שהיה כמו כן תלמידו של רבא.
קברו ברגל עולה לו למנין ל' או לא. בקברו ב' ימים או אפי' יום אחד קודם הרגל לא מיבע' ליה דפשי' דרגל עולה למנין ל', כיון שכבר חלה עליו תורת ז' קודם הרגל, ואפי' למאן דאמ' לק' בסמוך דב' ימים קודם הרגל שאין רגל מבטל ממנו גזירת ז' אלא מונה חמשה ימים אחר הרגל, (מהו) [מיהו] כיון דכבר חל עליו אבלות וגזרת ז' שעה אחת קודם הרגל רגל עולה לו למנין ל', והא דתנן במתני' הרגלים אין עולים הני מילי למנין ז' אבל למנין ל' הן עולין, כיון דגזרת ל' נהגא ברגל וכן פי' במתני', אלא בקברו ברגל קא מיבעיא ליה שיצטרך להתחיל ולמנות ז' אחר הרגל דשמא לא יחולו עליו גזרת ל' ומנין ל' כיון דמנין ז' לא חלו עליו עדין. למנין ז' לא קא מיבעיא ליה. דכיון דלא נהגא מצות ז' ברגל, כדאמ' בריש פי' דאין אבלות נוהג ברגל לא שנא אבלות דמעיקרא ולא שנא אבלות דהשתא, וכיון דלא נהגא בדין הוא דלא סליק. כי קמיבעיא לי למנין ל' דקא נהגא מצות ל' ברגל. כגון איסור גילוח וכבוס. א"ל אינו עולה. דלא מסתבר ליה שימנה מנין ל' קודם שיחולו עליו מנין ז', ועוד דסבירא ליה לרבא דהא דתנן במתני' הרגלים אינן עולין לא שנא למנין ז' ולא שנא למנין ל' דאין עולין. מונה חמשה אחר הרגל. להשלים ז' ימי אבלו על אותם שנים שנהג קודם הרגל, וסבירא ליה להאי תנא דהא דתנן במתני' (כדפרי' במתני') אבל ב' ימים קודם הרגל אין הרגל מבטל, דכיון דצריך לחזור לאבלותו אחר הרגל בשביל [יום] שלישי חוזר לכל החמשה. ומלאכתו נעשית על ידי אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו. באותן חמשה ימים שהוא מונה אחר הרגל עסיקינן, ואע"ג דלעיל ברי' פרק מי שהפך [י"א ע"ב] (עסקי') אסיק' דאסור לעשות מלאכתו אפי' חוץ לביתו, ה"מ בימי אבלו הסמוכים לקבורת המת דלא אפסקי' מידי, אבל הכא בהני ה' ימים דכבר אפסיקנהו רגל לא אחמור בהו רבנן כולי האי. ואין רבים מתעסקין בו. באותן ה' ימים לבא לביתו לישב אצלו לנחמו. שכבר נתעסקו בו. לנחמו ברגל כיון שאינו משום אבל, כדמפ'.
<h2>דף כ.</h2>
כללו של דבר כל שהוא משום אבל. כגון כל דין גזרת ג' ז'. רגל מפסיקו. שלא ינהגו עד אחר הרגל ולא דמי למפסיקו דמתני', דהתם בעי למי' מבטלו לגמ' והכא בעי למימ' דוחהו עד אחר הרגל. וכל שהוא משום עסקי רבים. כגון תנחומין. אין רגל מפסיקו. שאין רבים נמנעין מלנחמו ברגל כאלו היה נוהג אבלותו. קברו ג' ימים בסוף הרגל מונה ז' אחר הרגל. לפי שאין דין גזרת ז' חלה עליו עד אחר הרגל, וה"ה דאפי' קברו בתחלת הרגל דחייב למנות כולהו ז' אחר הרגל, ומן הדין הוה ליה למיתני קברו ברגל סת' אלא משום דנפקא ליה דאי איכא ג' ימים מן הרגל לבא אין רבים צריכין להתעסק בו אחר הרגל אלא ד' ימים הראשונים להשלים עסק הרבים לז' ימים שלא נתעסקו בו אלא ג' ימים בתו' הרגל, וכן אם קברו בתוך הרגל ואיכא ד' ימים או ה' מן הרגל שאין רבים צריכין להתעסק בו אחר הרגל אלא מה שחסרו מן הז', כדמפ' שכבר נתעסקו בו ברגל. מאי לאו אסופא. הא דקת' ורגל עולה קאי אסיפא דקתני קברו ג' ימים בסוף הרגל דרגל עולה, וע"כ למנין ל' קתני דעולה, דאלו למנין ז' הא קתני בהדי' ומונה ז' אחר הרגל, אלמא אינו עולה למנין ז' הא למנין ל' שמעי' מיהא דעולה. לא ארישא. דקת' קברו ב' ימים קודם הרגל ואז ודאי מודינא לך דרגל עולה למנין ל', כיון שכבר חלה עליו גזרת ז' קודם הרגל. קברו בתחלת הרגל. רבות' נקט דאע"ג דכבר עברו ז' ימים קודם שיעבור הרגל, אפי' הכי מתחיל למנות ז' אחר הרגל. ומלאכתו נעשית על ידי אחרים ועבדיו ושפחותיו וכו'. כדפרי' בברית' דלעיל, דכיון דאין ימי אבלותו סמוכים לקבורת מתו אקילו בהו רבנן. ואין רבים מתעסקין בו אחר הרגל. כלל, שכבר נתעסקו בו כל ז' ברגל, ורגל עולה לו למנין שלשים תיובתא.
שמעי' מהכ' דקובר מתו ברגל דאין ימי הרגל עולין לו למנין ז', אלא צריך לו אחר הרגל להתחיל ולמנות כולהו ז' ימי אבלו, אבל ימי הרגל העוברים עליו אחר שקבר מתו או אחר ששמע שמועה קרובה אותן הימים עולין לו למנין ל', וכן אם קבר מתו או שמע שמועה קרובה בחול המועד של סוכות אע"פ שקברו או ששמע השמועה ב' ימים או ג' קודם שמיני עצרת שהיא רגל (של סוכות א') בפני עצמו אף לענין אבלות כדאמ' לקמ' בפרק' [כ"ד ע"ב] ועולה למנין ז' כמו עצרת וראש השנה מ"מ צריך לו לנהוג ז' ימי אבלות כולהו אחר הרגל, דאין הרגל מבטל ממנו גזרת ז' אלא אם כן קיים קצת מגזרת ז' קודם הרגל כדאמ' לקמ' בסמוך אבל למנין ל' שפיר סליק אותו שמיני עצרת לז' ימים כדין רגל שלם ואע"ג דלא חל עליה אבלות ז' כדמסי' הכא דרבה איתותב. ושמעי' נמי דאותן ז' שהוא מונה אחר הרגל דלא אחמירו בהו רבנן (כגון) [כמו] בימי אבלו הסמוכים (אחר קבורת) [לקבורת] מתו, לענין שמלאכתו נעשת על ידי אחרים אפי' בדבר שאינו אבד, ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו, אבל הוא עצמו לא יעשה, וכן אין רבים מתעסקי' בו אחר הרגל, רק להשלים הימים שנתעסקו בו ברגל למנין ז', דכל שהוא משום עסקי רבים אין רגל דוחהו כלל (אין) [אלא] מתעסקין בו ברגל, כגון שבאין לביתו לנחמו ברגל או עומדין עליו בשורה או מברין אותו ברגל. ולקמן בע"ה נבאר דיני הבראה במועד גבי מתניתי' דאין קורעין ואין חולצין כו'.
וכן אורי ליה (ל)ר' אלעזר לר' פדת בריה כו'. משמע הכא שהיה לו בן לר' אלעזר בן פדת, וקש' מהא דג' בפ"ק דברכות [ה' ע"ב] ר' אלעזר חלש על לגביה ר' יוחנן אשכחיה דהוה בכי א"ל אמאי קא בכית אי משום בני, כלומ' שאין לך בנים, לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות, משמ' שלא היו לו בנים לר' אלעזר בן פדת, וצ"ל דבההוא עובדא דברכו' כבר מת ר' פדת בריה, אבל אין לומ' דאדרבה עדיין לא נולד לו בן בההוא עובדא והוא לא מת מאותו חולי, אלא אחרי כן הוליד בנים, הא לית', דא"כ תנחומין של הבל נחמו ר' יוחנן לר' אלעזר, דהא ר' יוחנן הוא דקאמ' התם לעיל מההוא עוב' דמי שהיו לו בנים ומתו הרי הם יסורין של אהבה, אבל מי שלא היו לו בנים כלל אין זה יסורין של אהבה.
קיים כפיית המטה ג' ימים כו'. דקדק רבי' אברהם ב"ר דוד מדקתני האי לישנא דקיים כפיית המטה ולא קתני הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל כלישנ' דמתני', אלמ' משמ' דבענן קיים אבלות קודם הרגל, אבל אם עבר ולא קיים בין בשוגג בין במזיד, אין רגל מפסיקו, שלא יהא חוטא נשכר, ואיכא למיגמר מינה נמי לכל אבל שאם לא נהג אבלו כלל בתוך ז' שצריך להשלים לו כל דיני גזרת ז' אחרי כן אם הוא בתוך ל' חוץ מן הקריעה דודאי אם עבר ולא קרע בשעת חיוב הקריעה דהיינו בתוך ז', אינו קורע אחר ז', כדאמ' לקמן בשמעתי' מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע. ומיהו אם פשע ולא קרע בתוך ז' נראה לי דחייב לקרוע אחר ז', שלא [יהא] חוטא נשכר, ולא דמי לההוא דלק' דמי שאין לו חלוק כו' דהתם אנוס הוא. וב"ה אומ' אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת. וכל שכן שאם שמע שמוע' קרוב' קודם הרגל אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת דבטלה ממנו גזרת ז', שלא מצינו יום שמועה חמור מיום קבורה.
וכת' רבי' יב"ם דה"ה נמי אם היה ערב הרגל שבת ושמע שמועה קרובה בו ביום דרגל מבטל ממנו גזרת ז' דכיון דשבת עולה לו למנין ז', כדתנן במתני' השבת עולה, הוה ליה כמי ששמע בחול ומפסיק לאבלותו, ולא נהי' למורי ה"ר יחיאל ז"ל, חדא דהא קתני הכא קיים כפ[יית] המטה קודם הרגל, משמ' דוקא קיים כדפרי' ובשבת אין כפיית המטה נוהגת, דאמ' לקמ' [כ"ד ע"א] זקיפת המטה בשבת חו[בה], ועוד דאמ' לקמ' בשמ' שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, (דאי) [ואי] אמ' דשומע בשבת הוי כמי ששומע בחול, הוה ליה למימני שבעה ושלשים דאלו היה חול אותו היום ששמע היה נוהג ז' ול' כיון שהי' שמועה קרובה, לכך נראה לו למורי ה"ר יחיאל ז"ל דודאי שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל, דנוהג אחר הרגל שבעה ושלשים אם לא שתעשה רחוקה קודם שיעבור הרגל דאמ' לקמ' בשמעתי' דאינו נוהג אלא יום אחד, והא דאמ' במתני' דשבת עולה למנין (זה) ז', היינו דוקא כשהתחיל כבר למנות קצת מאבלותו מקודם השבת, אבל מי שלא התחיל למנות אב' מקודם השבת כגון שמע שמועה קרובה בשבת, ודאי אין אותו יום שבת ראשון עולה לו למנין ז', ומתחיל למנות ז' ימי אבלו מאחד בשבת, ונפקי' מינה שנוהג אבלותו כל יום ששי שהוא ערב שבת עד הערב כמו בערב שבת שחל בתוך ימי אבלו, ולא אמרי' ביה מקצת היום ככולו, כיון שאינו ז', ומ"מ באותו יום שבת של שמועה חייב לנהוג אבלות בדב' שבצנעא, ואותו יום שבת של שמועה אע"פ שאינו עולה למנין הז' הוא עולה למנין הל' כמו קובר מתו ברגל שאין ימי הרגל עולין למנין הז' ועולין למנין הל'.
ולפי זה נראה לי דלא מש' שמיני של אבל בשבת, בשמע שמועה קרובה בשבת כדפ' לעיל מן הירושלמי [ה"ה], דהא אמ' הכא דלא חיילא עליה אבלות עד אחד בשבת, אבל לליש' אחרי' דמפ' בירוש' שליווהו בתו' התחום עד שחשיכה או שגררתו חיה ניחא דכיון דהוו להו אוננין מקודם השבת הוי כמו שהתחילו נמי אבלותם מקודם השבת ועולה אותו יום שבת ממנין הז', ושבת (ש"מ) שניה הוי שמיני. לסורא דפרת. אותו סורא שיושבת על נהר פרת. אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת. הכי הויא מסק' דש' דקובר מתו או שמע שמועה קרובה יום אחד או שעה אחת קודם הרגל, הרגל מבטל ממנו גזרת שבעה לגמרי והוא שקיים אותה שעה בדיני אבלות כדפרי' לעיל, ואותו יום אחד שהוא נוהג אבלותו בערב הרגל מיתסר בכל מידי דאבל עד שירצה לילך לבית הכנסת בערב, כדאסי' לעיל הכל מודים בשחל שלישי שלו בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, וכל שכן בקוברו ערב הרגל, וה"ה נמי אם חל ששי שלו בערב הרגל כדפרי' לעיל. וכתב בעל הלכות והיכא דמית ליה מיתא במעלי יומא טבא ודחילו דילמא לא מספקי למיקברי מקמי יומא טבא ושקלוה גוים ואתו למיקבריה מדנפי' ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל, חלא עליהו אבלות מקמי רגל ובטלה מהן גזרת ז'.
ומסקי' נמי לעיל דהלכה כאבא שאול דאמ' יום שביעי עולה לכאן ולכאן, ואם חל שביעי שלו בערב הרגל בטלה ממנו גזירת ל' ומותר לגלח בערב מחצות היום ולמעלה ואם לא גלח בערב הרגל מגלח אחר הרגל, ואם חל שמיני שלו בשבת בערב הרגל מגלח בערב שבת שהוא יום שביעי, אע"פ שאינו ערב הרגל. וכל אבל ביום שביעי שלו שחל להיות בחול גמור שאינו לא ערב הרגל ולא ערב שבת מכיון שנהג אבלותו בשחרית מקצת היום ועמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה בו ביום, דהא אוקי' להא דרב עמרם אמ' רב דאמ' אבל מכיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה מיד כאבא שאול דא' מקצת היום ככולו, וקיימ' לן כותיה.
אקילעא דר' יצחק. בית כניסת ביתו. מנין לאבלות שהוא שבעה. בירוש' [ה"ה] איכא דמוכח ליה מהא דכת' [בראשית נ'] ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ופרי' וכי למדין מקמי תורה, כלומ' אין למדין מקודם הדב[ו]ר, ואי' דגמר ליה מהא דכת' גבי מלואים [ויקרא ח'] ופתח אהל מועד תשבו שב' ימים, ובעי למי' (שהם) [שהיו] אבלים על נדב ואביהוא שהיו עתידים למות, ואי' דגמר ליה מדכת' [בראשית ז'] כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הא' ודריש שהיו מתאבלים אותן ז' ימים על בני דורם שהיו ע[תידים] למות במבול, ופריך עד כאן צריך להתאבל (על) [עד] שלא ימות המת, ומשני הק' יודע מה שעתיד להיות מה שאין כן בהדיוט, ואיכא דמוקי' לקרא באבלו של מתושלח, ואמ' רחמנא שבעה, ואיכא דגמר ליה התם מדכת' גבי מרים [במדבר י"ב] אל נא תהי כמת, מה הסגר ז' אף אבלות שעל המת ז'. מה חג ז'. דאפי' סוכות אינו אלא ז' דשמיני רגל בפני עצמו הוא. ואימא עצרת דחד יומא. ומיניה איכא למיגמר דהא קיימ' לן [ר"ה ד' ע"ב] תפסת מועט תפ'. ההוא מיבעי ליה כו'. דודאי חגיכם משמ' בין פסח בין שבועות וסוכות, ושמועה רחוקה הוא דאקשי' לעצרת (דרי') דקיימ' לן דיש חלוק בין שמועה קרובה לרחוקה, אי' למימ' דקרובה מקשי' לפסח ולסוכות והרחוקה לעצרת. שמוע' קרובה נוהגת ז' ול'. שמונה ז' ול' אחריה כמו אחר יום קבורה. הלכה כדברי המחמירין המרובין. ה"ה דהוה מצי למימר איפכא דאם יחיד מחמיר ורבים מקילין דהלכה כדברי הרבי' המקילין, אלא לרבותא דהכא נקטה כי [האי גוונא] דאע"ג דהכא יחיד מקל הלכה כמותו. בד"א בה' מיתי מצוה. בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו קרי ה' מיתי מצוה, שמצוה להתאבל עליהן, דתניא לקמ' בשמע' כל האמור בפרשת כהנים כהן מטמא להן, אבל מתאבל עליהן, ובקרא חשיב להו ז', אותן ה' דפרי' ואביו ואמו הרי ז', ומשום דאביו ואמו חמירי מכמה ענינים טפי מאינך כדלקמ' בפרק', קרי לאינך ה' מיתי מצוה דדין אחד להן אבל אביו ואמו חלוקין מהן. וקאמ' בד"א דא' ר' עקיבא דשמועה רחוקה (אינך) [אינה] נוהגת אלא יום אחד היינו דוקא בהנך ה' קרובים, אבל על אביו ואמו אפי' שמועה רחוקה נוהגת ז' ול', וא"כ לרב חנינא חוזאה ולרב נתן בר אמי הוה להו למימני ז' ול', כיון דאתיא להו שמועה מאמיהו. ההיא יחידאה היא. דלא אתיא ההיא ברית' כר' עקי' אלא כר' אלישע בן אבויה [חסר].
<h2>דף כ:</h2>
[חסר] אלא שצריך לו לנהוג אבלות מעט בשעת שמיעה, אין לחוש באותה שעה אם היא מן היום או מן הלילה, כי אפי' כשהוא נוהג אבלות אותה שעה קטנה ביום, אם שמע ביום שמא לא ידעו בו רבים ולא יבינו באבלותו, והביא ראיה לדבריו, מיהא דאמ' בפ"ב דמגלה [כ' ע"א], וכן שומרת יום כנגד יום, לא תטבול עד אחר הנץ החמה, ואמ' עלה בגמ' סד"א תיהוי כראיה ראשונה של זב דטביל ביומיה, והא ביומא לא מציא טבלה דכתי' [ויקרא ט"ו] כמשכב נדתה יהיה לה מלמד שצריכה ספירה, וכת' [שם] וספרה לה שבעת ימים, ימים ולא לילות, אלמא ספירה דליליא לא מקריא ספירה וכו', משמע מהתם דכל מידי דבעי מנין וספירה ולא סליק ביומיה לא אמרי' בהו מקצת לילה ככל היום ומשום הכי ביום ז' וביום ל' (י') לא אמרי' בהו מקצת לילה ככל היום, כיון דבעינן בהו מנין וספירה, אבל בשמועה רחוקה דלא בעיא ספירה ומנין אלא סליק ביומיה אמרי' בה מקצת לילה ככל היום. ר' חייא לחוד ור' אחייא לחוד. דר' חייא סבי' ליה כר' עקי' דאמ' שמועה רחוקה [אינה] נוהגת ז' ול'. שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשת רחוקה עולה לו. הרגל לענין מנין הימים ותחשב רחוקה אחר הרגל, ולא ימנה אחר הרגל אלא יום אחד. וא"ת מאי שנא מקובר מתו ברגל דנוהג אחר הרגל ז' ול', דהא יום שמיעה כיום קבורה חשבינן ליה כשהוא בתוך ל', והוה לן למי' דכיון כששמע ברגל הויא ליה שמועה קרובה דאית ליה למימני אחר הרגל ז' ול'. וי"ל דלמ' דפשיט' לעיל ניחא דאף בקובר מתו ברגל ימי הרגל עולין לו למנין ל', וכשעבר הרגל נעשת לו רחוקה כיון שעברו לו ל' יום מקבורה ואילך ולא דמי לקובר מתו ברגל, דאחר הרגל אכתי הוה ליה תוך ל', או שמ' אפי' תוך ז', וראוי לו למנות ז' ול'.
ומכאן אמ' מורי ה"ר יחיאל ז"ל באדם ששמע שמועה בתוך ל', ופשע ולא רצה לנהוג אבלות ולאחר ל' רצה לחזור בו דאמ' ליה למנות ז' ול' מהשתא, אע"ג (דהויא השתא) [דהשתא הויא] לה רחוקה, ולא פטרי' ליה משום דהשתא לאו שעת חיובא הוא דהא הכא נמי לא פטרי' ליה אלא מטעם ששמע בשעה שלא היתה ראויה להתאבל [הא] אם היתה שעת שמיעה ראויה לו להתאבל היה מתאבל ז' ול', אע"ג דקאי אחר ל', אבל זה ששמע בשעה שהיתה ראויה להתאבל ופשע ולא נתאבל, חייב להתאבל אפי' אחר ל' שלא יהא חוטא נשכר, וכן משמע בירושל' [ה"ה] דגרסי' התם, הרי ששמע שמת לו מת בגמר הרגל ולא הספיק הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים חבריא אמרי' כיון ששמע בתוך ל' מונה ז' לאחר ל', אמ' לו ר' אחא מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל כמי ששמע לאחר ל' דמי ואין לו אלא יום אחד, אלמא תלי טעמי' ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל, משמע הא אם היה יכול להתאבל מחייב. שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה. כגון שאותו יום שבת ששמע הוי יום ל' לקבורת מתו, עולה לו יום השבת למנין הל', ואינו מונה אלא יום אחד, ולא נימ' כיון דיום שבת אף למנין ז' הוא עולה כיום חול, הוה לי' כמי ששמע בחול, ולימני ז' ול', אלא אמרי' כיון שגם זה שמע בשעה שאינה ראויה לחול עליו אבלות לגמרי, לא מיחשיב יום שמועה עד אחר השבת, ואז הויא לה רחוקה.
קורע או אינו קורע. אית דמפ' להאי בעיא דבעי תלמודא דקיימ' (או שמע) [אשמע] שמועה רחוקה אם חייב לקרוע אם לאו, וכן פי' רבי' אברהם ב"ר דוד. וקשי' דאדרבה משמע דקאי אהא דשמע שמועה קרובה בשבת או ברגל ולמוצאי השבת או למוצאי הרגל נעשת רחוקה דמניהו סליק. והכי נמי משמע בירוש' [ה"ה] דפלוגתייהו דר' מני ור' חנינא דפליגי בבעייא זו קיימ' אשמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה [ר' אחא דקסרין בשם ר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמחר נעשית רחוקה] למחר קורע ומתאבל, ובהא ודאי פליג על תלמוד שלנו דבתלמודנו תני בהדיא ואינה נוהגת אלא יום אחד, ור' חנינא אמ' אינו מתאבל, כלומר אבל קורע הוא והינו דר' חנינא לטעמי' דאמ' בגמ' דילן שקורע, אמ' ר' מנא וכי יש קריעה בלא איבול, ומשני שכן על אביו ועל אמו אפי' אחר כמה ימים חייב לקרוע, לכך נרא' לפר' דודאי בעיא זו קיימ' אמי ששמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה ומינה נשמע נמי הדין לשמועה רחוקה כמו שנפרש בע"ה. והכי הוי פירוש' דשמעתי'. קורע או אינו קורע. הא פשי' לי דבעי חליצת סנדל, דהא אפי' בשמועה רחוקה ממש שמעי' לעיל מעובדא דר' חייא דבעיא חליצת סנדל, וכ"ש היא דהויא לה קרובה (ד) מעקרא, כי קא מיב' לי קריעה, מאי, מי אמרי' כיון דרחוקה היא לאו שעת חמום הוא, ואמרי' לקמ' [כ"ד ע"א] דאין קריעה אלא בשעת חמום ולהכי לא קרע, או דילמ' כיון דלא שמע עד השתא הויא לה שפיר שעת חמום וקרע. ר' מני אמ' אינו קורע. דלא מיקריא שעת חמום. ור' חנינא אמ' קורע. דמקריא שפיר שעת חמום. היינו דליכא אבלות ז'. וקריעה מדיני אבלות ז' היא, וכיון דבהאי גברא בטלי גזרת ז' קריעה נמי בטלה. אלא לדידך קריעה בלא ז' מי איכא. והקשה רבי' אברהם ב"ר דוד הא אשכחנא קריעה בלא אבלות ז', ועוד הקשה רבי' אברהם ב"ר דוד גבי חליצת מנעל נמי מאי איריא דפשיטא ליה, הכי נמי הוה לן למימר חליצת מנעל בלא ז' מי אשכחנ' דהא חליצת מנעל מדיני אבלות ז' הוא וכיון דבטלי להו ז' מהאי גברא לימ' דליבטיל מיניה חליצת מנעל.
ותירץ הרב דלא דמיא חליצת מנעל לקריעה, דשאני חליצת מנעל (לקריעה) דאיתה כולהו שבעה יומי ואע"ג דליכא חמום אלא בשעת מיתה או בשעת קבורה, הלכך בשמועה רחוקה נמי דין הוא דשייך בה חליצת מנעל אע"ג דליכא חמום אלא בשעת מיתה או בשעת קבורה, הלכך בשמועה רחוקה נמי דין הוא דשייך בה חליצת מנעל אע"ג דלית בה חמום, דהא חשבי' ליום שמועה רחוקה כיום שביעי של אבל דלא נהיג אלא חדא שעתא ואמ' ביה מקצת היום ככולו, ויש שם חליצת מנעל, אבל קריעה כיון דאינה נוהגת אלא בשעת חמום ואפי' בתוך ז' אמ' לקמ' [שם] אם בא להחליף מחליף ואינו קורע, וכיון דסבי' ליה לר' מני דבשמועה רחוקה ליכא חמום לא שייך בה קריעה, דהא לא חשבי' שמועה רחוקה כיום ראשון של אבל. ולא. כלומ' ומי לא א[שכחן] קריעה בלא אבלות ז'. מי שאין לו חלוק לקרוע. אית דמפרשי דלהכי נקט חלוק, משום דאין קריעה אלא בחלוק. והקשה מורי ה"ר יחיאל ז"ל דהא ילפי' [לעיל ט"ו ע"א] קריעה באבל מבני אהרן, והתם כתי' בהו [ויקרא י'] בגדיכם לא תפרומו ובגדיכם כלהו בגדים משמע, ועוד מה לנו לחלק בין חלוק לשאר בגדים, לכך נראה מה שפי' ה"ר יוסף בשם רבי' שמו' דמיירי הכא באדם שאינו לבוש בגדים אלא שאולין ותניא לקמ' [כ"ו ע"ב] האומר לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא, עד דקאמ' ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו, וטעמ' משום דכת' בגדיכם לא תפרומו את שלכם חייב לקרוע ולא של אחרים, וחלוק דנקט גבי קריעה בכלה מכילתי' לאו דוקא, אלא מישום דמילת' דפסיק היא דאמ' לקמ' [כ"ב ע"ב] דהאשה אינה קורעת אלא (התחתון) [העליון] והוא החלוק, ולהכי נקט לאדכורי קריעה בחלוק דשייך באנשים ובנשים. בתוך ז' קורע. דכלהו שבעא יומי מקרו שעת חמום כל זמן שלא קרע. אחר שבעה. שלא נזדמן לו חלוק שיהא שלו עד לאחר ז'. אינו קורע. דתו לא מיקרי שעת חמום. ועני ר' זירא בתריה. ר' זירא קא מסיים הברייתא שהתחיל (ל)אחוה, וסיומ' דברית' הוא דקאמ' בד"א וכל זה הוא מדברי ר' חנינא דמסיומי' דברית' דאייתי ר' זירא בעי לאותובי. אבל על אביו ועל אמו קורע והולך אפי' אחר ז'. והשתא ליכא אבלות ז' ימים כשהיה לבוש בגדים שאולים, אלמא אשכחנא קריעה בלא אבלות ז', כגון על אביו ועל אמו, והכי נמי נימא בשמועה רחוקה. כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו. ר' מני השיב לעולם אימא לך דבשמועה רחוקה [לא] מקרעי' דליכא קריעה בלא אבלות ז', וההיא קריעה דהכא אינה אלא דוקא באביו ואמו ולכבודם והיינו טע' דכיון דקרע דאביו ואמו לא נתן לשוללו אפי' אחר ז' עד אחר ל', א"כ הוי תוך ל' שעל אביו ועל אמו כתוך שבעה דשאר מתים, דזה וזה לא ניתנה קריעתם לשלול, אבל שמועה רחוקה בין דאביו ואמו בין דשאר מתים דין אחד להם דזה וזה אינה נוהגת אלא יום אחד, א"כ אין מעלה לזה מזה לעולם אימא לך דאינו קורע עליהם.
כתב רבינו אברהם ב"ר דוד וזה לשונו, נמצא עכשיו שניהם מודים בשאר מתים שאין קריעה בלא ז', ושמועה רחוקה בשאר מתים דכ"ע לא בעי קריעה, דהא ר' חנינא דאמ' קורע מייתי לברייתא דאבוה דר' זירא ותני בה בה' מיתי מצוה דאין קריעה בלא ז', וכי פליגי בשמועה רחוקה דאביו ואמו דמר מדמי ליה לאחר ז' ומר לא מדמי ליה, עכ"ל. ומה שכתב בלשונו שמועה רחוקה אזיל לשטתיה דפיר' לעיל בעיין בשמועה רחוקה, וזה אינו כדפרי' לעיל, ומה שכתב דר' חנינא מודה בה' מיתי מצוה דומיא דברי' דר' זירא. נראה לי דלא דומיא מלתי' דר' חנינא דמיירי בשמועה קרובה ונעשי' רחוקה, לבריתא דאייתי ר' זי' ואפי' לפי' הרב דאירי מילתיה דר' חנינא בשמועה רחוק' לא דמי לבריתא דר' זירא, דבההיא בריתא דר' זירא דין הוא שאם נזדמן לו חלוק אחר ז' דאינו קורע אלא בשעת חמום דין הוא דכיון שהיו שעת חמום שלו ולא קרע שלא יקרע מכאן ואילך, אבל שמועה רחוקה כיון דסבירא ליה לר' חנינא שהיא שעת חמום ודאי יש לו לקרוע, ומה שהביא (ראיה) ר' חנינא הברית' לא הביאה אלא לומר דמצינו קריע' בלא אבלות ז'.
ויש מהגאונים שפסקו כר' מני דאמ' אינו קורע, ופי' הטעם משום דקיימ' לן הלכה כדברי המקל באבל, והקשה מורי ה"ר יחיאל ז"ל מיהא דאמ' לקמ' [כ"ו ע"ב] בפי' גמ' דאלו קורעין אמ' שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא ומי אמ' שמואל הכי והאמ' שמואל הלכה כדברי המקל באבל, ומשני אבלות לחוד וקריעה לחוד, אלמא ליתיה להאי כללא דהלכה כדברי המקל אע"ג [נראה דחסר כאן] דהתם נמי לאו אבל הוא, איכא למימר דנטילת (ידים) צפרנים קרינן שפיר באבל כיון שהדבר הוא מגוף האבל, אבל קריעה אינה בגוף האבל, ועוד קשיא דלא מצינו אותו פסק הלכה כדברי המקל (בד) באבל אלא בפלוגתא דתנאי אבל דאמוראי לא, וכן כתב רב אלפס בכמה מקומות במכילתיה, והכי נמי אמרי' בכולה ערובין [עירובין מ"ו ע"א] דהלכה כדברי המיקל בערוב, וע"כ ליתיה להאך כללא אלא גבי פלוגתא דתנאי אבל דאמוראי לא, מדאמ' בפר' מי שהוציאוהו [שם מ"ז ע"ב], הנהו דכרי (דאותו) [דאתו] למברכת' שרא להו (ל) רבא לבני מחוזא למיזבן מניהו א"ל רבינא לרבא מאי דעתיך דאמ' רב יהודה אמ' שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה, והא שמו' ור' יוחנן קיימ' לן דהלכה כר' יוחנן, ואמ' ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן חפצי הגוי (אין) קונין שביתה גזירת בעלים דגוי אטו בעלים ישראל, הדר אמ' להו רבא ליזדבנו לבני מברכת', והשתא מאי טעמ' הדר ביה רבא מטעם האך קושיא דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, לימ' אע"ג דבכולי תלמודא קיימ' לן כר' יוחנן לגבי דשמואל הכא הלכה כשמואל משום דהלכה כדברי המקל בעירוב, אלא ש"מ דלא איתמר האי פיסקא אלא בפלוגתא דתנאי. ונראה לי דטעמ' רבה איכא, דהא האי פיסקא דהלכה כדברי המקל בין באבל בין בערוב אמוראי קמאי הוא דאמרו ליה, דשמואל היה מן האמוראים הראשונים והוא אמ' להו להני כללי על פי הקבלה שקבל מרבותיו תנאי בתראי, ועל המחלוקות שנשנו עד דורם הוא דאמרו הני כללי, אבל לא על המחלוקות העתידים לבא ואפי' בפלוגתא דאמוראי בתראי, א"כ יוכל כל אמורא הבא אחר שמואל לקבוע הלכה כמותו בין באבל בין בערו' שיחלוק להקל ויהיה הלכה כמותו, אלא ודאי ליתיה להאי טעמ'.
מיהו נראה לפסוק כר' מני דא' אינו קורע ולקמ' [כ"ד ע"א] נמי מוקי' רבא מלתי' דרב עמרם דא' אם בא להחליף מחליף וקורע בכבוד אביו ואמו, ומדחזינן לרבא דהוא אית ליה האי דיחויא דר' מני, אלמא הלכת' הכי. וכיון דבשמועה קרובה שנעשית רחוקה פסקי' דאינו חייב לקרוע, א"כ כל שכן בשמועה רחוקה שאינו חייב לקרוע, וראיה נמי מההוא עובדא דר' חייא דלעיל [י"ט ע"ב] שלא קרע, דע"כ לא קרע מדלא מזכר ליה תלמודא ולימ' ש"מ ארבע דשמו' רחוקה (שאינו חייב לקרוע, וראיה נמי מההוא עובדא דר' חייא דלעיל שלא קרע) בעיא קריעה. והקשה מורי ה"ר מאיר אלא מאי לא קרע, ולימא נמי ש"מ דשמועה רחוקה אינו קורע, ותירץ דלא ניחא ליה לתלמודא למימר ש"מ אלא ממאי דעבד עובדא, מהא דחלץ ורחץ, אבל לא בעי למי' ש"מ ממאי דלא קרע.
ועוד הביא מורי ה"ר יחיאל ז"ל ראיה דשמועה רחוקה אינו קורע מעיקר מילת' דקריעה מהיכא גמרי' לה מבני אהרן והתם שמועה קרובה הואי, אבל בשמועה רחוקה מהיכא גמרי' בה דקורע, כיון דקיימ' לן שיש חלוק בין שמועה רחוקה לקרובה.
וכת' רבי' אברהם ב"ר דוד דהא דאמ' דעל שמועה רחוקה אין קורעין, הני מילי בחמשה מיתי מצוה, אבל על אביו ועל אמו קורע לעולם דכיון דקרע שעל אביו ועל אמו לא נתן לאחותו לעולם כדתני' לקמ', [כ"ב ע"ב] כתוך שלשים של שאר מתים דמי, והביא ראיה לדבריו מן הירו' [ה"ה] שהבאתי לעיל, שאומ' שכן על אביו ועל אמו אפי' אחר כמה ימים חייב לקרוע, ולישנא דאפי' אחר כמה ימים משמע אפי' אחר שלשים. ועוד נראה לי להביא ראיה מדקא' ר' מני כי תניא ההיא דקורע והולך בכבוד אביו ואמו אלמא לכבוד אביו ואמו קורע והולך ולא מפ' ביה זמן, משמע דלעולם קאמ'. ולפי זה קשיא למורי ה"ר מאיר שיח' לאות' גירסא, בעובד' דר' חייא אבא קיים ואימא קיימת, שמפרשין שהיה ר' חייא שואלו על אביו ועל אמו של ר' חייא, דאי שמועה דאביו ואמו הואי היה לו לר' חייא לקרוע כדפרי', ועוד איכא למיגמר מההוא עובדא דר' חייא דאין מברין על שמועה רחוקה, מדלא עשו הבראה, אלא משמע דלאלתר א"ל לשמעיה הולך כלי אחרי לבית המרחץ.
כל האמור בפרשת כהנים. פרשה ראשונה דבסידרא דאמר אל הכה' היא נקראת פרשת כהנים, שהכהן מצוה ליטמא להן, לפי שהן קרובים, לפיכך כל אדם מוזהר להתאבל עליהם אם מתו. אביו ואמו כו'. ואשתו אע"ג דכהן מטמא לה, דדרשי' [יבמות כ"ב ע"ב] שארו זו אשתו, מיהו כיון דלא כתיבא בהדיא בקרא לא ניחא ליה למיחשבה כיון דתנא לישנא דכל האמור בפרש' כהנים, ועוד נראה לי דלהכי לא תנא אשתו משום דלא פסיק' ליה, דהא לאשתו ארוסה אינו מטמא ואינו מתאבל, כדדרשינן בת"כ [ריש פר' אמור], לשארו הקרובה ולא הארוסה אליו ולא הגרושה, ועוד דאינו מטמא לאשתו פסולה וכן לא מתאבל, כדדרשי' נמי התם [ביבמות] כתי' [ויקרא כ"א] כי אם לשארו זו אשתו וכת' לא יטמא בעל בע', הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסו', ומשום דלא הוה פסיקא ליה למיתני לישנא דאשתו דהוה משמע כל הני, והוה צריך התנא להאריך בלשונו ולמעט כל הני, להכי לא תנייה כלל, אבל הא פשי' דכיון שהכהן מטמא לה כל אדם מתאבל עליה. הוסיפו עליהן. לענין אבל. אחיו מאמו. שאין הכהן מטמא אלא לאחיו מאביו כדדרשי' בת"כ, דומיא דבנו, מה בנו שהוא יורשו אף אחיו שהוא יורשו. ואחותו הבתולה. שאינה אחותו אלא מאמו מתאבל עליה, דאין כהן מטמא אלא לאחותו מאביו, דומיא דאחיו. ואחותו הנשואה. כל אדם מתאבל עליה בין שהיא אחותו מאביו או מאמו, אע"פ שאין כהן מטמא לה כלל כיון שהיא נשואה, כדדרשי' ולאחותו הבתו' ולא הנשואה, והכי נמי ממעטי' אנוסה ומפותה, אבל בוגרת וארוסה מרבי' מדכת' הקרובה אליו. ויש מפרש' דלאחותו נשואה אינו (מטמא) [מתאבל] אלא א"כ היא אחותו מאביו ומאמו [חסר].
[חסר] אחי אשתו. דצורייניתא בעית למיכל. כלומ' רוצה אתה לאכול מטעמים, ולכך אתה נוהג באבלות כדי שיבאו לנחמך ותאכל מטעמים, כדרך אבל שאוכל (מטעמים) משל אחרים, כדנפקא לן [להלן כ"ז ע"ב] מדכת' ביחזקאל [יחזקאל כ"ד] (ודרך) ולחם אנשים לא תאכל, מכלל דאחריני אכלי, ואז מביאין לו מיני מעדנים, וכן פר"ש במסכת שבת [קל"ו ע"א] בפרק אם לא הביא כלי. ובערוך גרי' צודנייתא בדל"ת, מלשון [בראשית כ"ז] וצודה לי ציד. לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד. אבל על זה אין אתה צריך, וה"ה דהוה רב הונא מצי למי' ליה דאף על חמיו וחמותו לאו אבלות גמו' קאמ' אלא דוקא בפניה, וגדולה מזו קא"ל דאף בפניה לא היה צריך כלל. אינו רשאי לכוף את אשתו כו'. מפני שהיא אסורה בתשמיש המטה. פוקסת, כוחלת. כבר פי' בפ"ק מהו פיקוס ומהו כיחול. ה"ג ותניא אידך, מוזגת לו את הכוס. לתת מים לתוך היין, ואע"ג דלגבי נדה דמתסרא נמי בתשמיש תניא בכתובות בפ' אע"פ [ס"א ע"א] דמיתסרא במלאכות הללו מפני הרגל עברה, הכא לא חיישי' להא דכיון שהיא אבלה ומצטערת לא תשמע לו. ומצעת לו את המטה. אפי' פריסת הסדינין ואפי' בפניו, דאלו שלא בפניו אפי' הנדה נמי שריא כדמשמע פר' אע"פ [שם], וכן הצעת המצע והכר והכסת נדה נמי משתריא ולא מיתסרא אלא בהצעת המטה הסדינין, כדמשמ' נמי התם בפ' אע"פ, דתרי גוני הצעות המטה נינהו, דתנן התם הכניסה שלש שפחות אינה מצעת לו המטה, ארבע יושבת בקתדרא, וגר' בג' אמ' רב יצחק בר חיננא אמ' רב הונא אע"פ שאמ' ארבע יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, והיכי קאמ' דכי הכניסה לו ד' דמצעת לו את המטה, והא אפי' בג' תנן במתני' דאינה מצעת לו את המטה, אלא לאו ש"מ (היו) [הא] בכרים וכסתות הא בפריסת הסדינין שהוא דבר נקל לעשות שאין בו טורח ויש בו קרוב הדעת מהא הוא דקאמ' ר' יצחק... בר חיננא דאפי' הכניסה לו ארב' מצעת לו את המטה, אבל פריסת המצעות שהיא מלאכה כבדה קצת ולא שייך בה קרובי דעת בהא הוא דתנן במתני' דהתם שלש אינה מצעת לו את המטה. (והיא) [והא] דאמ' התם כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו אותה הצעת המטה נמי היא פריסת הסדינין ומתסר לנדה משום הרגל עברה וקרובי דעתא, תדע מדתני לה בהדי מזיגת הכוס והרחצת פניו, והתם מוקים לה דוקא בפניו. ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. אף בחמין במשמע (שאם) שכן היה דרכן להיות רוחצין תדיר פנים ידים ורגלים בחמין. וא"ת כיון שהיא אבלה היכי שרינן לה להיות מרחצת לו פניו ידיו ורגליו בחמין, (אלא) [וי"ל] ששופכת לו מן הכלי עליו והוא משפשף, והכי נמי צריכא למימר גבי ההיא שהבאתי דתני כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ולא אסר להו להני תלת התם אלא משום הרגל עברה, ולא מפני שנוגעת לו, אלא ודאי מיירי בששופכת לו מן הכלי והוא משפשף ורוחץ את עצמו. היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת [וכו']. קשיין אהדדי. דאלו בקמייתא קתני ונוהג עמה אבלות, אלמא מתסר בכל מילי דאבל מתסר בהו, ובבתרייתא קתני דרוחץ פניו ידיו ורגליו אפי' בחמין אלמא דאיהו לא נהיג אבלות ואפי' בפניה שהרי היא שופכת לו מים חמין מן הכלי כדפרי', אלא ש"מ דההיא קמייתא מיירי דוקא בחמיו וחמו' כדקתני בדידה שמת חמיו או חמותו, ובבתרייתא מיירי בשאר קרובים, והשתא אצטריכו תרויהו, דאי לא תנא אלא קמייתא הוה אמינא דבשאר קרובי אשתו נמי נהוג עמה אבלות כמו בחמיו וחמותו, קמ"ל דלא.
אמימר שכיב ליה בר ברא. שהיה לו (מן) [דין] השניים. קרע עליה. אמימר עצמו מיושב קרע כדמוכח. אתא בריה וקרע באפיה. בנו של אמימר אותו אבי המת, וקרע בפני אמימר, כי ראה באביו שקרע מיושב, ולא רצה לומר לו לא היה לך לעשו' כן, משום דאמ' בפ"ק דקדושין [ל"ב ע"א] לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה כו', ולכך בא הבן להזכירו וקרע מעומד בפניו כדי שירגיש בקריעה שהייתה מיושב. אידכר דמיושב קרע. ונזכר אמימר והרגיש שקרע מיושב, וקרע פעם שניה מעומד, כדי לצאת ידי קריעה. ויקם איוב ויקרע. כשבאת לו שמועה על בניו שמתו כתי'.
<h2>דף כא.</h2>
דכת' [דברים כ"ה] ועמד ואמר הכי נמי. דלא מתכשרא אמירה אלא מעומד. בין עומד בין יושב. מתכשרא אפי' חליצה וכ"ש אמירה וקריאת המקראות. התם לא כתי' ויעמד ויאמר. דאי הוה כתי' הכי הוה משמע שאם היה יושב שצריך לו לעמוד, אבל השתא דכתי' ועמד ואמר ליכא למיגמר מיניה. משמע הכא דלא דרשי' מלשון ועמד למימר דוקא בעמידה, מדלא כתי' ויעמד, וקשיא דברי' פרק שבועת העדות [ל' ע"א] דרי' דבעלי דינין צריכים לעמוד מדכת' [שם י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, ולא (מ) פרכינן מי כת' ויעמדו. וי"ל דהתם דייק מדכ' ועמדו לפני י"י ולא קא מפרש קרא לא מעשה שיעשו ולא דבר שיאמרו, אלמא קרא דוקא כתי' שצריכין בעלי דינין לעמוד בשעת קבלת עדות, אבל הכא דמפר' קר' ועמד ואמר לא דרשי' עמידה ממש, אלא הוי משמעות לשון עמידה זו כמו עמדה ונשאת [ב"ב קל"ט ע"א], ועמדו וקדשו [לעיל י"ח ע"ב], עמד וכתב כל נכסיו לאחרים [ב"ב קל"ב ע"א], והא דאמ' הכא דחליצה כשרה אף שלא מעומד, הינו דוקא בדיעבד, אבל למצוה לכתחלה צריך לעמוד, כדאמ' בסוף פרק מצות חליצה [ק"ו ע"א], דההיא דאתאי לקמיה דר' חייא אמ' לה בתי עמדי ועמד כתי'. מילתא יתירתא הוא דעבד. מרוב צער שמתו כל בניו עשה אף דברים שאינם צריכים. ויגז ראשו הכי נמי. דצריך לאבל לגוז ראשו, הא לא תנינן ליה בכל הני הלכתא דאבל. ויקם המלך דוד ויקרע. גבי מיתת אמנון בנו כתי'. התם נמי מילתא יתירתא הוא דעבד. שהיה מצטער יותר מדאי על שהרגו אבשלום בנו, ולא היה מתכוין לעשות כן משום דיהא דין אבל בכך, אלא שהיה מרבה בצער. ושכב ארצה. בההוא קרא נמי כתי', ואי משום הלכות אבל ה[יה] עושה כן לא היה יוצא ידי חובתו. (מתני') כדתני' ישן האבל על גבי מטה. בלא כסת ובלא מצע. על גבי אודייני. פי' בערוך בשם רבי' גרשום, אודייני הוא כסוי של בור, שמשקין ממנו השדות, וכן פיר' שמואל ב"ר מאיר בבבא בתרא בפ' מי שמת, ועוד פי' בערוך בשם רבי' חננאל אודייני הוא מכתשת גדולה וכבדה שאין זזין אותה ממקום אחד. או גדולה מכלן שאפי' אם ישן על גבי קרקע ממש לא יצא ידי חובתו. ואמ' ר' יוחנן ממאי קאמ' תנא שלא יצא ידי חובתו, ומפ' מכפיית המ' לא יצא ידי חובתו, שאין זה דרך אבל אלא דרך צער, אלמא מה ששכב דוד ארצה לא לעשות דרך אבל עשה כן, אלא מילתא יתירתא הוא דעבד, והכי נמי נימא דמה שעמד בשעת קריעה מילתא יתירתא הוא. ומשני, לא כעין ארצה. כלומ' לעולם אימא לך דדוד לא עבד מילת' יתי' כלל, והא דכ' ושכב ארצה לא ששכב לארץ ממש, אלא על ידי מטה כפויה שכב, וקרא קרי ליה שכיבת ארצה, משום דלגבי דוד המלך דמי שפיר לשכיבת ארצה, והכי נמי נימא דעמידה שעשה בשעת קריעה לאו מילת' יתי' הואי אלא דינא. שמעי' מהכא דקריעה מעומד, ואם קרע מיושב צריך לחזור ולקר' מעומד.
ואלו דברים כו'. בריתא היא, שאבל חייב בהן, ע"כ צ"ל דתנא ושייר, ואע"ג דתני אלו, דהא שייר גלוח ותכבוסת, וכמה מילי דאיתנהו ברי' פירקי' דפשטי' דאסירי לאבל. ברחיצה. כל גופו אפי' בצונן אבל פניו ידיו ורגליו מותרין בצונן, ובחמין אפי' כל שהוא אסור, והכי נמי מסקי' בפ"ק דתענית [י"ג ע"א], ודוקא רחיצה שהיא של תענוג, אבל רחיצה שאינה של תענוג כגון שהיה איסטניס מותר לרחוץ כדרכו, כדתנן בפ"ב דברכות [ט"ז ע"ב] ר"ג רחץ לילה הראשון שמתה אשתו ואמ' להם לתלמידיו איני כשאר בני אדם אסטניס אני, ולפי זה יש להתיר לאבל לחוף את ראשו אף בתוך ז' ימי אבלו אי קשיא ליה ערבובא דרישיה. בסיכה. אפי' כל שהוא, (ואפי') [אבל] להעביר את הזוהמ' [מותר] כדפסק' פ"ק דתעני' [י"ג ע"ב]. ואסור לקרות בתורה. ואע"ג דאמ' [סוכה כ"ה ע"ב] אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, ה"מ בקיום מצות, אבל בתלמוד תורה מיתסר כדילפי' בריש פי' [ט"ו ע"א] מקרא דיחזקאל משום דכת' בהן [תהלים י"ט] משמחי לב, ואמ' נמי בפ' בת' דתענית [ל' ע"א] גבי ט' באב דכל אדם אסורין בתלמוד תורה, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה, ומכאן אמ' מורי ה"ר מאיר שיח' שאותם שקוראין בספר ירמיה בט' באב שיש להם לדלג כמה פסוקי דנחמתא שבו מדקאמ' ובדברי' הרעים, והתם מדמינן אבל לט' באב, דקאמ' כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בטב באב, ולפי זה אבל מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה. במשנה. משניות או בריתות. תלמוד. מחלוקת של אמוראין, ודק' המשניות והבריתות, דמקשי' זו לזו ומשנינן חסורי מחס' או הא מני פלני היא, או הכא במאי עסקינן, וכמה פירוקי'. מדרש. פסוקים הנדרשים לאיסור ולהתר, כמו סיפרא או סיפרי. הלכות. הלכה למשה מסיני. הגדות. מדרשי הגד'. ואם היו רבים צריכין לו. שהוא דין מומחה או ראש ישיבה בעירו, וצריכין לו לדין או להוראה מותר. ודוקא שאין בעיר חשוב ממנו, אבל אם יש בעיר גדול אחר שהוא חשוב ממנו אסור (כאן) כיון שיכולין לשאל לאחר. איתריא ביה מילתא. אירע לו דבר אבל. א"ל רב חנינא אם היו רבים צריכין לו כו'. ואע"ג דרב היה גדול מרבה בר בר חנה, כדמשמ' ברי' פ"ק דסנהדרין [ה' ע"ב], והכא אמ' דאם היה בעיר גדול המנו דאסור, איכא למי' דרב לא היה דר בעיר, אלא אורח היה באותה שעה, או שמא בא שם לנחמו ולגמול לו חסד, שהיו קרובים לבני אחים. סבר לאוקומי אמורא עליה. להעמיד אצלו התורגמן כמו שהורגל בשאר ימות השנה. ובלבד שלא יעמיד התורגמן, שיש לו לשנות בכל מה שיוכל.
שלשה ימים הרא' אסור להניח תפלין. לא כולהו שלשה אסירי, כדמפ' דשלישי עצמו מותר, אלא משום דמקצת שלישי אסור נקט האי ליש'. ושלישי מותר. דכיון שעבר מקצת יום שלישי מותר להניחם. אינו חולץ. כלומ' אינו צריך לחלוץ, ואע"ג דאותן פנים חדשות שבאו לנחמו, אינם יודעים שכבר עברו לו שני ימים הראשונים. שני ימים הראשונים. בעי למי' מקצת יום שני אסור, כדמפ' ושני בכלל מותר, (והוא) [והא] דאמ' אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין כו', ומוקמי' לה בפ' הישן במס' סוכה [כ"ה ע"ב], דוקא ביום ראשון, היינו כר' יהושע דהכא, והא דקאמ' התם ביום ראשון עם מקצת יום שני קאמ', דאי איפשר לאסור יום ראשון בלא מקצת יום שני. ואם באו פנים חדשות חולץ. כיון שאינם יודעים שהוא לו יום שני, ושמא יהו סבורין שהוא לו יום ראשון. ויתמו ימי בכי אבל משה. ואין ימי פחות משנים, וכתי' ויתמו, דמשמע תמימים ושלמים, ורבנן גזור מקצת יום שלישי, ואע"ג דקרא לא מפ' לענין תפילין, מיהו כיון דאסרי' תפלין לאבל מדקרו להו רחמ' פאר ואבל דרכו להתעולל באפר, לא לאסור אלא בימי עיקר הבכי. כיום מר. אלמא עיקר אבלות חד יומא. עקר מררא חד יומא. שיש לו להתאמץ בבכי ביום ראשון יותר מבשאר ימים. הלכה כר' אליעזר בחליצה. דכיון שהניח אינו צריך לחלוץ. וכר' יהושע בהנחה. דבשני נמי שרי להניח. בשני לעולא חולץ או אינו חולץ. הא דקאמ' עולא הלכה כר' [אליע]זר בחליצה, מי נימא דהיינו דוקא משלישי ואילך, דאז הויא הנחה דר' אליעזר, ואע"ג דשרי להניח בשני כר' יהושע. מיהו ההוא יומא צריך לחלוץ כר' יהושע, או דלמא דלגמרי קא פסיק כר' אליעזר בחליצה, דמשהניח באיזה יום שיהיה לא יהא צריך לחלוץ ואפי' בשני, דהא בשני שרי להניח כר' יהושע.
והקשה מורי ה"ר יחיאל ז"ל, ע"כ בשני נמי קאמ' עולא דאינו צריך לחלוץ, מדפסיק כר' אלעזר כלל [דאי בשלישי הא גם ר"י מודה דא"צ לחלוץ דלא קאמר אלא בשני, ויש לומר דע"כ ר"י קאי גם איום שלישי], דאי ס"ד דר' יהושע מודה דמשלישי ואילך אין צריך לחלוץ, א"כ מאי קאמ' הלכה כר' אליעזר בחליצה, הלכה מכלל דפליגי, הא ר' אליעזר ור' יהוש' שוין שניהם דמשלישי ואילך אינו חולץ, ובחליצה לא פליגי כלל, אלא לאו מדקאמ' הלכה כר' אליעזר מכלל דפליג עליה ר' יהושע ואמ' בכלהו ז' יומי חולץ אם באו פנים חדשות. ואין לומ' דהא דקאמ' הלכה כר' אליעזר לא קאי אלא אהא דקאמ' אינו צריך לחלוץ בשום פעם מפני פנים חדשות, ולעולם איום שני קאי, דא"כ אין זה כר' אליעזר כלל, והיה לו לומ' הלכה כר' יהושע בהנחה וכיון שהניח שוב אינו חולץ, אלא ודאי הק"א עולא הלכה כר' אליעזר בחליצה דקאמ' דאינו חולץ מפני פנים חדשות דשלישי ואילך ולא כר' יהושע דפליג עליה, ולהכי קא(מ) מיבעיא ליה בשני לעולא מאי. חולץ ומניח אפי' מאה פעמים. אם באו פנים חדשות. וע"כ הא דקאמ' חולץ ומניח היינו בשני דאי בשלישי קאמ' א"כ לא הוי כר' אליעזר בחליצה כלל. רבה אמ' כיון שהניח שוב אינו חולץ. וע"כ בשני קאמ', דאי בשלישי קאמ', א"כ היינו ממש כר' אליעזר, ולימא הלכה כר' אליעזר. ומי אמ' רבה הכי. דמותר להניח בשני, אלמא לדידיה איכא חילוק בין ראשון לשני. והא' רבא הלכה כתנא דידן. דאמ' ג' ימים לפני הרגל בטלה המנו גזרת שבעה, ולא כאינך תנאי דאמ' יום אחד, אלמא לדידיה אין לחלק בין ראשון לשני. מצוה שאני. כגון הנחת תפלין. בספר רב אלפס פסק כרבה, דאמ' ובשני נמי כיון שהניח שוב אינו חולץ, אפי' אם באו פנים חדשות, ולפי דבריו דקדק מורי ה"ר מאיר. דמדקא' רבה כיון שהניח שוב אינו חולץ, אלמא שמעי' דאם באו פנים חדשות קודם שהניח, דאינו מניח עד שילכו. ומורי ה"ר יחיאל ז"ל פסק אבל ביום ראשון אסור להניח תפלין כל היום, ובשני מניח, ואם באו פנים חדשות שלא נחמוהו עדיין חולץ בפניהם ולאחר שהלכו להם מניחן, דקימ' לן כעולא דאמ' חולץ ומניח אפי' מאה פעמים דהא תניא כותיה, ואע"ג דרבה דבתראה הוא פליג עליה לא קיימ' לן כבתראה אלא מרבא ואילך. ואין לפסוק כרבה, מטעמ' דאמ' הלכה כדברי המקל באבל, ולא שייך למי' הכי אלא בפלוגת' דתנאי כדפרי' לעיל, והכי מסתבר.
<h2>דף כא:</h2>
מכאן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו. אעני קאי, ומשום פרנסתו, דאלו איניש אחרינא מתסר בעשית מלאכה כל ז' ימי אבלו, והכי נמי תנן במסכת שמחות [פ"ה ה"א] (אלא) [אבל] כל ז' ימים אסור בעשיית מלאכה אפי' עבדיו ושפחותיו ובהמתו, וכשם שהוא אסור לעשות, כך אחרים אסורין לעשות לו. ובירוש' [ה"ה] גרסי' מי שאין לו מה יאכל ביום ראשון ושני אסור, ובשלישי עושה בצנעא אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך, בר קפרא אמ' בשלישי לא יעשה כל עיקר. והאשה טוה בפלך. אם עניה טוה בפלך בתוך ביתה בצנעא משלישי ואילך. וכן הלכה דאבל אסור בעשיית מלאכה כל ז' ואם הוא עני שאין לו מה יאכל מותר משלישי ואילך, אבל כל יום שלישי אסור כדאמ' בר קפרא בירוש'. והכי משמע לשון הבריתא דבשמע' דתני בה שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, וכל הני שלשה ימים דשמעתי' לא מצינו יום שלישי חלוק מן השנים אלא גבי הנחת תפלין, והיכא דאיתמר איתמר. אבל לעשות מלאכה של מצוה כגון לכתוב תפלין ולטוות ציצית שרי אף בשני (כדמתרין) [כדמתרץ] רבה מצוה שאני ואע"ג דלא קימא לן כרבה מיהו כשנויא דידיה קיימא לן דליכא מאן דפליג. אבל כל שאר דברים אסורין אם לא היה דבר האבד, כדפרי' לעיל בריש פ"ב. אינו הולך לבית האבל. לנחם אחרים, ואף לא לקבל תנחומין עמהם. אלא במקום המתנחמין. דהיינו עם האבלים, וכן הלכה דג' ימים הראשונים אינו יוצא מפתח ביתו אף לילך לבית האבל, מכאן ואילך הולך ויושב עם המתנחמין.
אסור בשאילת שלום. וה"ה נמי דאסור להשיב מדקאמ' בסמוך מג' ועד ז' משיב ואינו שואל, משמע הא בג' הראשונים אף משיב אינו. ה"ג מכאן ואילך משיב ושואל כדרכו. כלומ' משביעי ואילך, וכן משמע לק' בסמ' מתוך תירוצו של רב אידי. אפי' שני בני חתנים. שהיו כבר נשואים. כבר מנוחם אני. כבר הייתי מנוחם בשביל כבוד שעשיתם, וכל שכן עתה שאינם חתנים. כמה עקיבא איכא בשוקא. שלא הייתם נזקקים להם. כל שכן. הואיל ולכבוד תורה באתם ששכרכם כפול. לכו לבתיכם לשלום. וביום ראשון היה ואעפ"כ נתן להם שלום. כבוד רבים שאני. דכיון דרבים היו שם היה מותר לשאול בשלומן, אבל ליחיד מיתסר. ה"ג אמ' מר מכאן ואילך משיב ושואל כדרכו. מז' ואילך ואפי' תוך ל'. מדבר עמו תנחומין. מפני שכל ל' יום עדין שם אבלות עליו. ואינו שואל בשלומו. כדמפ' לקמי' שאינו שרוי בשלום. ואינו מדבר עמו תנחומין. [שאין] שם אבלות עליו. ונשא אשה אחרת. בתוך ל', וכגון שאין לו בנים, או שיש לו בנים קטנים דאלו לאדם אחר אמרי' לקמ' [כ"ג ע"א] שצריך לשהות עד שיעברו עליו ג' רגלים, והכא ע"כ תוך ל' איירי, מדקא' שאינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, אלמא בר תנחומין הוא ואי לאחר ל' אינו בר תנחומין מעתה. לא יכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. ולהיות קובל לפניו על אשתו ראשונה שמתה, משום חלישות הדעת (על) [של] אשה זו שלקח. בשפה רפה ובכובד ראש. מן הצד יזכיר לו אשתו שמתה, ואינו מאריך עמו דברים שלא יתחרט על זו שלקח, ומ"מ צריך לדבר עמו קצת שלא יאמר שאינו אוהבו. קתני מיהת דתוך ל' שאינו שואל בשלומו שאינו שרוי בשלום. והא מדקתני משיב בקמיתא אלמא אחרים שאלו לו, ואכתי קשיא ברית' אברית'. להני דלא ידעי. הא דקתני בקמיתא משיב לאחרים ששאלו לו, מיירי שאותם אחרים ששאלו בשלומו לא ידעו שהיה אבל ושאלו בשלומו ולאותם הוא משיב, משום דאמ' [ברכות ו' ע"ב] הנותן שלום לחבירו ואינו מחזיר לו נקרא גזלן, ולהכי נמי אפי' תוך ז'. משלש' ימים הרא' ואילך הוא משיב שלום לאותן ששאלו לו שלא ידעו שהוא אבל. אי הכי. דאמרת דמיירי תנא דברית' קמית' בהני דלא ידעי, אמאי תני בה ברישא, שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום, ואמרי' דה"ה דאף להשיב אסור, ואמאי ליהדר להני דלא ידעי ששאלו בשלומו שלא יקרא גזלן. דמודע להו. בג' ימים הראשונים אינו משיב אלא מודיע להם מה שאי' לו ולא יקפידו עליו אם אינו משיב. הכא לא צריך לאודו'. משלשה ימים הראשונים ואילך, אלא משיב כדרכו.
ואית ספרים דגר' אמ' מר מג' ועד ז' משיב ואינו שואל, ורמינהו כו'. ולכאורה משמע הכי בסוף הסוגיא דמהדר למירמי מד' ימים אחרונים של תוך ז', מדפריך אי הכי רישא נמי, ופרי' מג' ימים הראשונים דאמר' בהו דאינו משיב ואי מעקרא הוה רמי מתוך ל', הכי הוה ליה למי' תוך (ז') [ג'] נמי. מיהו לא קשיא לגיר' ראשונה דודאי לא הוה מצי למיפרך הכי אלא מג' ימים הראשונים, דהא בד' ימים אחרונים תני בה בהדיא משיב, ומ"מ אי איפשר ליישב גי' זו השני', דמאי קא רמי מתוך ל' לתוך ז', והיכי מדמי להו, וכי תימא דפריך מכל שכן, והק"א, היכי אמרת דתוך ז' משיב, אלמ' אחרים שאלו בשלומו, והכא תניא דאפי' תוך ל' אין אחרים שואלין בשלומו וכ"ש תוך ז', הא לית', דא"כ מאי משני רב אידי עלה דבריתא קמייתא הוא שואל בשלום אחרים, ואי אתוך ז' דבברית' קמייתא הוה מהדר לאותובי מאי קא' הוא שואל כו', והלא בברית' קמית' בתוך ז' תני בה בהדיא ואינו שואל, לכך נראי' גי' ראשו' ועיקר. ורמינהו. השתא מהדר למירמי אברייתא בתריית' דתני בה דלאחר ל' שואלין בשלומו, והכי קתני בתוך שנים עשר חדש אינו שואל בש'. אבל מדבר עמו מן הצד. שאין מזכיר לו שם המת אלא או' לו תתנחם. שאני שוברה. ואצערך עוד פעם אחרת ואחר כך ארפאנה בימים מועטים, ותדע שסמנין שלי יפין הן, וכן זה מזכיר לו צערו עוד, והוא כבר שכוח ממנו, דומה שאינו עושה אלא להראות חכמתו, (אלא) להראות שהוא יודע לנחם. באביו ואמו. אין שואלין בשלומו עד אחר י"ב חדש. הא בשאר קרובים. ואז מותר לשאל בשלומו לאחר ל'.
מסקי' הכא בכל אבל, דכל ל' יום אין שואלין בשלומו, אותם שיודעים שהוא אבל, אבל לאותם שלא ידעו ושאלו בשלומו, תוך ג' ימים הראשונים אסור לו להשיב, אלא מודיע להם, מג' ועד ז' משיב כדרכו למי שלא ידע באבלו ושאל בשלומו, ואינו שואל בשלום לשום אדם. מז' ועד ל' שואל בשלום לאחרים שהם שרוים בשלום, ואין אחרים שואלין בשלומו שאינו שרוי בשלום, אלא מדברים עמו תנחומין, ומשיב כדרכו למי ששואל בשלומו שלא ידע שהוא אבל, לאחר ל' בשאר קרובים שואל ומשיב כדרכו לכל אדם, ואחרי' שואלין בשלומו [ובאביו ואמו אין אחרים שואלין בשלומו] עד לאחר י"ב חדש, ואין רגל מפסיק כאן כלל דהא אי איפש' לי"ב חדש בלא רגלים, ובתוך ל' כן הדין נוהג באביו ואמו כמו בשאר קרובים בכל ענין, ואין חלוק ביניהם, אלא מה שנוהג בשאר קרובים מז' ועד ל' נוהג באביו ואמו מז' ועד י"ב חדש, ואם נשא אשה תוך ל', אינו מדבר עמו תנחומין בביתו אלא בשוק מדבר עמו בשפה רפה ומן הצד.
בא ממקום קרוב מונה עמהן. שיעור של מקום קרוב לא מצינו מפורש בשום מקום אך הגאונים פירשו' על פי הקבלה שהוא עשרה פרסי, סוגיא דחד יומא, מהלך יום אחד, וכן פי' רב אלפס, וכיון דאם היה יודע הדבר מיום ראשון היה יכול לבא כמאן דאית' בהדיהו מעיקרא דמי. ורבי' אברהם ב"ר דוד פי' האי שיעו' דמקום קרוב דפי' רבוואתא אהכי סמכי ליה, דכיון דאפי' אי שכיב שיכבא סמוך לערב ונסתם הגולל סמוך (לערב) לחש' ולמחר משדרי ומודעי ליה ומטי שליח' התם סמוך לחשכה, ולי[ומא תלי[תאה אתי לגביהו נמצא שהוא משיג אותם ומגיעם בתוך יום שלישי סמוך למנחה ועדיין הוא תקפו של אבל, אבל אי מרחק טפי איפשר דלא אתי לגביהו בתוך יום שלישי, ואפי' אם בא בתוך הג' ימים מונה לעצמו, כיון שבכל פעם אינו ראוי לבא, וכן מיום שלישי ואילך אפי' בא ממקום קרוב מונה לעצמו, דבענן תרתי, שיבא אצלם בתוך ג' ימים, ושיהא במקום הראוי לבא אצלם אם יצטרכו לשלח אחריו. ר' שמעון אומ' אפי' ביום ז' אם בא ממקום קרוב מונה עמהן. דר' שמעון ודאי בעי מקום הראוי לבא אצלם, אבל לא בעי ממש שיבא אצלם. א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית (נכנס) בבית. גדול הבית הוא גדול האבלים, כלומ' הא דאמ' בא ממקום קרוב מונה עמהן, היינו כשגדול הבית הוא בבית, והתחיל להתאבל ביום ראשון עם האחרים להכי הוי אותו שבא ממקום קרוב שהוא מן הקטנים מונה עמהן שהוא טפל להם ונמשך אחריהם למנינם כיון שגדול עמהן, אבל אם היה זה הבא ממקום קרוב הוא עצמו גדול הבית, אינו טפל לקטנים ממנו להיות נמשך אחר מנינם אלא מונה לעצמו.
<h2>דף כב.</h2>
הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. כגון שאין להם בית הקברות בעירם, וצריך לילך לקבור המת בעיר אחרת, והלך גדול הבית עם המת לקברו וחזר מבית הקברות לבית, קודם שיבא זה ממקום קרוב, ואחר כך כשבא אחד מן הקטנים ממקום קרוב מצא בבית שני מנינים, כי הקטנים שלא הלכו לבית הקברות ונשארו בבית מונין משיצא המת מעירם והחזירו פניהם ממנו, כדלקמ' בסמוך, אמ' להו לבני מחוזא אתון דלא אזליתון (בתוך) [בתר] ערסא מכי הדריתו אפיכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו. ואלו הגדול מונה לעצמו משנסתם (הגולם) [הגולל] בבית הקברות. ומיבעיא ליה על אותו שבא ממקום קרוב (אחריהם למנות עמהם) אם הוא מונה עם הקטנים שנשארו בבית, ויהיה טפל להם ונמשך אחר מנינם, כי מנינם עקר כיון שגם הגדול עמהם בשעת מיתה, שהיא הגורמת האבלות על כלם, או דילמא ימנה לעצמו ולא יהיה טפל להם כיון שאין הגדול עמהם במנינם ופשיט מדר' יוחנן דמונה עמהן, דכיון דגדול הבית היה בשעת מיתה עמהם, ונתעסק כל שעה בצרכי המת עד שנקבר, הרי הוא כאלו היה בבית לענין זה שמנינם עיקר למשוך זה הבא ממקום קרוב אחריהם למנות עמהם. והתניא מונה לעצמו. וע"כ לא מיירי בשגדול הבית בבית, דבהא ודאי הוא דמונה עמהם, אלא ע"כ מיירי בשהלך גדול הבית לבית הקברות, וקתני דמונה לעצמו, וקשיא לר' יוחנן דאמ' דאפי' הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן, ומשני לעולם מיירי ההיא ברית' דתני בה מונה לעצמו בשגדול הבית בבית, ואפי' הכי מונה לעצמו, דמיירי כגון דאתא לבתר תלתא יומי והיינו כת"ק דשמעתי' דתני מכאן ואילך (מונה) אפי' בא ממקום קרוב מונה לעצמו, ואשמעי' לאפוקי מדר' שמעון דאמ' אפי' ביום השביעי אם בא ממקום קרוב מונה עמהם, אבל לא בעי לשנויי דההיא ברייתא דתני בה מונה לעצמו מיירי כגון שבא ממקום רחוק, דא"כ לא שמעי' רבות' כלל, דבהא ליכא מאן דפליג. כי הא דאמ' להו רב לבני הצלבוני, שם מקום. ל"א שם כנוי משפחה, או שמא שם האיש אביהם. דאתו בגו תלתא יומי לימני בהדיכו. בין איתיה לגדול הבית בבית, בין שהלך גדול הבית בבית הקברות, דכיון שהוא עסוק בצרכי המת, והיה עם האחרים בשעת מיתה, הרי הוא כאלו הוא בבית להיות מנינם עיקר ולמשוך [זה הבא ממקום קרוב אחריהם למנות עמהם ואין לחלק בין] גדול הבית בבית להלך לבית הקברות, אלא בין כך ובין כך דאתא בגו תלתא יומי מונה עמהם לבתר תלתא יומי מונה לעצמו.
וקשיא דהשתא משמע דר' יוחנן סבירא ליה כת"ק, דמפליג בין אתא בגו תלתא יומי לאתא לבתר תלתא יומי, ולקמ' בשמ' פסיק ר' יוחנן הלכה כר' שמעון באבל, דאפי' ביום ז' אם בא ממקום קרוב מונה עמהם, לכך תירץ רבי' שמשון ב"ר שמשון, דהא דקאמ' ר' יוחנן בראש הסוגיא והוא שיש גדול הבית בבית קאי לפרושי פלוגתיהו דתנא קמ' ור' שמעון, דכשיש גדול הבית בבית סבירא ליה לתנא קמא דאיכא לפלוגי בין אתא בגו תלתא יומי לאתא לבתר תלתא יומי, ור' שמעון סבר דכיון דגדול ה[בית] בבית אפי' ביום ז' אם בא ממקום קרוב מונה עמהן, ובהא פסיק ר' יוחנן לקמן כר' שמעון באבל דאפי' ביום ז' אם בא ממקום קרוב מונה עמהם [אבל בהלך גדול לבית הקברות הלכתא כרבנן] דאי איתא בגו תלתא יומי מונה עמהם, לבתר תלתא יומי מונה לעצמו, ושמא ר' שמעו' נמי מודה בהא, הא ר' שמעון לא אמ' אפי' ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן אלא דוקא בשיש גדול הבית בבית כדאוקי ר' יוחנן למלתיה, ולפי שטה זו הוי הפסק שאם גדול הבית בבית אפי' ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם כר' שמעון (וכד מסיק ימים אצל האבלים שבבית ממ' קרוב מונה עמהם ממקום רחוק מונה לעצמו) [ואם אין גדול הבית בבית] אחר שלשה ימים אפי' בא ממקום קרוב (לעצמו, ואם אין גדול הבית בבית... אחר שלשה ימים) מונה לעצמו כדין כל שמועה קרובה וכ"ש שאם יהא אותו הבא גדול הבית, שהוא מונה לעצמו.
ורבי' אברהם ב"ר דוד פי' כל השטה כמין חומר, והילך סגנון דבריו. א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית, אז הבאים מן הדרך בתוך ג' ימים הם טפילה לאותן שבבית, אבל אם אין גדול הבית בבית אלא שהיה הוא בא מן הדרך אינו טפילה לאותן שבבית לא שנא בא ביום ראשון ולא שנא בא ביום שיני, לא שנא בא ממקום קרוב ולא שנא בא ממקום רחוק, והכי נמי אותן שבאין מן הדרך אינם טפילה לאותן שבבית (לא שנו) כיון שאין הגדול עמהן. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברו' מהו שיהא טפילה לאותן שבבית, מי אמרי' (כגון) [כיון] שהיה בשעת מיתה והוא עסק בצרכי המת שדינן ליה בתריהו ויהא טפלה להם וימנה עמהן מכיון שיצא מפתח בתיהם אע"פ שעדין לא נסתם הגולל, או דילמא כיון שהוא גדול הבית לא [יהא] טפילה להם כלל, ת"ש דאמ' ר' יוחנן אם הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן, אלמא אמרינן דכיון שהוא עסוק בצרכי המת חשבינן ליה כאלו הוא בבית ומונה עמהן, וה"ה נמי דאם היה אחד מן הקטנים בדרך אחר, ובא בבית דמונה עמהן ואע"פ שאין גדול הבית בבית אלא שהלך לבית הקברות, כיון דחשבינן לגדול כאלו הוא בבית. והתניא בריתא אחריתי דאם גדול הבית הלך לבית הקברות דמונה לעצמו, הא דאתא בגו תלתא יומי (דודאי, גדול שהלך לבית הקברות דמונה לעצמו), הא (דאתי) [דלא אתא] בגו תלתא יומי, דודאי גדול שהלך לבית הקברות כיון שהוא עוסק בצרכי המת חשבינן ליה כמי שאינו גדול, ומפלגינן ביה בין בא בתוך ג', ובין בא אחר ג', מיהו לא מפלגינן ביה בין בא ממקום קרוב ובין בא ממקום רחוק, דאפי' בא ממקום רחוק, כגון שהיה בית הקברות רחוק יותר מעשרה פרסי מונה הוא עמהן, וטעמ' משום דכיון (שהיא) [שהיה] בשעת מיתה ולא צריך לשדורי ליה שליחא ולאודועי, הלכך אי הוי נמי רחוק טפי מי' פרסי כי מטי בהדיהו בגו תלתא יומי מני בהדיהו. וכן לאותו שהיה בדרך אחר אם בא (בתוך) ממקום קרוב ומצא שם גדול הבית מונה עמהן, ואפי' אם לא (סת) מצא שם גדול הבית אלא שעתיד לבא בתוך ג' ימים, ובא בתוך ג' ימים מונה עמהן דכיון דכל תלתא יומי קמאי חשבינן לגדול הבית כאלו הוא בבית לענין שהוא טפילה להם ומונה עמהם, כל שכן דחשבינן ליה כאלו הוא בבית לענין שאותו שבא מן הדרך יהא טפילה לאותן שבבית, אם בא ממקום קרוב, ומיהו בהאי מפלגינן ליה בין בא ממקום קרוב ובין בא ממקום רחוק, כיון דצריך לשדורי שליחא לאודועי ליה, דאפי' אם היה גדול הבית בבית ממש שלא הלך לבית הקברות כלל מפלגינן ביה נמי הכי כדאוקי' בריתא דשמעתין והוא שגדול הבית בבית, וקתני בא ממקום רחוק מונה לעצמו ובהא ליכא מאן דפליג.
ה"ג [רבי'] אברהם ב"ר דוד. כי הא דאמ' להו (ל)רב לבני הוצל דאתו בגו כו'. בני הוצל היו קוברין מתיהן בעיר אחרת ופעמים שהיו שוהין בחזרה יותר משלשה ימים מפני שבוש הדרכים, ואמ' להו רב כשהיה אחד מן האבלים הולך עם המת לבית הקברות דאתו בגו תלתא יומי לימנו בהדיכו עם אותן שנשארים בבית משיצא מפתח ביתם. והא דאמ' לקמ' דאותן שעומדין בשעת קבורה שהם מונין משיסתם הגולל היינו דוקא כשבית הקברות בעיר שאז כולן מונין מנין אחד משיסתם הגולל... שאותם שהלכו עם המת שאינם חוזרין לבתיהם עם האחרים אלא נוהגין אבלותם שם בעיר הקבר או במקום אחר, אבל היכא שחוזרים עם האחרים שמונין משיצא מפתח ביתם. ואם אותו שהלך לבית הקברות הוא גדול הבית מפלגינן ביה בין אתא בגו תלתא ובין אתא לבתר תלתא, ואם היה אחד מן הקטנים, אם גדול הבית בבית אפי' בא ביום השביעי מונה עמהן ואפי' בא ממקום רחוק כיון דלא צריך לאודועי ליה ואם אין גדול הבית בבית אי אתא בגו תלתא לימני בהדיכו לבתר תלתא לימני לנפשיה. ואמ' להו רבא לבני מחוזא שהיו משלחין מתיהן לקבור בעיר אחרת שלא היה דרכם שילכו האבלים עם המת אלא אנשים אחרים היו הולכין שם עמו ולהכי אמ' להו רבא אתון דלא אזליתון בתר ערסא.
וכת' רבי' אברהם ב"ר דוד נראה לי כי האי סוגיא דמייתי תלמוד' כי הא דההוא עובדא כו' הלכתא הוא, דאי לא הויא הלכתא לא הוה מייתי סייעת' למילתי' מההוא עובדא, ואע"ג דקבע ר' יוחנן לקמן הלכה כר' שמעון דאמ' אפי' ביום ז' אם בא ממקום קרוב מונה עמהן והכי הא מפליג ר' יוחנן בין בא בתוך ג', ובין בא אחר ג', מיהו לא פליגא מידי סוגיין דהכא אההוא פיסקא דפסיק ר' יוחנן לקמן כר' שמעון, דהכא מיירי בגדול שהלך לבית הקברות, שאין גדול הבית בבית כדפרישי', ואיפשר שאין גדול הבית טפילה לשאר אחי למימני בהדיהו אלא היכא דהוי מטי בהדיהו בגו תלתא יומי, וגם אין אחד מן הקטנים שהלך בטל אצל האחרים אם אין גדול הבית בבית אלא היכא דאתא בגו תלתא יומי, אבל אם היה גדול הבי[ת] בבי[ת] ואחד מן [ה]קטנים הלך לבית הקברות בין קרוב ובין רחוק, או אפי' בא מן הדרך שלא היה שם בשעת מיתה אם בא ממקום קרוב אפי' ביום השביעי מונה עמהן כר' שמעון. והשתא לא פליג' סוגיין דהכא להא דפסקינן לקמן כר' שמעון כלל, וכולה סוגיא הלכתא היא.
ועוד כתב רבי' אברהם ב"ר דוד וזה לשונו, והרב ר' יצחק אלפס ז"ל לא הזכיר גדול הבית שהלך לבית הקברות כלל, והוא תימה גדול בע[י]נינו. ירוש' [ה"ה], הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקסרין דקברין בבית כירה, אית תנויי תנו אילין שכאן מונין משיצא המת, ואילין ששם מונין משיסתום הגולל [ואית תנויי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל], ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול המשפחה, מהו אחר גדול המשפחה, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי לחומרא, שאם היה גדול המשפחה כאן אילין ואילין מונין משיצא המת [ואם היה גדול המשפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל], ואם אין שם גדול המשפחה אילין שכאן משיצא המת, ואילין ששם מונין משיסתום הגולל, למדנו מכאן שסתימת הגולל היא אותה האבן שנותנין על הקבר על שם וגללו את האבן [בראשית כ"ט], אי נמי אותו הנסר שקובעין על... הקבר ולא זו היא סתימת הארון שעמו בבית כמו שראיתי לקצת החכמים מפרשי', מכל מקום סוגיא זו חולקת על הסוגיא שלנו, עד כאן לשונו.
ורבי' שמחה משפירא פי' כל סוגיא (אלא) [זו א]מוליכין את המת לקברו בעיר אחרת, ומקצת מן האבלים הולכין עמו, ומקצתן נשארין בבית וקא' תנא קמא דאם באין (אותו) [אותן] שהלכו לבית הקברות בתוך ג' ימים אם ממקום קרוב מונין עם אותן שבבית משיצאו מפתח ביתם, כיון שידעו כשמת המת כאשר ידעו אלו שבבית, וקא מפרש ר' יוחנן דהא דפליגי ת"ק ור' שמעון היינו דוקא כשיש גדול הבית בבית, שלא הלכו לבית הקברות אלא מן הקטנים אז הוא עקר למשוך החוזרים אחר מנינו, ובהא הוא דפסיק ר' יוחנן לקמן כר' שמעון, ומבעיא ליה לר' יוחנן אליב[א] [דר'] שמעון אם הלך גדול הבית עם המת לבית [הקברות] וחזר ממקום קרוב בתוך ז' מהו, מונה עמהם או מונה לעצמו, ומפליג בין אתא בגו תלתא יומי לאתא לבתר תלתא יומי, אבל אם לא הוליכו את המת לעיר אחרת, אלא שקברוהו בעיר שנפטר בה, והלך אחד מהם למקום אחר קודם שנסתם הגולל, וחזר אצל אחיו קודם ז', כיון דאין כאן אלא מנין אחד בין שיהא אותו שהלך למקום אחר גדול הבית בין שאינו גדול הבית בין בא ממקום קרוב בין בא ממקום רחוק מונה עמהן, ואם אחד מן הקרובים לא ידע כשמת כגון שלא היה בעיר הוי כמו כל שמועה קרובה למנות לו ז' ול' מיום שמועה. זו היא שטת רבי' שמחה, ופירושו דחוק מאד. ועוד דההיא ברית' דפריך מינה והתניא מונה לעצמו מנלן דר' שמעון היא, וכמה פירושי דאיתי בשמועה זו, ולא מצאתי בהם ממש, אך אשר ישרו בעיני כתבתי.
אתון דלא אזליתון בתר ערסא. שהיו שולחין מתיהן בארץ ישראל לקוברן שם, ולא היו האבלים הולכים אחר המת רק היו מלוין אותו חוץ לעיר כשעור מיל או יותר וחוזרים, ולכך היה אומר להם רבא כיון שאין אתם הולכין אחר המטה. מכי הדריתו אפיכו מבבא דאבולא. מכיון שאתם מניחים המת, וחוזרים לבתיכם. בבא. שער. אבולא. פתיחת החומה. אתחילו ומנו. התחילו למנות ימי אבלותכם. ואע"פ שאין המת נקבר עד ימים רבים אחרי כן, ואע"ג דקימא לן לקמן [כ"ז ע"א] דאין אבלות חל על הקרובים עד שיסתם הגולל, הני מילי כשהמת נקבר בעירם אבל אלו שאינם בשעת קבורה, כיון דלא הדר חזו לערסא הוו להו כנסתם הגולל. והוא שבא ומצא עדין מנחמין אצלו. דכיון שעדין המנחמין אצל זה שבבית אכתי לא פסק אבלות מיניה, וכיון שנהג עמו אבלות שעה קטנה מונה עמו, אם זה שבבית הוא גדול הבית כדקאמ' ר' יוחנן לעיל, משמע הכא דר' שמעון (סבירא ליה) כאבא שאול סבירא ליה, דאמ' לעיל (ז) אמרי' מקצת היום ככולו, דאי [כרבנן] הרי כל יום ז' הוא נוהג אבלותו, ולעיל [י"ט ע"ב] נמי אמרי' כמאן אזלא הא דאמ' רב עמרם אמ' רב אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה מיד כמאן כאבא שאול. ננערו לעמוד ולא עמדו מאי. מי אמרינן כיון דדעתן לעמוד כבר פסקו לנחמו, או דילמא כיון שלא עמדו עדין לא פסק אבלותו ומונה זה עמו. תיקו. וכיון דלא אפשי' בעיין, אזלינן לקולא בספיקא דרבנן, והוי כמי שלא עמדו ומונה עמהן. ולחה סותמתן כשרה. שאינה עתידה לינתק וליפתח. שירקא דמעיא. פי' בערוך בשם רבי' האיי, שומן רך כמו מוח וקרוב להיות רעי. דנפיק אגב דוחקא. אינו מתפרק מן הבני מעיין אלא אם כן יגררם בסכין. מאן דהוא. אחד מן התלמידים היה ולא היו יודעים (שמן) [שמו]. והלכה כר' ש' באבל דאמ' שמואל הלכה כדברי המקל באבל. ואפי' הוא יחיד במקום רבים כדפרי' לעיל.
השתא נראה לפסוק בין לשטת הפי' הראשון שכתבתי בשמעתי' לעיל, בין לפירו' רבי' אברהם ב"ר דוד, דאם בא אחד מן האבלים מן הדרך ממקום רחוק (דהא) [דהוא] טפי מעשרה פרסי שהם מהלך יום אחד אפי' אם בא בתוך ג' ימים מונה לעצמו מיום שמועתו, ואפי' מצא גדול הבית בבית, גדול הבית הוא גדול האבלים, ואם בא ממקום קרוב אפי' ביום השביעי מונה עמהן, אם עדין מצא מנחמין אצל האחרים שלא פסקו מאבלותם לגמרי, או אפי' אם ננערו לעמוד ולא עמדו מונה עמהן, ואינו נוהג כדין גזרת ז' אלא שעה קטנה עמהם, ועלתה לו אותה שעה קטנה לז' ימי' לכל דבר, והוא שגדול הבית בבית כדמפ' ר' יוחנן, ואם לא מצא גדול הבית בבית, אלא שהלך לבית הקברות עם המת לקברו, וזה בא אצל האחרים ממקום קרוב בתוך ג' ימים וגדול הבית גם הוא חוזר אצלם בתוך ג' ימים, (וגדול הבית גם הוא חזר אצלם בתוך ג' ימים), כולם מונים עם אותן שנשארו בבית שהם מונין משיצא המת מפתח שער עירם, [אבל אם] אותן שבבית מונין מיום שהחזירו פניהם מן המת, וגדול הבית משנסתם הגולל, (ו)אותו שבא מן הדרך מונה לעצמו מיום שמועתו, דכיון דמנין הגדול חלוק מן האחרים אין זה הבא מן הדרך בטל לא אל הגדול, ולא אל האחרים, אפי' אם בא אצלם בתוך ג' ימים ואפי' בא ממקום קרוב, ואם הלך זה הבא מן הדרך לבית הקברות מונה משנסתם הגולל, אם היה שם בשעת קבורה, ואם כבר נקבר כשבא ומצא שם גדול הבית, אם בא ממקום קרוב מונה עמהם אפי' בא ממקום רחוק, אבל אותו שבא מן הדרך אם בא ממקום קרוב אפי' ביום השביעי מונה עמהן, ממקום רחוק, אפי' בתוך ג' ימים מונה לעצמו, ואם אין גדול הבית בבית, וגם לא הלך לבית הקברות, ואחד מן האחרים הלך לבית הקברות אם חזר בתוך ג' ימים, אפי' היה בית הקברות במקום רחוק מונה עמהן, ואותו שבא מן הדרך אפי' ממקום [קרוב] ואפי' בתוך ג' ימים מונה לעצמו, כיון שאין שם גדול הבית, ואם היה אותו שבא מן הדרך גדול הבית מונה לעצמו אפי' בא ממקום קרוב, ואפי' בא בתוך ג' ימים, תו לא (מיירי) [מידי].
על כל המתים... על כל המתים דלקמן בשמעתין, לחמשה מתי מצוה ש[ה]ם אחיו ואחותו בנו ובתו ואשתו קרי כל המתים משום דקילי מאביו ואמו, ועתה בא לפרש כל החלוקים שבין אביו ואמו לשאר מתים. המדחה מטתו. ממהר לקברו. הרי זה משובח. שדומה ומראה שמקבל עליו גזירת המקום מאהבה. על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. שיש לו להרבות בכבודם ובהספדם ולשהות לקברם, ולא יראה עליו כמשאוי, ואפי' אם מלינו, אע"ג דאין מלינים את המת, מיהו אם הלינן לכבודו כגון לשמע (פלא) עליו עיירות ולהביא לו מקוננות, או לבקש לו ארון ותכריכין נאים, אמרי' בפר' נגמר הדין [מ"ו ע"א] דשרי אפילו לשאר מתים. ואם היה ערב שבת כו'. וצריך להתעסק לכבוד שבת או לכבוד יום טוב, או שמא אם יאחר כלל יצטרך לשהותו עד מוצאי שבת או מוצאי י"ט, ולכך אם ימהר לקברו הרי זה משובח, ומיהו אמרי' בפרק נגמר הדין [מ"ז ע"א] סימן [טו]ב למת כשהגשמים מזלפין עליו, שהוא מתכפר בכך. שמעי' מהכא דבה' מתים הוא מצוה למהר לקבור מתו, ועל אביו ועל אמו הרי הוא מגונה, אבל בערב שבת ובערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו, הממהר לקברו הרי זה משובח. ממעט בעסקו. תוך ז' אף בדברים המותרים לו אף תוך ז', כמו שהם מבוארים בפר' מי שהפך, ובהאי פירקא, אבל על אביו ועל אמו יש לו למעט בעסקו תוך ז' אף בדברים המותרין לו, [ירושלמי ה"ח] (ו)על כל המתים אסור לו לילך בסחורה בארץ מרחקים עד אחר ל', ועל אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו, אבל משא ומתן בעירו לעשות סחורה במקום קרוב מותר לאחר ז' אפי' על אביו ואמו, (יש לו למעט בעסקו תוך ז' אף בדברים המותרין).
<h2>דף כב:</h2>
רצה חולץ. מקרע חלוקו ובגדיו למעלה עד שנראית כתפו מגולה, והוי כי ההוא חלוצי כתף דספ"ק דב"ק [י"ז ע"א], ולקמ' בשמ' אמרי' נמי על חכם חולץ בימין, ויש מפר' חליצת מנעלים [מ]יד שהלבישו למת את תכריכיו, כדי שילך יחף לבית הקברות, וכן ראיתי בתשובות על רבי' יצחק ב"ר יהודה שכשנפטרה אשתו שצוה לבנו לילך יחף לבית הקברות ולחזור יחף. ובקש גדול אחר שעמו לחלוץ עם האבל בשביל כבודו של אבל ונמנע האבל עצמו ולא חלץ מפני כבוד הגדול שעמו, ולא הוי מעשה לסתור, דאדרבה מהכא שמעי' דאי לא הוי משום כבוד גדול הדור אחר שעמו היה האבל חולץ. אמאי נמנע ר' ולא חלץ. משום כבוד ר' אחא שלא יחלוץ, והלא ר' אחא גופיה היה לו לחלוץ מפני כבודו של ר"ש ב"ג שמת, והיה נשיא, ואמ' לקמן נשיא שמת הכל חולצין עליו. שמעי' מהכא דבה' מתים אינו צריך לחלוץ ועל אביו ועל אמו יש לו לחלוץ, ולא פירש התלמוד איזה כתף ונראים הדברים דבשל ימין קאמ' דומ' דחכם דאמרי' לקמ' דחולצין עליו בימין, ולא מצינו חומרא בשום אבל יותר מאביו ואמו. וכתב מורי הר"ר יחיאל ז"ל והאידנא עמא דבר שלא לחלוץ, וצ"ע על מה סמכו, ושמא... שאנו עכשו בין הגוים ויזלזלו בנו יותר מדאי הניחו שכ[ן] מצינו בהאי שהניחו בשביל כבוד גדול שעמו, עד כאן לשו'. מספר לאחר שלשים. מגלח זקנו ושער ראשו. על אביו ועל אמו מגדל פרע. עד ל' יום אינו נקרא פרע כדילפי' לעיל [י"ט ע"ב] פרע פרע מנזיר, ומל' ואילך נקרא פרע, והוא מגדלו (עד) עד שיגערו בו חביריו ביום ל' [ולא] שיהא מותר לגלח בו ביום, שאינו נקרא פרע פחות מל' יום שלמים, ואחר כך תהיה גערה. שמעינן מהכא דעל חמשה מיתי מצוה אסור לגלח ולהסתפר עד ל' יום, וביום ל' מותר, דאמרי' ביה מקצת היום ככולו, ואם פגע בו רגל מפסיק ומותר לגלח בערב הרגל. ועל אביו ועל אמו, אסור לגלח עד שיעברו עליו ל' יום שלמים, ואחר כך ימתין עוד עד שיגערו בו חביריו, ואפי' אם פגע בו רגל בתוך ל' אינו מפסיקו ואינו מותר לגלח בערב הרגל, כדאמ' בירוש' [ה"ט] כל התלוי בגזרת ז' ול' רגל מפסיקו, ברם הכא עד שיגערו בו חבריו, מיהו נראה לי דאם כלו לו ל' יום בחול המועד וגערו בו חבריו ושכניו, מותר לגלח במועד, דהוי שפיר אונסא דמוכח כיון שצריך גערת חבריו ושכניו. נכנס לבית השמחה לאחר ל'. לקמ' מפר' לאיזו שמחה. ולשמחת מריעות. שמחת מריעות קרי המשתאות שעושים השכנים זה עם זה כל אחד יומו, כדי לשמוח יחד ולהרבות אהבה וריעות ושלום וחבה ביניהם, וקא' רבה דוקא אותה סעודה ואותה שמחה קאמ' תנא דמתסרא, שהיא סעודת הרשות, אבל כל סעודת מצוה כגון סעודת חתן וכלה וסעודת שבוע הבן וישוע הבן משתריא אחר ז' אפילו תוך ל', ואפי' על אביו ועל אמו, דכל מקום שנתנו תורת ל' לידחות אין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים. והתניא לשמ' ל' ולמריעות ל'. והכא ליכא למימר פרושי קא מפרש, דאם כן שלשים שלשים למה לי. ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר. דכי אסר תנא כל שלשים היינו דוקא לסעודת חתן וכלה דאיכא בהו אפושי שמחה, אבל לשמחת מריעות דליכא [חסר].
[ואפיקרסותו אינה] מעכבת ואין צריך בה קריעה. אחד האיש ואחד האשה. חייבים לקרוע על אביו ועל אמו כל בגדים שהם לבושים. ר' שמעון בן אלעזר אומ' האשה קורעת התחתון קודם והופכת הקרע לאחוריה. וחוזרת וקורעת העליון ואותו קרע נראה, שאם תקרע כולן כאחד יראה לבה מגולה ויהיה הדבר גנאי. ונראה לפסוק כת"ק דאין האשה משנה קריעתה מן האיש, דאין לומ' דהלכה כר' שמעון בן אלעזר משום דהלכה כדברי המקל באבל, דהא אמרי' לקמן [כ"ו ע"ב] אבלות לחוד וקריעות לחוד. וא"ת כיון דאשה נמי קורעת כולן וצריך לקרוע עד שתגלה לבה כדאמ' לעיל, ולקמ' נמי אמרינן שעל אביו ועל אמו צריך לקרוע מבחוץ כלומ' חוץ לחדר לפני העם, א"כ באשה אמאי לא חיישי' להרהורא, כדאמרי' [סוטה ח' ע"א] גבי סוטה אם היה שערה נאה לא היה קורעה אם היה לבה נאה לא היה מגלהו (שמד) שמא תצא נקיה ויתגרו בה פרחי כהונה אלמא חיישינן להרהורא, ואפי' רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה התם אלא משום דכת' [יחזקאל כ"ג] ונוסרו כל הנשים. וי"ל דהכא ליכא למיח' כלל להרהורא דאין יצר הרע מצוי בשעת הצער, דהכי נמי אמ' בסנהדרין פר' כהן גדול [כ' ע"א] מקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה יוצאות ולא חיישי' להרהורא דשמא יסתכלו בהם האנשים שבאין אחריהם. ועוד י"ל דכיון דאמרי' אפקריסותו אינה מעכבת אע"פ שמכסה את הקרע א"כ הרי היא יכולה לכסות את הקריעה באפקריסותה ולא יהא לבה מגולה. אבל מורי הר"ר יחיאל ז"ל פסק כר' שמעון ב"ר אלעזר מדחזינן לקמן בסמוך שהיא שוללת לאלתר אף תוך ז' מפני כבודה, ואדרבה משם נראה לי להביא ראיה דהלכה כתנא קמא שקורעת כולן ולהכי היא צריכה לשלול לאלתר מפני כבודה. רצה מבדיל קמי שפה. שקורע מעמידי השפה, היא האימרא שתופרין סביב בית הצואר. רצה אינו מבדיל. שמניח האימרא שלמה וקורע למטה ממנה טפח, ותהא הקריעה כמין נקב ארוך כיון שאינה מובדלת למעלה. אינו אלא קרע של תפלה. ולא יצא ידי ח[ובתו]. ה"ג מלמד שנקרעין ונראין כשנים. מתוך שלא היו נאחזין למעלה, ול"ג הכא לעולם, אלא לקמ' בפרק' [כ"ו ע"א], דבעי לאוכוחי קרע שאינו מתאחה שייך למימר לעולם, אבל הכא לא בעי לאוכוחי אלא שתהא הקריעה נראית ויקרע גם את השפה. ונראה דהלכה כר' יהודה שצריך לקרוע השפה, מדחזינן ר' אבהו דמפ' טעמיה ומוכח ליה מקרא. שולל לאחר שבעה. שלילה היא תפירה יחידית, שקורין בשטיר בל"ע. מאחה לאחר ל'. איחוי היא תפירה כפולה שקורי' דפנדורא, ויש קורין לו פורפיט, ויש מפרשי' איחוי היא תפירה (כפולה) כעין אריגה מעשה אומן שקו' בל' שארציר, וכן משמע בירוש' [ה"ז], דגר' התם איזהו איחוי כל שאין רשומו ניכר, משמע שהיא תפירה מכוסה שאינה נכרת כלל, וכן מתרג' מעשה אורג [שמות כ"ח] עובד מאחי, ובמסכת שמחות [פ"ט] נמי גרס' איחוי כל שאחהו כדרכו, ובערוך בערך שלל פי' שולל שאינו תופר בטוב אלא מכלב, ובערך איחוי פי' איחוי היא תפירה אלכסנדרית כעין אריגה, על כן נראה עקר פי' אחרון. והאשה שוללת לאלתר. אפי' תוך שבעה. שמעי' מהכא דעל כל המתים שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר ל', על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואין (מחאה) [מאחה] לעולם, והאשה שוללת אפי' תוך שבעה מפני כבודה.
קורע בכלי. בסכין אם ירצה, כדי שתלך הקריעה ביושר. קורע ביד. שאוחז בשתי ידיו ומושך אילך ואילך ואם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו וכן הלכה דעל כל המתים קורע בכלי. על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. בפני העם ועל המת. וכן לנשיא. צריך לקרוע בפני העם כדי להרבות צער (לעולם) לעומדים שם. לא הושוו לאביו ואמו. אמתני' דלק' בפי' קאי, דתנן בה אלו קורעין שאין מתאחין אביו ואמו ורבו ונשיא ואב ב"ד ושמועות כו', ותני עלה בתוספת' לא הושוו לאביו ואמו אלא לענין איחוי שאין מתאחין לעולם, משמע הא לשאר דברים לא הושוו, ואת אמרת וכן לנשיא. כפו אסיתא. הפוך מכתשת ועמוד עליה, כדי להראות לכל שקרעת ויקרעו גם הם. על חכם. רב שבעיר ומורה (עליה) הוראות. חולץ בימין. קורע לצד ימין עד שחולץ ומגלה כתפו הימנית. אב ב"ד. עדיף מיניה וצריך לחלוץ בשל שמאל, שהוא גנאי יותר שבאותן הימים היה מנה[ג] המקטורן לכסות כתף שמאל יותר משל ימין, ולכך חליצת השמאל נכרת ונראית יותר משל ימין. ונשיא. עדיף מכולהו וצריך לחלוץ מימין ומשמאל. בית מדרשו בטל. חכם שמת, בית המדרש שהיה רגיל ללמוד בו תורה ותלמידיו שהיו רגילין ללמוד לפניו בטלין כל אותו היום, ואפילו לאחר שנקבר, אבל כל שבעה לא, שלא מצינו בשום מקום שיצטרכו להיות מתאבלים, ואין להוכיח מכאן דעל שאר מתים יהא מותר ללמוד אף בעודו בעיר, מדלא אסרינן הכא אלא בית מדרשו משמע אבל (על) שאר בתי מדרשות (א) מותרין, דאיכא למימר דהכא לא אסר לבית מדרשו טפי משאר בתי מדרשות אלא שלא ילמדו כל היום אף לאחר קבורה, אבל קודם קבורה יכלינן למי' דאסירי כולהו, וכן לשאר מתים. אב ב"ד שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין. כל אותו היום משנין את מקומן, ממזרח למערב ומצפון לדרום. נשיא שמת כל בתי מדרשות בטלים. אותן שהיו סביבו ובממשלתו. (ובית) [לבית] הכנסת. שלו.
<h2>דף כג.</h2>
וקוראין שבעה ויוצאין. בשבת יקראו ז' בתו' ואין מתפללין בעשרה, אלא כל אחד ביחיד. לא שיצאו ויטיילו. כלומ' לא שילכו ברחובות ובשווקים. אלא יושבין ודווין. ומתאבלין עליו. שמועה ואגדה. שמועה, מימרא (כל) [של] האמוראין וסוגיות דברי התלמוד. שבת ראשונה. הוא שבוע ראשון הם ז' ימי אבלו. אינו יוצא מפתח ביתו. לילך לדבר הרשות, דאלו לילך לבית האבל אינו אסור אלא ג' ימים הראשונים כדאמר' לעיל [כ"א ע"ב]. ואינו יושב במקומו. בבית הכנסת או בבית המדרש או בכל דבר של מעמד, אלא ישנה מרוח לרוח. שלישי יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו. אלא יושב ודומם. רביעית הרי הוא ככל אדם. ואע"ג דאכתי לא מטו להו שלשים יום דיליה. לא הוצרכו [לומר] דשבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. דמילת' דפשי' היא ש[הרי] הכל נכנסין לנחמו, אלא אף שניה אינו יוצא, וקיימא לן כת"ק, חדא דרבים נינהו, ועוד דהלכה כדברי המקל באבל, ואע"ג דבירושלמי (דמסכת פיאה) [דמכלתין ה"ה] פסק ר' יהושע בן לוי כר' יהודה דמוסיף ימים וקאמ' דשבוע שניה היא ראשונה, מיהו תלמוד שלנו עקר. וכן פסק רב אלפס, הלכך שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב ואינו (מב) מדבר בקהל, רביעית הרי הוא ככל [אדם], ובדין זה אין חילוק בין אביו ואמו לשאר מתים, וגם אין רגל מפסיקו כיון שאינו תלוי בגזרת שבעה ושלשים.
כל שלשים יום לנישואין. אם מת לו מת לא ישא אשה עד אחר שלשים יום וגם בדין זה אין חילוק בין אביו ואמו לשאר מתים, מדלא מפלי[ג] בהו תנא כדקא מפליג בהו לעיל בשאר דברים. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים. דבעינן שיעברו עליו ג' שמחות כדי שישכח אשתו ראשונה, ולא יהיו לו שני דעות בבאו עם אשתו שניה, דאמ' בסוף פרק ואלו מתרין [עיי"ש כ' ע"ב] אלמון שנשא אלמנה ארבע דיעות במטה ובניו קרובים לממזרות. ר' יהודה אומ' רגל ראשון ושני אסור. דקסבר דדי לו בשני רגלים. ואם אין לו בנים. סתמא היא ולא ממילתיה דר' יהודה הוא. מותר לישא אשה לאלתר. ואין צריך להמתין ג' רגלים לת"ק או שני רגלים לר' יהודה. מפני ביטול פריה ורביה. ובפ' הבא על יבמתו [ס"א ע"ב] פליגי ב"ש וב"ה כיצד הוא קיום פריה ורביה, לב"ש שני זכרים ולב"ה סגי בזכר ונקבה שנ' [בראשית ה'] זכר ונקבה בראם וקיימ' לן כב"ה, אבל בחד מיניהו לא איפטר, ובשתי נקבות נמי לא איפטר, ותניא התם היו לו בנים ומתו והניחו לו בני בנים כבר קיים פריה ורביה דבני בנים הרי הם כבנים, ומסיק התם דלא שנא ברא לברא או ברתא לברא או ברא לברתא או ברתא לברתא בכל ענין קיים פריה ורביה, ודוקא תרי מתרי אבל תרי מחד לא. הניחה לו אשתו ראשונה בנים קטנים מותר לישא אחרת לאלתר בשביל פרנסתן. שהאשה תגדלם ותתן עיניה עליהם יותר מן האיש, לפי שהיא מצויה תדיר בבית. ואמר לאחותה (לכד) [לכי] ופרנסי בני אחותך הכנסי בביתי ופרנסי הבנים כי אני אשא אותך. ואעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה, ומפ' רב פפא (דמ) דזמן מרובה הוא לאחר שלשים יום.
הכא בשמעתי' משמע דאדם שמת לו מת אם אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר, שהרי מי שמתה לו אשתו צריך להמתין אחריה יותר מאחר כל שאר מתים, לגבי לישא אשה, כדמשמ' בשמ', ואפי' הכי קאמ' שאם אין לו בנים, או אם הניחה לו בנים קטנים שמותר לו לישא אשה לאלתר, וכ"ש בשאר מתים, וקש' מההיא דריש פ"ק דכתובות [ד' ע"א], דתני מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות, ומסי' התם דוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא מאן דטרח אבל איפכא לא, אלמא אם מת לו מת אסור לישא אשה לאלתר ואף מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג, ואין לומר דהתם מיירי באין לו בנים קטנים ויש לו בנים גדולים דהא מדקאמ' התם דוקא אביו של חתן דליכא מאן דטרח, אלמא משמע דמיירי בבחור שלא נשא אשה מעולם, שהרי אביו צריך לטרוח בשבילו לעשות נשואיו, ויש רוצין לחלק ולומר דהתם מיירי דוקא באב דאב ואם דחמיר טפי כדאמ' לעיל דעל אביו ועל אמו אסור לו לילך לבית השמחה עד אחר י"ב חדש, ומשום הכי מחמ' ביה אף באין לו בנים, והכא בשמעתיה מיירי בשאר מתים דלא חמירי כולי האי, דאפי' לילך לשמחה דאחריני שרי אחר שלשים, ולהכי כשאין לו בנים שרי ליה לישא אשה לאלתר דמצוה קא עביד, והא דמשמע הכא דמחמירינן במתה אשתו יותר מעל אביו ואמו אינו אלא חומרא בעלמא מטעמ' דפרשי' כדי שישכח את אשתו ראשונה. תדע דהא ראש השנה ויום הכפורים חשיבי כרגלים לגבי האי מילתא נמי כיון דמחשבי... לגבי מילי אחריני דאבלות כדלקמן, ואע"ג דמקרבי להדדי, אלמא כיון שעברו עליו ג' שמחות לא חלקו בו בין סמוך למופלג. ולא נהירא דמדלא מפליג תנא דשמעתי' בין אביו ואמו לשאר מתים לגבי האי דינא כדמפליג בהו לעיל בכמה דיני אחריני אלמא לגבי האי מי' ליכא בהו פלוגתא.
ומפר' רבי' תם דהא דתני הכא לאלתר לאו דוקא תוך שבעה, אלא אחר שבעה, ולא נקט לישנא דלאלתר אלא לאפוקי שאין צריך לו להמתין ג' רגלים, אבל לעולם אימא לך דעל כל המתים אינו יכול לישא אשה עד אחר שבעה, והיינו הא דקאמרי' ברי' כתובות אבל איפכא לא אינו נוהג ז' ימי המשתה ואחר כך ז' ימי אבלות, דאדרבא נוהג ז' ימי אבלות קודם ואחר כך נוהג ז' ימי משתה, אבל קשיא להא דאמרינן דלאלתר דשמעתי' בעי למי' אחר ז', דהא משמע בשמעתי' דמדמי התירא דמי שאין לו בנים כלל להתירא דמי שיש לו בנים קטנים מדקתני תרויהו בחד לישנא, ואלו גבי מי שיש לו בנים קטנים הוי לאלתר... אפי' תוך ז' מדמייתי עליה ההוא עובדא דיוסף הכהן דגר' ביה ברוב הספרים ואמ' לאחותה בבית הקברות משמע שכנסה לאלתר ממש. מדמסיים (בא) [בה] ואעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה ומפ' רב פפא דזמן מרובה היינו לאחר שלשים משמע דהכניסה מיהא היתה לאלתר ממש קודם שלשים, ועוד דבירוש' דפר' החולץ גבי מתני' דתנן חוץ מן האלמנה מפני האבול, מייתי כי האי עוב' דשמעתי' אלא במקום יוסף הכהן תני ר' טרפון, וגרסי' התם בהדיא ועד שיהא בבית הקברות אמ' לאחותה לכי וגדלי בני אחותך ואעפ"כ שכנסה לא הכיר בה עד לאחר שלשים, משמע שכנסה לאלתר ממש תוך ז', והיה רבי' יצחק ב"ר אברהם מפ' דלעולם כנסה בבית הקברות, ואפ' הכי מיחשב כמי שכנסה אחר ז', דההוא עובדא דשמעתין (ה)הוא עובדא דיוסף הכהן דמייתי תלמודא בזבחים בפרק טבול יום [ק' ע"א] מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו בעל כרחו, וכיון דערב הפסח היה, ערב הרגל חשיב כז' ימים כדאמ' לקמ' [כ"ד ע"ב] בערב הרגל והרגל הרי כאן ארבעה עשר יום, ופסקי' נמי לעיל [כ' ע"א] בקובר מתו שעה אחת קודם הרגל דבטלה ממנו גזרת ז', ולהכי כיון שנהג אותו היום ערב פסח אבלותו שעה קטנה, הוי כאחר שבעה והיה מותר לו לכנוס אשה אחרת בו ביום, ולא יתכן דהא אמרי' לעיל דאפי' קובר מתו ג' ימים או ו' ימים קודם הרגל דלא בטלו ממנו גזירת שבעה עד הלילה לאחר שיכנס הרגל, והכי אסקי' לעיל, וא"כ היאך היה יוסף הכהן נושא אשה בו ביום אם הוא אסור לישא כל ז' ימי אבלו, ועוד דבירוש' שהבאתי בעובדא דר' טרפון לא תני ביה בערב הרגל כלל, ותני ביה ועד שהוא בבית הקברות אמ' לה לאחותה לכי וגדלי בני אחותך, ונראין יותר דברי רבי' תם שתירץ דודאי לא שכנסה בבית אלא שידוכין בעלמא הוא דשריא בבית הקברות והכניסה לתוך ביתו כדי שתפרנס הבנים, ומ"מ לא נשאה עד לאחר ז' ולא בא עליה עד לאחר ל', תדע דלא בעי למי' שנשאה לאלתר ממש בבית הקברות דהא במס' שמחות לא מייתי ההוא עובדא דיוסף הכהן אלא עובדא דרבן גמליאל שמתה אשתו ברגל ואמ' לאחותה בתוך הרגל הכנסי וגדלי בני אחותך, וע"כ הא דקתני התם הכנסי לאו נשואין ממש קאמ' דהא נשואין מתסרי בתוך המועד כדתנן בפרקי' קמ' דלעיל [ח' ע"ב], אלא בעי למימר התם במס' שמחות ששדכה ברגל והכניסה לבית, הכי נמי בשמעתי' בעי למימר ששדכה בבית הקברות והכניסה לביתו, ומיהו לא יכלינן למימר שלא נשאה עד לאחר שלשים ואז נשאה ובא עליה, דהא אמרי' בירושלמי בעובדא דר' טרפון אע"פ שכנסה לא הכיר בה עד לאחר ל' אלמא בתוך ל' כנסה.
וא"ת כיון שלא [היה] דעתו לבא עליה עד לאחר ל' למה כנסה בתוך ל' ואם בשביל כדי פרנסת הבנים בשדוכין בעלמא הוה סגי ליה כל תוך ל' כמו תוך ז' וי"ל דהכי הוה ניחא ליה טפי כדי שתהא מזומנת לו לבעול מיד אחר ל', ודמי להא דאמ' לעיל [י"ט ע"א] כותבין תפלין בתוך המועד אע"ג דאסור להניחם עד אחר המועד. אלא משום הכי שרינן לכותבן בתוך המועד כדי שיהו מזומנין לו אחר המועד מיד, ועוד דקדק רבי' תם דכיון דשרינן למי שיש לו בנים קטנים לעשות נשואין תוך שלשים [וה"ה למי שאין לו בנים] דהא בחד לישנא תני להו הכא בשמעתי', ואם כן אע"ג דאסרי' לבעול למי שיש לו בנים קטנים עד לאחר שלשים יום, מיהו למי שאין לו בנים כלל כיון דשרו ליה לישא תוך שלשים שרי ליה נמי לבעול תוך שלשים [ד]הא דשרינן ליה לישא תוך שלשים היינו משום קיום פריה ורביה והיאך יקיים פריה ורביה אם לא יבעול, ולא דמי למי (שאין) [שיש] לו בנים [קטנים] שכונס תוך שלשים אע"פ שאסור לו לבעול עד לאחר שלשים, דהתם מירי באדם שכבר קיים פריה ורביה שהרי יש לו בנים קטנים, ולכך אסור לו לבעול (ומ"מ מיירי באדם שכבר קיים פריה ורביה שהרי יש לו בנים קטנים) ומ"מ מותר לו לכנוס כדי לפרנס הילדים והאי איכא משנשאה שפיר בכניסה בלא בעילה.
ועוד אמר רבי' תם דאפי' אם מתו אביו ואמו דקיימ' לן לעיל לא יכנס לבית השמחה עד לאחר י"ב חדש, מיהו לשמחה דיליה ולנשואין דיליה דהם מצוה אם אין לו בנים כלל או אם יש לו בנים קטנים מותר לישא אפי' תוך שלשים, דכל היכא דהודחו תורת שלשים אין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים אבל תוך שבעה ימי אבלות אין להתיר דהא אמרינן בריש כתובות בהדיא אבל איפכא לא, כלומ' שצריך לנהוג ז' ימי אבלות תחלה, והתם מיירי בבחור שלא היו לו בנים מעולם כדפרי' לעיל. ומי שקיים פריה ורביה כבר אפי' אין לו בנים קטנים נמי מותר לו לישא אשה מיהא לאחר ל', לא שנא באביו ואמו ולא שנא שאר מתים, דלא חלק התנא בהאי [בין אביו ואמו לשאר קרובים אלא] במתה אשתו לבד כדפרי', ואע"ג דבמת אביו ואמו מתסר ליה לעיל לילך לבית השמחה עד אחר י"ב חדש, הני מילי לשמחה דאחריני דאיפשר לקיומי מצוה בלא דידיה אבל נשואין דנפשיה דאי איפשר למעבד האי מצוה בלא דידיה ואיכא מצוה, דאע"ג דכבר קיים פריה ורביה קיימא לן כר' יהושע דאמ' בפ' הבא על יבמתו [ס"ב ע"ב] נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו שנ' [קהלת י"א] בבקר זרע [את] זרעך ולע' אל תנח ידך להכי שרי.
ועוד אומ' רבי' תם דאפי' אם אירע דבר אבלות לאשה אע"ג דאיהי לא מיפקדא בפריה ורביה כדמסקי' בסוף הבא על יבמתו [ס"ה ע"ב], מ"מ משום חיובא דאיש מותרת היא להנשא לו אחר ז', אם אין לו בנים לאיש, או שיש לו בנים קטנים משום כדי פרנסתן, שכן מצינו ביוסף הכהן שנשא אחות אשתו אע"פ שהיתה [אבלה מאחותה, ומעשה באחת שהיתה] משודכת לבחור אחד ואירע לה שמת אחיה אחר הזמנת הקרואים, והתי' רבי' תם לכונסה תוך ל' משום חיוב פריה ורביה דבעל... ואמר מאחר שהיא משודכת ומזומנת לו ואם לא ישאנה לא יקיים פריה ורביה באחרת מותרת לינשא לו, ושמ' אף אם לא היתה לו משודכת היה מתירה, כיון שבזו היה חפץ יותר מבאחרת.
והביא ראיה לדבריו מההוא עובדא דיוסף הכהן... ואין לדחות ראיתו ולומר דשאני בעובדא דיוסף הכהן דמשום הכי הותרה (לו) [לה] תוך שלשים משום פרנסת הבנים... שהיתה אחות אמם, והדבר ידוע שהיא תרחם עליהם ותפרנסם בנחת יותר מאשה אחרת (דש"מ) [דא"כ] למה התירו לו לכונסה תוך ל', כיון שהיתה יכולה לפרנסם בשדוכי גרידי כמו שעשתה תוך ז', אלא ודאי לגבי התר כניסה אין [לחלק] בין אותה לאחרת שלא הותרה לו לכנוס תוך ל' אלא כדי שתהא מזומנת לו לבעול אחר שלשים מיד כדפרי'. וא"ת היכי שרינן לה לאשה שהיא אבלה להנשא תוך ל', והא תנן בהחולץ ליבמתו [מ"א ע"א] כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבול וא' עלה בגמ' וכמה אבול שלה שלשים יום, משמע הא תוך של' מיהא אסירא אף ליארס וכל שכן לינשא ולא מפליגינן... התם בין נשאת למי שיש לו בנים גדולים לנשאת למי שיש לו בנים קטנים או למי שאין לו בנים כלל.
ויש לומר דהתם מיירי באשה שמת בעלה, כדקרי לה אלמנה דבלאו אבול... היא צריכה להמתין להנשא עד שיעברו עליה שלשה חדשים אחר מיתת בעלה כדאמ' התם משום כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון, וכיון דאי איפשר לנושאה ולקיים בה מצות פריה ורביה עד אחר שלשה חדשים למה נתיר לה ליארס תוך שלשים, אבל ודאי באשה שהיתה פנויה זה ימים רבים ומת לה אחד מקרוביה, שמותרת לינשא אף תוך שלשים משום חיובא דפריה ורביה דאיש כדפרישית.
ועל מה שפירש רבי' תם דמי שאין לו בנים נמי מותר לישא ולבעול אפי' תוך שלשים ואחר שבעה, הקשה רבינו יצחק ב"ר שמואל מיהא דתניא במסכת שמחות [פ"ז] מתה אשתו אסור לו לישא (אחת) אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים בד"א בשיש לו בנים גדולים (ואין) [אבל יש] לו בנים קטנים או שאין לו בנים כלל מותר לישא אשה אחרת אפילו לאחר שלשים משמע (ד) דמי שאין לו בנים כלל ומי שיש לו בנים קטנים (ומי שאין לו בנים כלל) בחדא מחיתא מחתינהו ודין אחד שוה לשניהם, כדמשמע בשמעתין ובמסכת שמחות. ובמי שיש לו בנים קטנים הוכחנו מההוא עובדא דיוסף הכהן שאסור לו לבעול תוך שלשים, לכך אומ' רבינו יצחק ב"ר שמואל ז"ל דודאי אין לו בנים כלל ויש לו בנים קטנים שניהם אסורין לבעול תוך שלשים, ומיהו אין לו בנים כלל אסור לו אף לכנוס תוך שלשים, כי למה נתיר לו לכנוס מאחר שאינו יכול לבעול ולקיים פריה ורביה אבל מי שיש לו בנים קטנים מותר לו לכנוס לאחר שבעה משום... אבל מ"מ אסור לו לבעול עד אחר שלשים, והא דתניא במסכת שמחות אבל אין לו בנים כלל או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אף לאחר ל', משמע הא תוך ל' מיתסר, לישא ולבעול קאמ', דאלו נשואין גרידי שרו למי שיש לו בנים קטנים, תוך שלשים... כדמוכח בשמעתיה ובירוש', ובמסכ' שמחות... דר"ג דמיתי כמו שכתבתי למעלה, והא דנקט לישנא דלי' אגב דנקטיה גבי מי שאין לו בנים דבעי למעבד נשואין ממש נקטיה נמי גבי מי שיש לו בנים קטנים, ומ"מ לפי זה צ"ל דהני תרי לאלתר דשמעתי' אין פירושו שוה... דמי (שאין) [שיש] לו בנים קטנים הוי אפי' תוך שלשים...
למעשה נראה לפסוק דאדם שמת לו מת אם יש לו [בנים גדולים] ואין לו בנים קטנים או שאין לו בנים כלל [אסור לו לעשות] נשואין עד אחר ל', ואחר ל' מיהא מותר לו לישא... לא שנא מת אביו ואמו ולא שנא מתו לו שאר קרובים... דינא דכל שלשים לנשואין לא מצינו שחלק התנא בין אביו ואמו לשאר קרובים, ואדם שיש לו בנים קטנים מותר לכנוס אחר שבעה אפי' תוך ל' דידה משום חיובא דפריה ורביה דאיש כדי שתהא מזומנת לו לבעול אחר שלשים מיד, ובלבד שלא תבעל לו עד לאחר שלשים, ואשה שמת בעלה אסורה ליארס ולינשא עד שיעברו שלשה חדשים שלמים שהם תשעים יום חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו משום הבחנה, וגזרינן נמי אירוסין אטו נישואין. ואדם שמתה אשתו צריך לו להמתין אחר מיתת אשתו עד שיעברו עליו שלשה רגלים שהם שלשה שמחות כדי שישכח אשתו ראשונה, וראש השנה ויום הכפורים חשיבי כרגלים, ולי' למי' דבשני רגלים סגי כר' יהודה, משום דהלכה כדברי המקל באבל, דהא לאו מקל הוא מטעם אבל, אלא משום דסבירא ליה דבשתי שמחות כבר שכח אשתו ראשונה. בד"א שצריך לו להמתין שלשה רגלים באדם שיש [לו] בנים גדולים ואין לו בנים קטנים ויש לו מי שישמשנו אבל אם אין לו בנים כלל מותר לישא לאחר שלשים משום קיום פריה ורביה, ואם יש לו בנים (קטנים) גדולים ואין לו בנים קטנים ואין לו מי שישמשנו מותר לו לישא אחרת אחר שלשים, והכי תני' בירוש' בפ' החולץ [הי"א] גבי הא דתנן חוץ מן האלמנה מפני האבול, וכמה אבול שלה שלשים יום, הדה דתימר בנשים אבל באנשים עד שישהה שלשה רגלים, בשיש לו בנים אבל אין לו בנים מיד, בשיש לו מי שישמשנו, אבל אין לו מי שישמשנו מיד, בשאין לו בנים קטנים, אבל יש לו בנים קטנים מיד, כהדה דר' טרפון מתה אשתו ועוד שהוא בבית הקברות אמ' לה לאחותה לכי וגדלי (לפני) [לבני] אחותך, ואע"פ שכנסה לא הכיר בה עד לאחר שלשים יום. ביש לו מי שישמשנו צריך לדקדק, דאית דאמ' דאי איניש אמיד הוא שיש לו כדי לשכור משמשין לפי רצונו שאסור לו לישא אשה עד אחר שלשה רגלים, ולפי עניות דעתי נראה לי, דאם היה שוכר אשה לשמשו שמא יתגרה בה ויהא רודף אחריה או שמא יוציאו עליהם שם רע, ואם ישכור אדם לשמשו שמא לא יהא שמש ערב ומקובל בעיניו ולפי דעתו, כי אין האנשים יודעין לאפות ולבשל ולעשות כל תשמישי הבית כמו הנשים, ומטעם זה אומ' מורי ה"ר יחיאל ז"ל שאפי' אם יש לו כמה בנים זכרים גדולים, דהוי כמי שאין לו מי שישמשנו, אך אם יש לו בנות גדולות ואינן נשואות קרינן ביה יש לו מי שישמשנו, ואם הן נשואות ואינם דרות בביתו הא ודאי דלאו לשמשו קאי, ואם הם דרות בבית בזה צ"ע דשמא כיון דרשות אחרים עליהן לאו ברשותו קיימי, ונראה לי לפי הפסק דהכל לפי דעתן ודעת בעליהן וכן אם שמושן מקובל בעיניו.
כל שלשים יום לגיהוץ. גיהוץ הוא לאחר שכבסו הבגדים מציעין אותן על גבי שולחן חלק ושוה מאד ומשפשפין אותן באבן זכוכית שקורין [לי]שקא [בל"]ע שמחליקין אותן מאד כדי שיתלבנו, ואב[ל] [כל] שלשים יום אסור לו ללבוש כלים מגוהצין, ודוקא ללובשן הוא אסור, אבל לגוהצן ולהניחן עד אחר ל' מותר, והכי איתה במסכת שמחות [פ"ז] דתניא התם לגיהוץ כיצד אסור ללבוש כלים המגוהצין כל שלשים, ואלו הן כלים המגוהצין כו', בסופא תני מותר לגהץ ולהוליך כלים לגיהוץ כל שלשים יום. אחד כלים ישנים ואחד כלים חדשים. ומיירי בכלי צמר, דאלו בכלי פשתן לא שייך גיהוץ כדמשמ' בפ' בתרא דתענית [כ"ט ע"ב], דתניא בהדיא התם דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, [ובירושלמי פ"ג ה"ה וה"ח מפורש דבכלי פשתן נמי איכא גיהוץ דאמרינן איזהו גיהוץ כלי צמר מגוהצין חדשין וכלי פשתן מגוהצין לבנין] ובמס' שמחות [שם] נמי לא מיפליג בין כלי צמר לכלי פשתן מיהו תלמודנו עקר הוא ועבדינן כותיה דבכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ושרי ללובשן תוך ל', ואע"ג דאסור ללובשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, אין זה תמה, דהכי נמי קיימ' לן התם כמאן דאסר לכבס ולהניח בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, ואלו באבל תוך שלשים מותר לכבס ולהניח כמו שהוכחנו, ועל כרחין אבל מותר ללבוש כלי פשתן המגוהצין תוך שלשים, ואי תימ' דאסירי, לענין מאי תניא התם בפר' בתרא דתענית דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. יוצאין מתחת המכבש. כן הוא דרך הכובסין לאחר שכבסו וגהצו הבגדים מקפלין אותם ומשימי' אותן בין שני דפים עבים וחלקים ודוחקין אותם שם על ידי אומנות גלגל, או על ידי כובד אבנים נקורות ועל ידי כן הם יפים יותר, ואותו כלי נקרא מכבש, ובלשון לעז קורי' לו פרישא. ר' אומ' לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד. ר' בא להקל על דברי ת"ק, ולא אסר בישנים אלא דוקא בחדשים וביוצאין מתחת המכבש, ור' אלעזר מקל עוד טפי, דר' אסר בין בלבנים בין בצבועים, ור' אלעזר ב"ר שמעון לא אסר אלא בלבנים חדשים, אבל צבועים אפי' חדשים או ישנים אפי' לבנים שרי. בגרדא דסרבלא. בכלי(ם) ישן שהיה נגרר ומתוקן, שקורי' כפוליר, דסבירא ליה כר' אלעזר ב"ר שמעון דאמ' לא אסרו אלא בחדשים אבל בישנים לא. בהומצתא רומיתא סומקתי חדתי. חלוק בל[ש]ון אשכנז (הומצתא) [רומיתא], שהובאת מרומי והיתה אדומה... נמי כר' אלעזר ב"ר שמעון סבירא ליה, דאמ' לא אסרו אלא בחדשים אבל צבועים שרי ואפי' חדשים. והשתא כיון דחזינן אביי ורבא דעבדי כר' אלעזר ב"ר שמ' אלמא הלכתא כותיה דלא אסרו אלא כלים חדשים לבנים, אבל ישנים או צבועים שרו, ולגהץ בתוך ל' ולהניח לאחר ל' שרו, וכל זה לא שייך אלא (בל) בכלי צמר, אבל בכלי פשתן לא שייך גיהוץ כלל, ואפי' חדשים לבנים של פשתן שרו לגהץ וללבוש תוך ל', וכ"ש דלדידן שרו כלי פשתן אחר שבעה בכל ענין, דהא אמרי' (לקמן) [בתענית כ"ט ע"ב] גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. [אבל בתוך שבעה] אף בשבת שבתוך ז' ימי אבלו אסור ללבוש בגדים המכובסין אפי' הם של פשתן, ודברים שבצנעא הוא בחלוק, וקיימ' לן לקמ' [כ"ד ע"א] דדברים שבצנעא נוהג בשבת, ואדם שצריך להחליף בתוך ימי אבלו מפני שאותם שהוא לבוש מאוסים וגרועים ביותר, או שמ' יש בהם רמה וקשים עליו ללובשן יותר, ראיתי בני אדם שהיו נותנין הלבנים לאדם אחר ללבוש אותן יום אחד או חצי יום קודם, ואחר כך היו האבלים לובשים אותן וכן נכון והגון לעשות. בירוש' [ה"ח] גרסי' דעל אביו ועל אמו אסור ללבוש כלים המגוהצין עד שנים עשר חדש, ומיהו מדלא מפליג בגמ' דידן בהאי דינא בין אביו ואמו לשאר מתים, כדקא מפליג לעיל במילי אחריני טובא, אלמא איכא למימר דלגבי האי מילתא ליכא בהו פלוגתא כלל וכן הלכה.
<h2>דף כג:</h2>
בני יהודה (ובג) ובני גלילא. יהודה וגליל שתי מדינות מארץ ישראל היו. יש אבלות בשבת. במקצת, לדברים שבצנעא מיהא, דלדברים שבפרהסיא ודאי ליכא (מן) מאן דפליג דלא נהגא. אין אבלות בשבת. אפי' לדברים שבצנעא. דקתני שבת עולה. ואי לא נ[הגא] כלל אמאי עולה. דקתני אינה מפסקת. כלומר [מדאיצ]טריך למיתני אינה מפסקת אלמא אין אבלות, והשתא קמ"ל דאע"ג דלא נהגא מ"מ אינה מפסקת. דאס"ד יש אבלות. למה לי למיתני אינה מפסקת פשיטא. השתא כו', ואלא הא קתני עולה. [אין לפרש דמקשה אמאי עולה] דאי הוה דעתיה למיפרך הכי לא הוה משני עלה מידי, אלא הכי פי', הא קתני עולה והוא משנה שאינה צרי' דכיון דאמרת אין אבלות ואיצטריך לה למתני (אלא) [אינה] מפסקת א"כ למה לי למיתני [עולה], והלא כיון דתנא אינה מפסקת פשיטא [דעולה], דאס"ד אינה עולה, ליתני אינה עולה לימי אבלותו, כלומ' שצריך לו להשלים ז' ימי אבלו אחר השבת בלא יום השבת, א"כ פשי' דאינה מפסקת, ולמה לי למיתני אינה מפסקת כלל. וא"ת היכי דייק מדתנא אינה מפסקת מכלל דעולה, הרי קובר מתו ברגל דימי הרגל אין עולין לו למנין ז', כדמשמע לעיל [י"ט ע"ב] דק' אביי למנין ז' לא קמיבעיא לי דלא נהגא ופשיטא דכיון דלא נהגא מסלק נמי לא סליק, ואפי' הכי אין רגל מפסיקו, אלמא אשכחנא חד צד ברגל דלא עולה ולא מפסיק להכי אצטריך למיתני גבי שבת דעולה אע"ג דתנא אינה מפסקת, וי"ל דלא דמי (לודאי) [דודאי] ברגל שחייב האדם לשמח לבו ולהסיר ממנו כל צער וכל אנינות ודאגה דין הוא שלא יעלה למנין ז' ימי אבלו, וגם דין הוא שלא יפסיק האבל אם קבר מתו ברגל מפני שכבר חלה עליו השמחה ולא נהג אפי' שעה אחת באבלו, לכך צריך לו להתחיל אבלותו בתחלה אחר הרגל שפסקה השמחה ממנו, תדע שהרי קובר מתו שעה אחת קודם הרגל הרגל בטל ממנו גזרת ז' כדפסקי' לעיל [כ' ע"א], והטעם דכיון שנהג אבלותו שעה קטנה קודם הרגל והרגל בא ומפסיקו מצערו ומאנינותו והוא חייב לשמח לבו ולהסיר דאגתו, א"כ כיון דאיבטל איבטיל, אבל גבי שבת כיון דתנא אינה מפסקת אלמא אין הדאגה והאנינות יוצאים ממנו א"כ פשיטא דעולה, דאי אינה עולה ליתני אינה עולה ולא ליצטרך למיתני אינה מפסקת כדפרי'. וא"ת מ"מ תיקשי לן מדקתני עולה אלמא יש אבלות דאי אין אבלו[ת] למה עולה, וי"ל דלא קשיא משום טעמא דפרי' דאע"ג דאינו נוהג... גזרת האבלות, מ"מ לבו דואג ואונן ואינו עומד בשמחה, להכי עולה. איידי דקא בעי למיתני סופא גבי רגלים אינן עולין כו'. וא"ת דהשתא אמרינן דתנא רישא עולה משום דאצטריך ליה למיתני סופא אינן עולין, והשתא ליקשינן ובסופא נמי אמאי איצטריך למיתני אין עולין, פשיטא השתא אפסוקי לגמרי מפסקי ליה אין עולין מיבעיא, לאיזה חשבון יעלו כיון שהפסיקוהו לגמרי ואינו משלים שום דבר אחרי כן, וי"ל דלמאי דפרי' במתני' ניח', דלא אצטריך למיתני אין עולין אלא בקובר מתו ברגל, דהתם אין הרגל מפסיק, וצריך לו למנות ז' ימי אבלו אחר הרגל ואצטריך לתנא למיתני בהאי גונא דרגלים אינם עולין, ואגב דתנא בסופא אין עולין תנא נמי ברישא עולה. ומ"מ קשיא דהכא אמרי' דאין אבלות בשבת ואפי' הכי תנן במתני' דעולה, ולעיל [י"ט ע"ב] משמע דכי היכא דלא נהיג פשי' דלא סליק, דקא"ל אביי לרבה, למנין שבעה לא קא מיב' לי דלא נהגא, פי' וכיון דלא נהגא (ד)לא סליק, [וי"ל דדוקא רגל] היינו משום רוב שמחה שהוא חייב להעלות על לבו, ולהסיר ממנו כל צערו ודאגתו וא"כ היאך יעלה למנין אבלות כיון שהוא נוהג שמחה וחדוה. אבל גבי שבת דליכא שמחה ויכול הוא להיות אונן ודוה בלבו, אע"ג דלא נהיג אבלות דין הוא שיעלה למנין הימים. ולמאן דאמ' יש אבלות הא קתני אינה מפסקת. וכיון דאצטריך למיתני אינה מפסקת א"כ פשי' דלא נהגא, דאי נהיג אבלות למה לי למיתני אינה מפסקת השתא אבלות נהגא, אפסוקי מיבעיא דלא מפסקא. אידי דאצטריך למיתני ברגלים דמפסיקין. תנא נמי גבי שבת דאינה מפסקת.
ואינו מברך ואינו מזמן. אית דמפ' אינו מברך ברכת המוציא ואינו מזמן ברכת המזון, וכן פר"ש בריש פיר' מי שמתו, וקש' מהו אין מברכין ואין מזמנין (ואין) [ויש] מתר[צים] (אינו) [אין] מברכין עליו ברכת המוציא, כי ההוא דפר' שלשה שאכלו [מ"ה ע"ב] שנים שהיו יושבים אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, ולזה אין צריך שאחרים יברכו בשבילו, ואין מזמנין עליו בשלשה שאם היו שנים אחרים אוכלין עמו אינ[ם] יכולין לזמן, כי אם אחד מן השנים מברך אין השני נפטר בברכתו שא[ין] זה מן הזמון ואינם אלא כשנים, אבל קשיא דהא נמי פשי' דכיון שאינו מברך ומזמן לעצמו, הא ודאי שאין אחרים יוצאין בצרופו, דהא אינו מחויב בדבר, ועוד מאי איסורא איכא בהא דקתני אין מברכין עליו. לכך פי' רבי' יב"ם, אינו מברך ברכת המזון לעצמו, ואינו מזמן בשלשה להצטרף עם האחרים, דבכולה ברכות קרי זמון בשלשה, ואין מברכין עליו בעשרה להצטרף עמהם, ומילתא דצריכא היא, דאיכא מילי טובא בין זמון בשלשה, לברכה בעשרה, ואגב דנקט אין מברכין נקט אין מזמנין. ופטור מק"ש. לפי שהוא עסוק בצרכי המת שהוא מצוה, ודרשי' בפ"ק דברכות [י"א ע"א] ובפ"ב דסוכה [כ"ה ע"ב] כל העוסק במצוה פטור מן המצוה, ומוכח ליה מקראי, ובירו' בפ' מי שמתו [ה"א] דריש א"ר בון כתי' [דברים ט"ז] למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים. ובשבת מסב ואוכל. לפי שאין אבלות בשבת, וה"ה לאנינות [נ]מי שאינו נוהג בשבת. ואוכל בשר ושותה יין. שאינו צריך להיות עוסק בצרכי המת. וחייב בק"ש כו' ובתפלין ובכל מצות כו'. אגב ריהטא דריש נקט תפלין, דהא אפי' לאנשי אחריני נמי שבת לאו זמן תפלין הוא כדאמרי' ברי' פ"ב דערובין [צ"ו ע"א] ובהקומץ רבה [ל"ו ע"ב].
מי שמתו מוטל לפניו. דהוה ליה אונן, דאלו אבלות לא נהיג עד שיסתם הגולל, או עד שימסרוהו הקרובים לרבים ולא יהא מוטל עליהם [חסר]. [ירושלמי ברכות פ"ג ה"א] פוטר [מנט]ילת לולב, וס"ד דמיירי בי"ט, ובי"ט אינו טרוד לישא משאו, ופרי' לליש' דאין לו מי שישא משאו, ולליש' דמשום [כבודו] של מת ניחא, ומשני תפתר בחול, פי' בחול המועד. והתניא פטור מתקיעת שופר, אית לך למימר בחול ולא בי"ט בתמי', א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין, כדתנינן תמן [שבת קנ"א ע"א] מחשיכין על התחום לפקח על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכ[ין], כמי שהוא נושא משאו דמי, משמע דבהא פליגא סוגיא דירוש' על תלמודנו, דמשמע התם דבשבת וי"ט נמי כיון שהוא טרוד להחשיך על התחום אינו רשאי לברך ולזמן, ובבריתא דהכא תניא דבשבת מברך ומזמן, ובירוש' בסופא דהך ברית' דאיי' נמי תניא בהדיא בד"א בחול אבל בשבת מסב ואוכל בשר ומברך ועונים אחריו אמן, ורבי' נתנאל הקדוש מקינון תי' דבריתא דשמעתי' וההיא סופא דירושל' אמרו בשבת שחרית שעה שאינו טרוד להחשיך על התחום, או שאין דעתו להחשי' כגון שיש לו כל צרכו בעיר, וההיא רישא דברית' דירוש' מיירי בשבת ערבית וכשדעתו להחשיך, ואז אינו רשאי לברך, ומיהו ללישנא דמפ' התם מפני כבודו של מת, צ"ל דודאי פליגא על תלמודנו, דהתם לא שייך לחלק, אם לא שנאמ' דכבוד(ו) שבת עדיף, ובמס' שמחות [פ"י] אשכחנא בריתא כי ההוא לישנא דתני שאם רצה להחמיר על עצמו אין רשאי מפני כבודו של מת, ובכל ענין תלמודנו עקר, ומכל מקום מן הירו' דמשני תפתר בחול המועד דפטור מנטילת לולב משום דטרוד לישא משאו, למדנו דבחול המועד שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו.
תשמיש המטה איכא ביניהו. אי שרי בשבת לאונן אי לא, דלת"ק אסיר ולר"ג שרי, דהא תנא בתרא לטפויי קא אתי, ועוד דלישנא דר"ג דנקט נתחייב בכלן משמע דלטפויי אתי, ולישנא דנתחייב דנקט, אגב שאר מצות נקטיה דלגבי התר תשמיש הוה ליה למי' הותר בכולן. משמע הכא דלכ"ע אונן אסור בתשמיש המטה מיהא בחול, וקש' דבפ"ק דכתובות [ד' ע"א] משמע דשרי, דתניא התם מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, אלמא מותר... לבעול באנינות, וי"ל דהתם הותרה בעילת מצוה משום פסידא, תדע דהתם נמי קתני ופורש, משמ' דת[ו לא] משתרי לבעול באנינות, מיהו קשיא דבסוף הסוגי' דהתם גרסי' שאני אבלות דהכא דאקילו ביה רבנן, ופרי' מאי קילותא, ושקיל וטרי אילימא משום דקתני ובועל בעי' מצוה, דילמא משום דאכתי לא חל עליה אבלות, כלומ' אלא אנינות בעלמא, אלמא דבאונן מיהא שרי, וי"ל דלעו' אימא לך דאונן דעלמא אסור בתשמיש המטה, והתם הכי פי' דלאו קולא דאבלות הוא, אלא קולא דאנינות ומוטב שיבעול באנינות משום פסידא ולא יבעול באבלות אף כי איכא פסידא. משום דמתו מוטל לפניו. ובזיא מילת' טפי לשמש באותה שעה אף בשבת, אבל באבילות שרי מיהא בשבת. הכא צ"ע דמשמע הכא דלגבי תשמיש המטה יש להקל באבלות טפי מבאנינות, ואלו בההיא דפ"ק דכת' בההיא דאייתינא משמע בהדיא דיש להקל באנינות לגבי תשמיש המטה טפי (מבאנינות) [מבאבלות] צ"ע.
דקדק רבי יצחק ב"ר שמואל מדקאמ' תלמודא הכא אלא שמתו מוטל לפניו ואמ' רב אשי נמי ברי' פ' מי שמתו [י"ח ע"א] כיון שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, אלמא משמע מהני לישני דתורת אנינות אינה נוהגת אלא עד שיסתם הגולל, ומכאן ואילך אין מתו מוטל לפניו ופסקה ממנו תורת אנינות וחלה עליו תורת אבלות, ואע"ג דבזבחים בפ' טבול יום [ק' ע"ב] משמע דאפי' נקבר חשיב אונן כל אותו היום, אומ' רבי' יצחק ב"ר שמואל דהני מילי לענין אכילת קדשים, אבל לענין אכילת בשר ושתית יין ופטור מצות לא הוי אונן אלא עד שיקבר. ועד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאכתי לא חל עליה אבלות. השתא חזינן דלגבי תשמי' המטה מפליג תלמו' בין אנינות לאבלות, מיהו לגבי מילי אחריני כגון שאילת שלום או תספורת ותכבוסת ועשיית מלאכה ועטיית שפה ומילי אחריני דאסירי באבל (ו)לא אשכחנא דמפליג תלמודא ביניהו איכא למימר דכי היכי דמיתסרי באבל מיתסרי נמי באונן דהכי נ[מי] אשכחנא דאונן אסור ברחיצה, דתנן בפ"ב [דברכות [ט"ז ע"ב] ר"ג ר]חץ לילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו תלמידיו (אי) [לא] למדתנו רבינו שאבל אסור ברחיצה אמ' להם איני כשאר בני אדם אסטניס אני, ומוקי' לה התם בגמ' באנינות ודוקא משום דאסטניס היה, הא שאר בני אדם אסירי, מיהו בנעילת הסנדל [וכן] לצאת מפתח ביתו מותר לאונן אע"ג דאסירי לאבל, דדברי[ם] הללו צריכים לו כדי לעסוק בצרכי המת, ונמצינו למדי[ם] דאונן אסור בתשמיש בחול מיהא לכולי עלמא, ואס[ור] באכילת בשר ובשתית יין, ואסור לאכול בפני המת אם לא שיחזיר פניו לכל הפחות, ואם יכול לילך לאכול בבית אחר או לעשות מחיצה הוא טוב יותר, ובכל ענין אינו מס[ב] ואוכל, ואסור בכל הברכות ובכל המצות ובשבת מחויב בכולן. ומסב ואוכל ואוכל בשר ושותה יין. ואינו נוהג אנינות בשבת רק לדברים שבצינעא, ועוד למדנ[ו] דמשנסתם הגולל, או משנתיאשו הקרובים לקוברו ואמר[ו] שם תהא קבורתו, או (משנכנסת) [משנכסות] המטה מן הקרובים ואין דעתם לחזור לראותה עוד, מיד פסקה מהם תורת אנינות וחלה עליהם תורת אבלות.
<h2>דף כד.</h2>
ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה. מיתה בידי שמים קאמ', שנ' [קהלת י'] ופורץ גדר יש' נחש. אמ' להו רב פפא אסור איתמר ומשמ' דר' יוחנן כו'. אבל מיתה ליכא [אלא] איסורא, ויכול להיות דאף בשבת קאמ' כיו[ן] דמוקמי' לה משמיה דר' יוחנן כדפרי' דלר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג. שלא פירע ושלא פירם חייב מיתה, שנ' [ויקרא י'] ראשיכם גו'. ומדקאמ' להו רחמנא לבני אהרן לא תמות[ו] כלומ' אע"פ שאין אתם פורעין ופורמין (ו)אין אתם חייבים מיתה, שאין עליכם דין אבלות, משמע הא אחר שלא פירם חייב מיתה. והקשה רבי' אלחנן אמא לא פרכי' מידי אחר כת' דילמ' קרא לגופיה אצטריך למימ' שאם היו פורעים ופורמין (אין אתם) חייבין מיתה (שאין עליכם דין אבלות מש) דהכי נמי פריך תלמו' בזבחים [ט"ז ע"א] גבי הא דאמ' אונן... דכת' גבי כהן גדול [שם כ"א] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הא אחר שלא יצא חלל, ופריך מידי אחר כת', ונראה לי דהכא דריש משום דכת' בקרא מיתה יתירא דהא כת' בתריה ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן גו', ולגופיה דקרא הוה סגי בההוא בסוף הענין והוה קאי אכולהו אזהרות דלעיל דהאמ' קרא טעמ', ומדכ' בקר' קמא ולא תמותו יתירא למדרש הא אחר כו'. באבל רבתי. מסכת אבל, והיא כולה ברייתות ברורות כעין תוספתא ונקראת מסכת שמחות. אסור לשמש מטתו בימי אבלו. ומיירי בחול ואתיא אפי' כשמואל, דבחול כולי על' מודו כדפרי' לעיל. גויתו. אבר תשמיש, ומדה כנגד מדה היא, אבר שנהנה באיסור לקה.
פריעת הראש. האי פריעה לאו גדול שער הוא כמו פריעה ופרימה, אלא גילוי הראש הוא, כמו ראשו יהיה פרוע [ויקרא י"ג] דגבי מצורע, דאוקי' לעיל [ט"ו ע"א] בכומת' וסודר', וכן ופרע את ראש האשה [במדבר ה'] דגבי שוטה, וכן משמ' כולה סוגיא בסמוך. וזקיפת המטה. מטתו שהיתה כפויה בימי החול של ז' ימי אבלו, ובשבת זוקפה. וחזרת קרע. שבימי החול קרעו לפניו כדלקמן בסמוך, ובשבת מחזיר קרעו לאחוריו, שהיה להן בית הצואר מתוקן בענין שהיו יכולין להפוך מה שלפנים לאחור, וסי' של ג' דברים הללו הוא פח"ז, ודברים הללו בשבת הן חובה, דהוו דברים של פרהסיא, שאין לך אדם עושה עטי' הראש וכפיית המטה ובגדים קרועים לפניו אלא אבלים, וכל מי שבא אצלו לנחמו רואה (וקרע) ויודע שמחמת אבלות הוא עושה, כי קרע לפניו וכפיית המטה אין אדם עושה אלא האבלים, ועטיפת הראש נמי, דשמואל לטעמי' דאמר לה כל עטיפה של אבל שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואותה עטיפה ודאי היא סימן של אבל. אבל נעילת סנדל ותשמיש המטה ורחיצה בחמין סי' נתר רשות. נעילת סנדל, שבחול בימי אבלו אסור הוא בנעילת סנדל ובשבת הוא רשות דאי בעו סיים מסאני ואי בעי לא סיים ולא הוי פרהסיא בדלא סיים, כדמסיק דאיכא כמה אינשי אחריני נמי דלא סיימי מסאני כשהם בתוך בתיהם או משום תענוג או משום מיחוש הרגלים, וכן תשמיש המטה רשות היא, דלא מינכרא מילתא דמשום אבל שביק, ואי בעי נמי ישמש, שמואל לטעמיה דאמ' לעיל אין אבלות נוהג בשבת, ורחיצת ידים ורגלים בחמין דבחול אבל אסור להושיט את אצבעו בחמין כדפרי' לעיל, ובשבת אי בעי רוחץ בחמין שהוחמו מערב שבת, דאלו אם הוחמו בשבת... אסור, ואי בעי אינו רוחץ, ואין זה פרהסיא, ואע"ג דאמר' בפ' במה מדליקין [כ"ה ע"ב] הרחצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת סמוך לחשכה מצוה, מ"מ כיון שרוב העו' לא הורגלו בכך לא מינכרא מילתא דמשום אבל הוא עושה מה שאינו רוחץ, אי נמי סבי' ליה לשמואל כמאן דאמ' התם רשות. ורב אמר אף פריעת הראש רשות. דרב סבר דעטיפת הראש דאבל אף בחול אינו אלא כיסוי הראש בע', וא"כ אף בשבת הוא יכול לעשות כן, ולא מינכרא מילתא דאבל, כיון דכו"ע לא פרעי רישייהו לילך לגמרי בגלוי הראש. כל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע, שאינו כעטי' ישמעאלים אינה עטיפה. בחול בימי אבלו צריך לעשות עטיפה כעטיפת ישמעאלים, וכיון דהכי הוא אי עביד לה בש' הוי פרהסיא, דהא אינשי אחריני לאו הכי עבדי, ומוכחא מילתא בהאי דמשום אבל הוא. א"ר יעקב לא שנו אלא שאין לו מנעלים. ר' יוחנן סבירא ליה דנעילת סנדל לא הוי לא דברים שבצנעא ולא דברים שבפרהסיא, לאו צינעא הוא דאי לא סיים מסאני חזו ליה כולי עלמא דעיילי בביתיה לנחומיה, ולאו פרה' הוא דאיכא אינשי טובא דלא סיימי מסאני בבתיהם, כדפרי'... ליה לר' יוחנן דנעילת סנדל רשות הוא, אבל כל מילי אחריני דהוו ממש צנעא כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין סבירא ליה לר' יוחנן דנהיגי כדמסקי' לק', ופריעת הראש וחזרת קרע מידי דפרהסיא הוו ומיחייב בהו, וקאמ' לא שנו אלא היכא שאין לו מנעלים ברגליו, אז מיחייב בהני שלא יאמרו משום אבל הוא עושה, אבל אם יש לו מנעלים אז הוו הני רשות דמנעליו מוכיחין עליו דלאו אבלות נהוג, ובזה אנו סומכין שאין האבלים מחזירין קרע בשבת דקיימא לן כר' יוחנן לגבי רב ושמואל (וכאן) [וכיון] שיש [ל]הם מנעלים ברגליהם בשבת של (ש) ז' ימי אבל, והמנעלים מוכיחין עליהם דלאו משום אבל הוא מה שקרע לפניו ומה שאינו פרוע ראשו, ומיהו בשבת שבתוך ימי אבלו נכון הוא להחליף בגד העליון מכסה כולן והכי נמי תניא לקמן בסמוך ובשבת אם בא להחליף מחליף ואינו קורע.
תריסרי מאני כנדי. שנים עשר בגדים שהביאו לו... המלתחה, מקום שמניחין בו חליפות הבגדים. (כמי) [כנדי] הוא תיק שמצניעין בו בגדים (קטנים) היקרים, וכל בגד שהיה מחליף היה קורע אפי' שלא בשעת חימום. אזל ליה גברא דהואי מסתפינא מיניה. נפטר אדם גדול וחשוב שהייתי ירא ממנו מפני שהיה משיבני בקשיותיו. איצטלי דמילתא. סרבלים של מעיל. מדכרי שמעתי' שהיו אומ' דבר' שמועה בשמם ואז היו קורעים, שהיו (דוכרים) [זוכרים] אותם והיתה להם שעת חמום. מטייל באונקלי. בגד דק שלובש האדם על בשרו ומותר לו ללבשו קרוע בשבת דכיון שאינו נראה הוה ליה דברים שבצנעא ונוהג, אונקלי הוא החלוק של פשתן שהוא לובש על בשרו, וכן ההוא דפרק הקורא את המגילה עומד [כ"ד ע"ב] דתנן נתנן על בית (ה)אונקלי שלו הרי זו דרך החיצונים וכן בסוף אלו הן הנשרפין [פ"ב ע"א] גבי פנחס שלף חרבו ונתנה באונקלי שלו. דהוה פריס סודרא ארישיה. מעוטף היה בתוך ביתו כדין אבל ולא היו בני אדם אצלו באותה שעה.
הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג. דמאי דעביד אינש בביתיה כי ליכא אינשי גביה צנעא הוא, השתא חזינן רבה ורב יוסף דקיימי כר' יוחנן דאמ' יש אבלות בשבת לדברים שבצנעא, מיהו קיימ' לן כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל ועוד דתלמודא מייתי ליה סייעת' ברי' פ"ק דכתובות [ד' ע"א] מההוא בריתא דתני הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ומסיק מסייע ליה לר' יוחנן דאמ' אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעא נוהג וכל שכן בשבת שנוהג דברים של צנעא דהתנן השבת עולה ורגלים אינם עולין. וכן פסק בהלכות גדולות כר' יוחנן דאמ' דברים שבצנעא נוהג, ופירשו דאע"ג דקיימ' לן הלכה כדברי המקל באבל ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא וא"כ תשמיש המטה בשבת שבתוך ימי אבלו אסור דהוה ליה דברים שבצנעא, ואסור... במועד אם מת לו מת ברגל דנוהג דברים שבצנעא וכן משמע בריש כתובות בההוא שהבאתי, וכן הוא אסור ברחיצה בחמין ולילך בגלוי הראש אפי' (בתוך) [חוץ] ביתו דלאו כולי עלמא בגלוי הראש קיימי והוו להו דברים שבצנעא, וכן אסור לו לצאת מפתח ביתו אם לא כשילך לבית הכנסת דהוי נמי דברים שבצנעא, וזקיפת המטות מסתברא דהוי חובה, דהא ודאי פרהסיא הוא דאין לך מטה כפויה אלא לאבל והמנחמין באין אצלו כל שעה ורואין אותה, ואנו (ש)אין לנו כפיית המטות כדפרי' לעי', ומיהו אע"פ שאין לנו כפית המטות אנו שוכבין למטה בקרקע ומציעים כסתות ומצעות על הקש שעל הקרקע וא"כ גם לנו בשבת אנו צריכין להעלות הכסתות והמצעות על המטות שלא תראה מטתו למטה דרך אבלות. ולקרות בתורה בשבת שבתוך ימי אבלו שמעתי מפי מורי החסיד ה"ר שמואל ב"ר שניאור כי אין לקרותו בשמו כדי לבוא לקרות בתורה, כי אם (לא) יקראוהו הוא חייב לעמוד, ופסק מורי הר' יחיאל ז"ל דאדם שמת לו מת ברגל כיון שהוא חייב לנהוג דברים שבצנעא והוא אסור בתשמיש המטה ועל כן כל ימי הרגל הבאים עליו אחר שקבר מתו צריך לו להיות הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, ומביא ראיה לדבריו מההיא דריש כתובות דמסיק דמשום דאבלות דחתן אקילו ביה רבנן ממה שנוהג ז' ימי משתה קודם שינהג ימי אבלות מטעמ' דמועד דיליה חל עליו תחלה קודם האבלות, ולהכי קילא ליה ואתי לזלזולי ולכך צריך לו לישן בין האנשים ואשתו בין הנשים, וא"כ הכי נמי במי שמת לו מת ברגל דאיכא נמי האי קילות' שהוא נוהג מועד דרגל קודם, והשמחה של רגל חלה עליו קודם לאבלותו, איכא נמי למיחש דילמא קילא ליה ואתי לזלזולי ביה, ולכך צריך לו לישן בין האנשים ואשתו בין הנשים, אבל רבי' אברהם בר' דוד כתב דלא דמי להדדי דבשבעת ימי משתה של חתן איכא אפושי שמחה לחתן ולשושבינים ולכל בני החופה ואיכא למיחש דלא ליתי לזלזולי ביה, דהא גבי שבת שבתוך ז' ימי אבלו לא אשכחנא מאן דאמ' הוא ישן בין האנשים ואשתו בין הנשים אע"ג דלא נהיג ביה אבלות של (צנעא) פרהסיא אלא של צנעא, מיהו נראה לי שאין לדמות שבת דליכא ביה שמחה כלל לרגל דאיכא ביה שמחה אף דאוריתא, ועדיפא נמי שמחת הרגל משמחת חתן מיהא שהיא שמחה דרבים ושמחה דאוריתא ועוד הקשה מורי ה"ר מאיר שיח' לדברי רבי' אברהם בר' דוד דבפ"ק דכתובות כי פריך מאבלות דעלמא לאבלות דחתן ומשני רב אשי מי קא מדמית אבלות דהכא לאבלות דעלמא, אבלות דהכא קילא ליה משום דאקילו ביה רבנן ולהכי הוא ישן כו', והוה מצי לאפלוגי ולמימר דבאבלות דחתן משום דאי' אפושי שמחה אתי לזלזולי ולכך הוא ישן בין האנשים... נראה פסק מורי הר' יחיאל ז"ל וכן עיקר.
מתני'. ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת. דודאי כל זמן שבית המקדש היה קיים, שהיה לעצרת תשלומין כל ז' כדנפקא לן בגמרא הואי עצרת כרגלים אפי' לענין אבלות, אבל משחרב בית המקדש דלא שייך למימר ביה תשלומין לא מיחשב כרגלים לגבי אבלות, לבטל גזרת ז', ר"ג אומ' ראש השנה ויום הכפורים כו'. אר' אלעזר אתי לאיפלוגי וקאמ' דלא מיבעיא עצרת שהוא רגל ויום שמחה שהוא כרגלים, לבטל ממנו גזירת ז' ול', אלא אפי' ראש השנה ויום הכפורים שאינם ימי שמחה ואינם רגלים (כ"י) גמורים מ"מ מיחשבי כרגלים לבטל ממנו גזר' ז' ול' ואפי' בזמן הזה, דלגבי ראש השנה ויום הכפורים לא שייך לאיפלוגי בין זמן הזה לזמן בית המקדש, דהא אין להם תשלומין. וחכמים אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה. לא כדברי ר' אלעזר דודאי עצרת כרגלים, דכיון דיום שמחה [הוא] מבטל ז' ול' ולא כדברי ר"ג דודאי ראש השנה ויום הכפורים כיון דלאו ימי שמחה נינהו לא מבטלי גזירת ז' ול' אלא הרי הם כשבת ועולין ואין מפסיקין. גמ'. אמ' שמואל הלכה כר"ג. דאמ' דאפי' ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וכ"ש עצרת, וא"ת והא אמרה שמואל חדא זימנא, דהאמ' שמואל הלכה כדברי המקל באבל ואפי' ביחיד במקום רבים, כדפסקי' לעיל [י"ט ע"ב] כאבא שאול בקובר את מתו לפני הרגל, וכר' עקיבא [כ' ע"א] בשמועה רחוקה וכר' שמעון [כ"ב ע"א]... ממקום קרוב... ר"ג מקל הוא מכולהו תנאי דמתני' כדפרי' ותירץ רבי' יב"ם דהכא אצטריכא ליה דמהו דתימ' דהלכה כדברי חכמים מפני שהם מכריעים וקיימ' לן בכולי תלמודא [ברכות מ"ג ע"ב] הלכה כדברי המכריע, ולא נהי' למורי ה"ר יחיאל ז"ל דמי עדיף דברי המכריע מרבים במקום יחיד דקיימא לן דאף בהני הלכה כדברי המקל, ונראה לי לתרץ פי' רבי' יב"ם דשני הכא דאיכא תרתי רבים במקום יחיד ודברי המכריע להכי איצטרי' הכא לאשמועי' הלכה כר"ג [ועוד] משום דלאו (מכריע) [מיקל] לגמרי הוא דאיכא נמי חומרא בהא דחשיבי כרגלים שאינם עולין למנין ז' ימי אבלו אם שמע בהם שמועה קרובה, ולא נהי' לי תירו' זה דהא שבת נמי אם שמע שמועה קרובה בשבת, אמ' לעיל דאותו שבת אינו עולה לו למנין ז'.
כל שלשים יום תינוק יוצא (בחץ) בחיק. דכיון דלאו בר שלשים הוא, לא בעי ביה מטה. ונקבר בשלשה. ולא בעי עשרה, ואותן שלשה נמי סגי באשה אחת ושני אנשים וקמיירי בקים לן ביה שכלו לו חדשיו, דאלו לא כלו לו חדשיו, הא קיימ' לן בפ' ר' אליעזר אם לא הביא [שבת קל"ו ע"א] דעפר בעלמא ולאו בר אבלות הוא כלל, ואפי' שלשה נמי לא צריך. אבל לא באיש אחד ובשתי נשים. דאיכא משום יחוד, כדאמ' בפ' בתרא דקדושין [פ' ע"ב] לא יתיחד איש עם שתי נשים, והכא נמי כיון דליכא עקר מררא דילמא אתי לידי עבירה, אבל שני אנשים ואשה אחת, תנן בפ' בת' דקדו' דלא שייך בהו יחוד. אפי' באיש אחד. דכיון דאיכא מררא כל דהו, שהרי כלו לו חדשיו לא אתו לידי עבירה, דבמקום אבלות לא תקיף יצריהו.
<h2>דף כד:</h2>
ואין עומדים עליו בשורה. כשהיו חוזרים מבית הקברות היו עוברים לפני האבל בשורה, וכל אחד כשהיה מגיע אצלו היה אומ' תתנחם. והכי איתא בפ"ב דסנהדרין [י"ט ע"א]. ברכת... ברכת רחבה, כדאיתה בפ"ק דכתובות [ח' ע"ב]. תנחומי אבלים... מנחמים אצלו כל שבעה. ואם... פנים חדשות... והתם נמי בפ"ק דכתובות מפ' מה היו מברכין. יוצא בדלוסקמא. כלי שנושאין בו המת לקברו, ובלשון לעז קו' לו ביירא. ר' יהודה אומ' לא דלוסקמא הנטלת על כתף. [חסר] כלומ' פניו מאדימין עליו מרוב צער שצריך לצעוק עליו. גיר' אחרת רבים מצווחין עליו. ירושל' [ה"ה] מדא"ל רחמנא ליחזקאל האנק דום, מלמד שצריך לצווח על המתים... שמעון בן אלעזר לא תלי מידי בשנים, דבהא לא פליג אתנאי קמאי, אלא סבר ליה או כר' עקיבא או כתנא קמא, אלא הכי קאמ' כל מי שהוא יוצא במטה אלמא רבים מתעסקים בו לנשאו, לפיכך יתעסקו... ניכר לרבים. שהיה גדול כבר, והיה רגיל לצאת ולבא...
